בירור דין נתינת צדקה לעניים לצורך חג הסוכות אם הוא מעיקר הדין או ממידת חסידות
- Sukkos
- 5787
- Hebrew
יום ד' י"ב תשרי תשפ"ז
בפרוס השנה החדשה, ישא שלום וברכה במדה גדושה, מע"כ ידי"נ ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, איש האשכולות עושה גדולות, נדיב לב ורב תבונות, עושה ומעשה ומחייב את הגבירים בכל נפשו ומאודו להגדיל תורה ולהאדירה, האחד הוא אברה"ם בעסקנותיו ובפעולותיו בעוז ובגבורה, בונה ומקים עולמות של תורה עבודה וגמילות חסדים בארץ ובגולה, בר אוריין ובר אבהן נודע לשבח ולתהלה, נערץ ונכבד כערכו בקרב עם סגולה, ה"ה הרה"ח מו"ה אברהם בראך שליט"א מראשי חברי ועד "קופת העיר" וויליאמסבורג יצ"ו
הנני בזה על דבר הדו"ד שהי' בעת ישיבתנו יחדיו כל חבורתא קדישתא חברי הועד של קופת העיר, בענין חיוב נתינת צדקה לעניים לצורך חג הסוכות.
דהנה, בהיות שמע"כ עומד על משמרתו להגביר פעלים בלונ"ח בקרב קהלות העיר, להטות שכם אחד למען פעולות הקופה, ע"כ העלה על השולחן את טענת כמה מהגבאים החשובים, שבעצם אין לחלוקת סוכות שום מקור בהלכה כלל. ואע"פ שבוודאי כו"ע מודי שטוב ויפה הדבר הזה לסייע בידי נצרכי עירנו בכל זמן ועידן, וכמו שכבר העלה מע"כ שיש לחשוב מחשבות ולהרבות פעלים לסייע לבני עירנו בכל ימות השנה, ובפרט בערבי שבתות וימים טובים כאשר ההוצאות עולים למעלה ראש, מכל מקום כל זה אינו אלא ממידת חסידות שנהגו בו צדיקי וגדולי ישראל בכל הדורות, והידוע ביותר הוא על מרן הדברי חיים מצאנז זי"ע, ובדורנו פעל נוראות בזה רביה"ק זי"ע כפי אשר שמענו מאבותינו ומזקני החסידים עוצם פעולותיו בזה מי ימלל, ומכוחו של אותו זקן זכתה עירנו בשנים האחרונות להיות נר לרבים בחלוקה הגדולה לפני סוכות, אשר ממנו ראו וכן עשו במקומות אחרים. אבל עדיין טוענים הגבאים את טענת ההמון, שעיקר המצוה של נתינה לעניים לצורך החג לא נאמרה אלא בפסח, שבו תיקנו חז"ל 'מעות חטים'.
ולאור זה טענו בחטי"ם, דמאחר שעכשיו אין ענין כלל של 'מעות חטים', לכן אולי אין להכביד על גבאי הקהילות, שטרדותיהם עולים עד למעלה מראש בעול ההכנות וההוצאות ליו"ט הן מעניני הכלל והן מעניני הפרט, ועתה איך יקחו על שכמם גם את האחריות לקבץ מעות לעניי עירנו כמו שעושים בערבי פסחים, שזכו להביא יחדיו קרוב לשמונה מיליאן דולר, לטובת קמחא דפסחא של בני קהילותיהם.
ומי כמע"כ יודע שעיניהם של כל קופות העיר במדינתנו נשואות לראות מה מעשינו פה וויליאמסבורג, אשר על כן אחריות גדולה מוטלת עלינו לבחון היטב מעשינו בשבע עינים, כי כאשר ייעשה כאן יראו אחרים וילמדו לשעתו ולדורות.
והנה, עיקר הנקודה שיש לברר הטענה שאין חיוב חלוקה לעניים לפני חג הסוכות, והיות אשר כבר שמעתי טענה זו מפי כמה בני תורה, ואף ראיתי כמה גבאי צדקה גדולים שמשום מה נוטים גם הם לסברא הזאת, ומי אתנו יודע היכן נתהפכו היוצרות - שאת קמחא דפסח קבלו עליהם כמצות עשה דאורייתא ואת צדקת הסוכות לקחו כאיזה ענין ע"פ קבלת האריז"ל ורבי חיים פלאג'י, בשעה שכל המעיין היטב בסוגיא
זו בדרך ההלכה הצרופה יראה שהוא חיוב גמור מעיקר הדין, ובלי זה אינו יוצא את מצות שמחת יו"ט דרמיא עלי', לכן אמרתי אל לבי כי הזמן גרמא לברר סוגיא דא, ולהעלות הדברים על הכתב לזכרון, למען נדע הדרך הישרה נלך בה והמעשה אשר נעשה.
ואני תפלה שיהיו לרצון אמרי פי, ויתקבלו הדברים בנחת, ומינן ומינייכו יסתייע מילתא בעזר שמו יתברך לקיים המצוה דאורייתא כדת וכראוי, ובזה החלי בעזר צורי וגואלי:
- א -
גדר מצות שמחת הרגל
חיוב שמחת הרגל דאורייתא
ובכן, בראש ובראשונה יש לברר מהות מצות שמחת הרגל, דהנה, מעיקר דין תורה יש מצות עשה לשמוח ברגל, כמו שנאמר בפסוקי התורה בפרשת ראה, לגבי חג הסוכות "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך", וחזר וכפל "והיית אך שמח", ובחג השבועות "ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה". וממנו למדוהו חז"ל גם לחג המצות.
פסק הרמב"ם והטוש"ע בזה
וכך פסק להלכה רבינו הרמב"ם ז"ל בהל' שביתת יו"ט (פ"ו הי"ז): "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולן אסורין בספד ותענית. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר 'ושמחת בחגך' וכו' (דברים טז, יד). אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד בראוי לו", עכ"ל. וכן כתב הרמב"ם עוד בהל' חגיגה (פ"ב הי"ד) 'כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד אלא חייב לשמח העניים והאומללים שנאמר והלוי והגר והיתום והאלמנה'.
וכן פסק בטור ושו"ע להלכתא (או"ח סי' תקכ"ט ס"ב): 'חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו'. והפוסקים העתיקו לשונו בשו"ע הרב (שם סי"א) וערוך השלחן (שם ס"ה) במצוה זו: א) הקטנים, נותן להן קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים, קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו. ב) והאנשים, אוכלים בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין.
וכאן מוסיף הרמב"ם עוד תנאי גדול בקיום מצות שמחת הרגל, דנה, מעיקר דין תורה יש מצות עשה לשמוח ברגל, אשר בלי תנאי זה אין האדם יוצא ידי חובת מצות עשה זו של שמחת הרגל, וז"ל: "וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללין. אבל מי שנועל דלתות חצירו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם" (הושע ט, ד), ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב, ג)", עכ"ל.
הרי לנו בזה הדגשת הרמב"ם, שעיקר התנאי לקיום מצות השמחה ברגל הוא ע"י שמאכיל העניים, ומדגיש הרמב"ם, שאין זה איזה עצה או הנהגה טובה, אלא הוא הוא עיקר הדין. שכאשר צוותה לנו התורה את מצות השמחה ברגל, לא נאמר בזה חיוב כללי שכל אחד צריך לבוא לרגש של שמחה, ואדרבה, תנאי התנתה התורה להדיא שיש שמחות אשר הם אסורים בחג, שלא רק שאינם מצוה אלא הם גם בגדר איסור וקלון ובזיון יו"ט. והולך הרמב"ם ומפרט, שגדר שמחת הרגל לא שייך בלי שמאכיל העניים, וכאשר שמח ביו"ט לבדו עם משפחתו ואינו מאכיל העניים, אין זה פגם במצות צדקה, וגם לא איזה חסרון הידור, אלא שכל חיוב השמחה תלוי בזה, שרק אם הוא מאכיל העניים בשעת שמחתו יוצא ידי חובת מצות עשה של שמחה ברגל.
וכאן מוסיף הרמב"ם את הצד השלילי, שכאשר אינו מאכיל העניים, לא רק שנמנע משמחת הרגל, אלא שנחשב ששמח 'שמחת כריסו', והוי בגדר 'קלון' ובזיון ליו"ט.
שאגת ארי': נוהג אפילו בזמן הזה
ובשערי תשובה (סק"ב) הביא את דבריו הידועים של השאגת ארי', שבירר בכמה סימנים מסימן ס"ה עד סי' ס"ט, דמצוה של שמחת יו"ט הוא מצות עשה מן התורה אפילו בזמן הזה דליכא ביהמ"ק להקריב שלמי שמחה, ונוהגת גם בנשים, ואף שאין לנו קרבנות אפשר לקיים בשאר שמחות. והביא דבריו להלכתא במשנה ברורה (שם סקט"ו): 'והוא מצות עשה מן התורה דכתיב ושמחת בחגך, ונוהגת גם בנשים'.
גדר הרמב"ם בקיום מצוה זו
והנה, בדאתא הרמב"ם לבאר איך מקיימין מצות עשה זו, מבאר הרמב"ם שיש ג' חלקים
השמח ברגל בצורה של "שמחת כריסו" עובר על מ"ע דשמחת הרגל
ולכאורה יש להקשות, הרי אם עיקר מכוון התורה שיבוא האדם לשמחה, מה איכפת לן שיש לו שמחת כריסו, הלא למעשה הוא בשמחה, וכפי שרואים רבים שבימי הרגל מרבים במיני מנגנים ומאכלים, ומרבים באכילת בשר בהמה ושתיית יין כפסק השו"ע שם, ובזה מרגישים המה ששמחו בשמחת הרגל.
אכן, על כרחך נתבאר לן בדברי הרמב"ם, שיש ב' מיני שמחות, יש שמחה ששמח האדם בשמחת הרגל, ויש שמחת כריסו, ולא קרבה שמחה זו אל זו, ומי ששמח בשמחה זו לא שמח בשמחה
זו. ולכן צוותה התורה בכלל השמחה את שמחת הלוי והיתום והאלמנה והגר אשר בשעריך, ללמדנו ששמחת הרגל אינו דבר שניתן לשיעורים אחד לפי מה שמביא אותו לשמחה, וא"א לצאת ידי חובת מצות עשה של שמחת הרגל אלא באופן של שמחת העני, וכל שמחה שאין נכלל בה שמחת העני - א"א לצאת בה יד"ח מצות עשה של שמחת הרגל. ולא זו בלבד שאין יוצאין בה יד"ח שמחת הרגל, אלא שכל מה שנכנס בכלל "שמחת כריסו" הוי בגדר "קלון" ובזיון לשמחת הרגל, וכמו שהעצב ברגל עובר על מצות עשה דשמחת הרגל, כן השמח בשמחת כריסו עובר על מצות עשה דשמחת הרגל.
ביאור דברי המג"א
וזהו הביאור בדברי המג"א (תקכט סק"ח) שעל דברי השו"ע 'וחייב להאכיל העניים', כתב: 'ועי' בזוהר שהפליג בעונש מי שאינו נותן לעני מסעודתו בי"ט רחמנא ליצלן', והיינו, דכיון שבזה שאינו משמח העניים הוי כמבזה את המועדות, לכן ענשו ח"ו גדול מאד.
-ב-
החובה להכין עצמו לפני החג למ"ע דשמחת הרגל
החיוב להכין עצמו לפני יו"ט
מעתה, לאחר שנתברר שיש חיוב מצות עשה מדאורייתא לשמוח ברגל, ושקיום מצוה זו הוא רק ע"י שמחת העני, אין שום ספק שהחובה מוטלת על האדם להכין עצמו לפני יו"ט שיוכל לקיים מצוה זו בשלימות, הן שירבה להזמין עניים לסעודותיו, והן שישלח מעות לעניים לפני הרגל. וכמו שיש חיוב על האדם להכין עצמו לפני החג, בקניית ארבעה מינים ובניית הסוכה, כמו"כ יש לו להכין עצמו למצות שמחת הרגל, הן בבישול בשר והכנת יין, והן לראות שיוכל לקיים ביו"ט את שמחת הרגל כפי הצורה של התורה, דהיינו, שישמח גם את העניים בשמחת הרגל.
יש לו חיוב מעיקר הדין לשלוח מעות לעניים לפני יו"ט
וכאן נבוא לענין שאלתנו, דהנה, השל"ה במסכת סוכה (עמוד השלום, נר מצוה), וז"ל, 'כללו של דבר, יתן חלקם להעניים היושבים סביב שלחנו, ואם אין לו סביב שלחנו אזי ישלח לעניים לביתם, כי זה חלקם הראוי להם' עכ"ל.
והמעיין היטב בלשון השל"ה יראה שבא ממש לפסוק את שאלתנו, דהנה, זה ברור שכאשר יש לו אופן להביא אורחים שאין להם בית לשולחנו, אין צריך לפנים שזהו עיקר חובת שמחת הרגל, וכנזכר בפסוק שהחיוב הוא לשמח את "בנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה", שכל אלו אין להם חלק ונחלה ואין להם ראש המשפחה.
אבל גם דבר זה ברור, שלא יעלה על הדעת לומר, שאם יש משפחות כאלו שאין להם את צרכי החג, תחייב אותנו התורה לנהוג במדת סדום ולבזותם שיהיו סמוכים על שולחננו – העיקר שאנחנו נשמח בשמחת הרגל, וכי נעשו אותם כל המשפחות "חפצא של מצוה" שנקיים בהם מצוות שלנו. וע"ז מדגיש לנו השל"ה, שמצד מצות עשה של שמחת הרגל, אם העניים אין מגיעים לשולחנו, מחמת הבושה או מחמת אשר ב"ה איכשר דרא שגם האלמנות יושבים בביתם וסועדין על שולחנן עם צאצאיהם היקרים, יש לו חיוב גמור מדאורייתא לשלוח לביתם, וכלשו"ק "ישלח לעניים לביתם", ורק בזה יקיים שלימות מצות עשה דאורייתא של שמחת הרגל.
החילוק בין חיוב שמחת העני לחיוב שמחת יתום ואלמנה
והנה, אע"פ שאין זה נוגע לנו גבאי קופת העיר, אמנם לא אחשה מלהוסיף עוד ללמוד הדגשת דברי הרמב"ם, והיות שההמון טועה בזה טעות גדולה, ומכלילים בגדר אחד את העני ואת היתום והאלמנה, ובאמת יש כאן ב' הלכות בפ"ע, כי חובת השמחה להיתום ואלמנה אינו רק כאשר הם עניים, אלא הוא חיוב מיוחד לשמחם, וכלשון הפסוק באיוב (כט, יג) "לב אלמנה ארנין". וממילא נמצא, שמצות עשה של שמחת הרגל דאורייתא אינו רק ע"י ממון, כי בוודאי שמחת העניים הוא ע"י ממון, ואין יכול לפטור עצמו בדרך אחר, אבל היתומים והאלמנות או הגרים, חובת השמחה שלהם הוא בעצם השמחה, ואם בעלי ממון הם אין צריך לשמחת דווקא בממון, אלא להרנין לבם בכל מה שיש ביכולת הנותן לשמחם בדרך כבוד.
החיוב מוטל על כל אחד ואחד
ולפ"ז יוצא עוד יסוד גדול להלכתא, שגם בני שבט לוי שזכו ללון באהלה של תורה וכל העולם עומד עליהם, ולפעמים צריכים גם הם להסתייע בהוצאות היו"ט, עדיין יש חובה עליהם לקיים מצות עשה של שמחת הרגל דאורייתא כתיקונו, ולמצוא הדרכים לשמח הגר והיתום והאלמנה, ואפילו לקנות להם איזה מתנות לילדים.
- ג -
שמחת העניים היא ענף ממצות השמחה ולא ממצות צדקה
הרי שלך לפניך, ששמחת העניים ברגל אינו כמצוה בפ"ע של מצות צדקה, וכבר הארכתי בתשובה אחרת (בבירור בענין קדימת עניי עירך בנתינת צרכי החג) להוכיח מדברי הרמב"ם והחינוך והיראים שנתינה זו אינה מדין מצדקה הנוהגת כל השנה, אלא היא ענף ממצות שמחת החג ומתנאי המצוה. ואזכיר כאן בקצרה שתי לשונות.
בספר החינוך (מצוה תפ"ח) כתב, 'והזהירתנו התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה העניים והגרים והחלושים, שנאמר אתה והלוי והגר והיתום והאלמנה'. ובשבלי הלקט (סי' רס"ב) בשם בעל היראים ז"ל, 'וכשם שחייב לשמח בניו ובני ביתו כך חייב לשמח את אחרים עמו כדכתיב והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה, אמר הקב"ה ארבעה בני בתים יש לי, וארבעה בני בתים יש לך, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך'.
ורביה"ק ז"ל בדברי יואל (פרשת ראה) האריך לבאר דברי רש"י ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך,
דברי רביה"ק ז"ל ככל הנ"ל שבלא שמחת העניים נחשב שלא שמר יו"ט כהלכתו
וסיים וז"ל, שאך כאשר האדם משמח את הארבע של הבוי"ת מלבד בני ביתו אזי עולה לו מן המנין של מצות שמחת יו"ט מה שהוא משמח את הארבעה שלו דהיינו בניו וב"ב הנלוים עליו, דהא בהא תליין, עכ"ל. [וראה עוד אריכות הדברים בזה בספרנו שפע יואל (עניני צדקה, סעיף ל)].
ובאמת כך מפורש להדיא בדברי הרמב"ם: 'אבל מי שנועל דלתות חצירו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כריסו'. הרי להדיא, דלא סגי בזה להזמין את בני ביתו לסעודתו, אלא כל שלא הזמין העניים לסעודתו כל לא יצא יד"ח.
- ד -
עיקר חיוב שמחת הרגל הוא בחג הסוכות
והנה, כל מה שנתבאר עד כאן הוא בכללות קיום מצות שמחת הרגל, והוא נוגע לכל המועדות פסח שבועות וסוכות. אכן, מדברי רבותינו למדנו שחיוב מיוחד יש לקיים מצוה זו בחג הסוכות, וכמו שמצינו שעיקר מצוה זו נתפרש בתורה על חג הסוכות, שהרי, בפרשת המועדות שבפרשת ראה נזכר חיוב השמחה בחג הסוכות, 'ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך', וחזר וכפל "והיית אך שמח', וכן בחג השבועות 'ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה', ואילו אצל חג המצות לא הזכיר הכתוב לשון שמחה כלל.
וכבר דרשו כן חז"ל (ילקוט שמעוני פ' אמור רמז תרנ"ד), והביאו רביה"ק ז"ל בקדושת יואל (סוכות) וז"ל, אתה מוצא בחג שלש שמחות, ושמחת בחגך, והיית אך שמח, ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת עכ"ל. וביאר שם רביה"ק מילתא בטעמא על פי הבני יששכר והקדושת לוי, שבסוכות נתגלה ביתר שאת אהבתו של הקב"ה לישראל, שהקיפם בענני כבוד אף שלא היה הדבר מוכרח כלל, ולכן שמחתו יתירה על כל המועדים. ולפי דרכנו יש להוסיף, שכיון שכל שמחת החג היא על אהבת הקב"ה לבניו לפנים משורת הדין, אין השמחה שלימה אלא כשגם האדם נוהג עם בני הקב"ה, הלוי והגר והיתום והאלמנה, לפנים משורת הדין.
וכן הוא בכף החיים (סי' תרכ"ה ס"ק טו) יש להרבות בצדקה ערב סוכות ומהרח"ו זצ"ל היה מחלק קופה לעניים יום ערב סוכות, והוסיף ויזהר מאד לתת מתבשיל יו"ט לעניים כמ"ש בזוהר.
הטעם שהעיקר הוא בסוכות - שאז הוא זמן האסיף
ובטעם הדבר שנאמר עיקר חיוב זה בחג הסוכות, כבר עמדו על זה בעלי התוספות בהדר זקנים (דברים טז, יא) וז"ל, כלל את העניים עם הבעלי בתים לשמוח בחג הסוכות ובחג השבועות מה שלא כלל בחג המצות, לפי שבחג המצות אם חלקת לעניים בקצירת שעורים עדיין לא חלקת מקציר חטים, ואם חלקת בשבועות מקציר חטים עדיין לא חלקת לו מאסיפת דגן, אבל בחג הסוכות שחלקת לו מן הכל אז יהיה שמח, ולפי שבחג הסוכות הוא פנוי מלקצור פירות ולאספם הבית הזכיר כאן שמחה עכ"ל.
וכעי"ז כתב בספר מעיל צדקה לבעל שבט מוסר (אות א'תעה) וז"ל, ובפשט הדברים, בסוכות צריך להרבות יותר בצדקה משום שהוא חג האסיף, שכבר הבתים מלאים כל טוב ממה שהאסיף ימות השנה, לכן צריך להרבות עמהם בצדקה בעת האסיף שהוא חג הסוכות, כדי שלא לתת למקום מתבואת שדהו דגן תירוש ויצהר, וכיון שכולם אב אחד בראם יחד עשיר ואביון, אם כן למה יגרע זה מחבירו, דזה האסיף מזון השנה בביתו והעני ריק מכל, אין צרה גדולה לעני כאותה שעה יותר משאר ימות השנה, ואין לו במה להחיות נפשו, ואין לו במה להעני להתרעם עכ"ל.
לכן תקנו לקרוא בו
וכן מצינו שכבר מימי קדם תיקנו קריאת התורה של החג באופן שיתעוררו הצבור לחלק לעניים בסוכות דייקא. בספר לקוטי הפרדס (פרשת עשר תעשר) כתב בטעם שקורין בסוכות פרשת עשר תעשר בין בחול בין בשבת, וז"ל, מפני שיש בה מצות וחוקים נתינת מעשרות וחילוק מתנות לעניים שמפורשין בה, ובסוכות עת הבציר והאסיף הוא, וכדי להשמיע ולהזכיר חוקי הפרשה כדי שיחלקו העניים ויסמכו האביונים עכ"ל. והביא שם ראיה שר' אלעזר בר' קליר יסד קרובה על עשר תעשר בסוכות מה שלא יסד בשאר הרגלים.
יסוד הוראת האריז"ל
ומעתה יאיר לנו אור גדול בהוראה המפורסמת בשם האריז"ל לחלק צדקה בערב חג הסוכות, וכמובא במטה אפרים (סי' תרכ"ה סעיף כא) וז"ל, יש להרבות בצדקה בערב סוכות, ולהזמין אורחים עניים מהוגנים על יום טוב, כל אחד כפי יכלתו והשגת ידו עכ"ל, ובאלף למטה (שם אות לא) ציין מקורו לשערי תשובה ולאור צדיקים ולפרי עץ חיים. והוא דברי מהרח"ו ז"ל בפרי עץ חיים (שער חג הסוכות סוף פ"ג) וז"ל, ערב סוכות יש להרבות בצדקה וכו' ויש לחלק הקופה לעניים עכ"ל. ובהגהות מהר"י צמח (שם) כתב הטעם, כי אז מועיל הצדקה מאוד, מפני שאז רחל הנקראת צדק עולה במקום הצדקה.
הרי מבואר להדיא בדברי האריז"ל שיש ב' מצוות: א) להרבות בצדקה בערב סוכות - לאלו העניים שרוצים לסעוד סעודתם בביתם, ב) להזמין אורחים עניים מהוגנים על יום טוב באופן שיש לו עניים כאלו שאין להם בית.
וראה בספרים שמהרח"ו עצמו נהג כן, כמו בערב סוכות הקופה לעניים'. והובא בשערי תשובה (או"ח סי' תרכ"ה סק"א) וז"ל, 'וע' בספר אור צדיקים להר"מ פאפרש שיש להרבות בצדקה ערב סוכות, ומהרח"ו היה מחלק הקופה לעניים ערב סוכות', (ע' בפרע"ח טעם הדבר) עכ"ל.
ובספר יסוד ושורש העבודה (שער האיתון פרק יב) כתב וז"ל, 'הנה זה היום של ערב סוכות הרי הוא בכי יתן איש אשר ידבנו לבו לעשות צדקה כי רבה היא מאד ביום הזה, וגם הוא זמן אסיפה לאסוף הביתה על כל ימי החג להזמין ולהתארח עניים מהוגנים בני תורה על שולחנו והם חלק הז' אושפיזין קדישין' עכ"ל.
והביאו גם הגר"ח פלאג'י במועד לכל חי (סי' כ אות ג), ורמז שם על מאמרם ז"ל (ויק"ר פכ"ו) מי מעמיד העליונים והתחתונים, הצדקה שעושים בי"ד, שרומז ליום י"ד בתשרי הוא ערב סוכות. [וכידוע, שהגר"ח פלאג'י תיקן שיש ענין בחלוקת סכום ד' מאות בערב החג, ואפשר שבזמנם היו יכולים למלא בסכום זה להעני כל צרכי סעודת החג].
ומכאן נמצא, שכל המנהג של האריז"ל יסודתו בהררי קודש לקיים מצות שמחת הרגל כתיקונו, ודלא כמו שרבים טועין שהוראת האריז"ל הוא מצד איזה הנהגה של קבלה וכדומה, כי זה פשוט שהוראת האריז"ל בנוי על יסוד קיום מצות שמחת הרגל, שמפני זה צריך להכין עצמו לשלוח להעניים לפני הרגל, אלא שהאריז"ל הוסיף שמן הראוי להדר במיוחד ליתן גם בערב יו"ט גופא בכדי לעורר חסדים.
וכן מבואר להדיא בדרושי הסידור לבעל התניא (דף רנז ע"ב) שחיוב נתינת צדקה לפני הרגל הוא מצד מצות שמחת הרגל וז"ל, עיקר השמחה הוא לשמח לזולתו דוקא, כמו העושה חתונה לבנו שמשתוקק לשמח אחרים דוקא ולא שישמח הוא בלבד, ולהיות כי שורש בחינת החסד הוא ח"ס דל"ת, להחיות רוח שפלים דוקא, על כן צריך לפזר מעות לעניים בערב סוכות דוקא, ולמחדי להו בסעודה דסוכות
עכ"ל. הרי שלך לפניך, דהא דהזהירו המקובלים לחלק צדקה בערב סוכות, היינו בשביל שעי"ז תהא שמחת הרגל שלו עצמו בשלימות, כי "עיקר השמחה הוא לשמח לזולתו דווקא".
הטעם שהביא רבינו בדברי יואל לחלק צדקה בערב סוכות
רביה"ק ז"ל בדברי יואל (חג הסוכות אות עט) נתן עוד טעמא במילתא שיש לחלק צדקה דווקא בערב סוכות, והביא בשם הבני יששכר (מאמר צלא דמהימנותא אות כד) וז"ל, בשם האריז"ל דיש להרבות בצדקה בערב סוכות, וטעמא דמילתא לפי שע"י כח הצדקה וגמ"ח אינם מתנהגין ע"י שר משרי מעלה אלא ע"י השי"ת ב"ה בעצמו כמבואר במדרש (רות רבה פ"ד), וכן זכו ישראל לענני כבוד ונאמר עליהם וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וכו' ומצות סוכה הוא זכר לענני כבוד, על כן דבר בעתו מה טוב בחג הזה ביותר להתנהג בצדקה וחסד, ואז בצל כנפיו ית"ש נחסה ונתלונן בלי שום שר אמצעי רק הוא ית"ש באברתו יסך עלינו עכ"ל.
ומקור דברי הבני יששכר שם הוא בשם מהר"א מיוחס ז"ל, על המדרש שכשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה, ופירש על פי המדרש (רות רבה פ"ה) שבעלי צדקה וגמילות חסדים אין חסין לא בצל כנפי כרובים ולא בצל כנפי שרפים אלא בצלו של הקב"ה, ולכן כרתו ברית לחסד כדי שלא תהא הנהגתם על ידי שר, ועל ידי זה זכו לענני הכבוד. והוסיף הבני יששכר, דעל
עיקר טעם הוראה זו לקיים מצות שמחת הרגל בהידור
עוד הביא רביה"ק ז"ל בדברי יואל על המועדים (יום כפור אות צה, משנת תשכ"ה) דברי הבני יששכר (מאמרי תשרי, מאמר צלא דמהימנותא אות כו), שמצות סוכה מורה שאנחנו בנים למקום, שהרי הסוכה הוא זכר לענני הכבוד, וקיי"ל במלך אין רוכבין על סוסו, והיאך היו ישראל רשאים להשתמש בענני הכבוד, אלא על כרחך שהם נקראים בנים, ואב שמחל על כבודו כבודו מחול. וז"ל שם, ובזה נתן טעם למ"ש האריז"ל דמצוה להרבות בצדקה בערב חג הסוכות, משום דממצות צדקה מוכח דאנחנו בנים למקום, וכמו שהשיבו ר' עקיבא לטורנוסרופוס הרשע אב שמחל על בנו וכו' ובא אחד ופרנסו שכרו כפול ומכופל. וסיים בבני יששכר על פי שנים עדים (מצות סוכה וד' מינים) או שלשה עדים (היינו בצירוף מצות צדקה בחג הזה) יקום דבר אשר אנחנו נקראים בנים, והש"י מקבלינו בתשובה ומוחל על כבודו עכ"ל.
וכן הוא בדברי יואל לחנוכה (אות קעט) שהשוה לזה מנהג העניים לסבב על הפתחים בחנוכה,
והעתקנוהו בספרנו שפע יואל (עניני צדקה, מצות צדקה אות נד), וז"ל שם, על כן הזמן גרמא בערב סוכות להרבות בנתינת צדקה.
ולפי זה נמצא שהצדקה של ערב סוכות אינה רק הכשר לשמחת החג, אלא היא חלק מעבודת היום, שבאה לגמור את הכפרה של יום הקדוש, שעל ידה מתברר שאנו בנים למקום ותשובתנו מתקבלת.
"חלקם של האושפיזין" שנותן לעניים מסעודתו
ובזה אבוא עוד בהערה חשובה בענין סדר האושפיזין דחג הסוכות, אשר יסודתו בהררי קודש בדברי הזוה"ק פ' אמור (דף ק"ג ע"ב וק"ד ע"א) שהאבות הקדושים הם האושפיזין בסוכת כל איש ישראל. דהנה, הזוה"ק שם מפרש להדיא, ש"חלקם של האושפיזין", היינו, המאכל של האושפיזין הוא שמשמח עניים בסעודתו, וכל מי שמזמין את האושפיזין ואינו נותן להם חלקם, מקללין אותו האושפיזין ח"ו. הרי נמצא, שהמזמין את האושפיזין לסעודתו והוא לא שמח עניים בשמחתו, הרי זה כמי שמזמין אורח נכבד לסעודתו ואין נותן לו כלום לאכול.
וכן הוא בכף החיים (סי' תרכ"ה ס"ק טו) יש להרבות בצדקה ערב סוכות ומהרח"ו זצ"ל היה מחלק קופה לעניים יום ערב סוכות, והוסיף ויזהר מאד לתת מתבשיל יו"ט לעניים כמ"ש בזוהר.
ומעשה רב למדנו בספר תורות ועובדות מבית רבותינו (חג הסוכות) ובזכרון בספר (פרק כ) על תלמיד של מרן היטב לב זי"ע, שהיה אורח בסוכות על שלחן חותנו, ושאל את היטב לב אם יאמר הנוסח להזמין האושפיזין, כי ידוע מדברי הזוה"ק (אמור קד ע"א) שכל מי שמזמין האושפיזין ואינו נותן את חלקם לעניים אזי הם מקללים ח"ו לאיש הזה, והוא אינו נותן להעניים מאומה שהרי הוא אוכל משל חותנו. והשיב לו היטב לב, שהוא פטור מלומר האושפיזין כי אין אורח מכניס אורח.
הרי למדנו מכאן הוראה נחוצה, שכל מי שלא משמח עניים בסעודתו, אין לו להזמין את האושפיזין לסעודתו, כי בזה הוא ממשיך לעצמו ח"ו קללה ולא ברכה.
ומעתה מובן היטב מה שהובא (ממכתב הג"ר אב שמואל מאיר האללענדער ז"ל, נדפס בלעטר פתורא עמ' קנד) בשם הגה"ק רבי שלמה מבאבוב זצ"ל שראה בערב סוכות את זקינו הדברי חיים זי"ע פונה לבניו ואומר, תנו נא לי את כל כספיכם, יען בערב סוכות חייבין ליתן הרבה צדקה, כי בערב הבעל"ט יבוא להסוכה אושפיזא ואורח הגון הלא הוא אברהם אבינו ע"ה, שמדתו מדת החסד, ולפיכך צריכים לחלק הרבה צדקה, ורק אז יכולין לקבל את אברהם אבינו בהסוכה א).
א. וכן מתאמרא משמיה דהרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן זללה"ה, והביאו רביה"ק ז"ל (בסעודה שלישית פ' אמור תשט"ז), לפרש סמיכות דברי הרמ"א במעות חטים לדברי המחבר ששואלים בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום, שהרמ"א בא ללמד לכל הדורשין לעם ה' שלא די להם במה שמגידים הלכות החג, אלא צריכים להזהירם שלא ישכחו מלדאוג עבור צרכי העניים שיהיה להם די מחסורם על צרכי החג. והוסיף רביה"ק ז"ל לפרש בזה דברי רש"י להזהיר גדולים על הקטנים, וז"ל, שזהו אזהרה לגדולי ישראל שידברו ויזהירו את ישראל גם על הדברים הקטנים, דהיינו עניני נתינת מעות לצדקה לצורך כל הדברים הנחוצים בישראל עכ"ל. והרי שואלין ודורשין בהלכות החג נאמר בכל הרגלים, וממילא גם האזהרה על צרכי העניים בכלל.
- ה -
הנהגת רבותינו הקדושים הלכה למעשה
הנהגת רביה"ק זי"ע בערב סוכות
והדברים מאירים כספירים לפי מה שביארנו, שנתינה זו אינה מדין צדקה להשלים די מחסורו, שהרי לא היה בידו עוד לקנות כלום, אלא מדין ושמחת בחגך, ששמחת העני בחג היא גוף המצוה, וכל שהעני שמח בחגו קיים הנותן מצות שמחת החג אף שלא נקנה במעות אלו מאומה. וזהו במחזור דברי יואל לסוכות (מנהגים אות ה, ועדות ביהוסף סדר היום אות תע"ז) וז"ל, ביום ערב סוכות חילק רבינו צדקה במידה גדושה באופן יוצא מן הכלל יותר מבכל ימות השנה, ואף שידוע שרבינו פיזר הון תועפות לעניים בכל השנה, עכ"ז היה רוב פזרונו לצדקה בערב סוכות למעלה מן הרגילות שלו, כידוע גודל ענין נתינת צדקה בערב חג הסוכות, ורבינו היה שולח שלוחים מיוחדים לחלק צדקה לעניי העיר, ולהביא ברכה לתוך ביתם עכ"ל. ועוד שם שהיתה לו רשימה מכל הרבנים והתלמידי חכמים שבעיר אשר בכל פרוס החג היה שולח להם סכום הגון, ושגם את הרבנית הצדיקת ע"ה שלח ביום ערב סוכות לבתי עניי העיר שתחלק להם ממון. וכעין זה בספר עזר בקודש (פרק כא) שכל מעות הקוויטלעך של הימים הקדושים חילק רבינו לצדקה ביום ערב סוכות, "ווי עס איז ידוע פון אר"י הק' דאס גרויסע ענין פון טיילן צדקה ערב סוכות".
ואף בשנה ששהה רבינו בירושלים עיה"ק, הובא במושיען של ישראל (ח"ט פרק צה) שרבינו עצמו בערב חג הסוכות הרבה בצדקה וחסד כמובא בבני ישראל, ובתוכם הרבה מנקיי הדעת שבירושלים, והיה מצרף שם סכום גדול כדי שאוכל לחלק להם כפי מחסורם לצורכי החג ויו"ט עכ"ל.
הטעם שנתנו הפוסקים לפסח שייך בסוכות ביתר שאת
ועתה אבוא אל הנקודה שממנה נתגלגל כל הדו"ד בינינו, שהגבאים הזכירו את החלוקה לצרכי חג הסוכות שאנו מקיימים בעירנו זה שש שנים, לומר שאין בה צורך, כי בסוכות אין הוצאות מיוחדות כבפסח. והנה באמת, גם כל מה שנעשה עד עתה הוא רק מעט מן המעט ממה שראוי, והכל בזכות הנותנים והעוסקים, אבל לגופו של ענין הנה נהפוך הוא.
דהנה, כל הטעמים שנתנו הפוסקים למעות חטים, כמו שהבאתי לעיל, הם מצד ריבוי ההוצאות לארבע כוסות. ואם זהו הטעם, הרי בסוכות הדבר הוא ביתר שאת ויתר עז. שבפסח אין לעני אלא הוצאת המאכל, אבל בסוכות מוטלות עליו הוצאות מצוה שאין דוגמתן בכל השנה, סוכה ודפנותיה וסכך, ואתרוג ולולב והדסים וערבות שדמיהם מרובים, ומלבד זה שני ימים טובים כפולים של סוכות ושמיני עצרת ושמחת תורה, וימי חול המועד שבהם צריך לשמח את בני ביתו, ועוד שאורחים באים אל הסוכה. ומי שאין לו, בפסח יכול לצאת בכזית מצה של הקהל, אבל בסוכות אם אין לו סוכה ואין לו אתרוג, במה יקיים את החג. וכבר כתב היסוד ושורש העבודה (שער האיתון פרק יב) שערב סוכות היום קצר והמלאכה מרובה בהכנת הסוכה והלולב ומיניו, ואם כך אצל מי שיש לו, מה יעשה מי שאין לו.
ולא מלבי אני אומר כן, שהרי כך אמר הדברי חיים זי"ע בפירוש, כמו שהעתקנו לעיל, שבסוכות עומד החורף על הפתח, ואין לעני עצים להסקה ומעילי חורף ומנעלים לילדיו, ובלא זה אין לו
נמצא מכל הנ"ל שעיקר חיוב שמחה בסוכות ופסח נלמד מסוכות
הרי עלה בידנו ההיפך הגמור מדעת ההמון, שהרי לפי כל הנ"ל נמצא, ששמחת העניים ברגל היא מקרא מלא בתורה אצל סוכות, והובאה ברמב"ם ובטור ובשו"ע כחיוב גמור שבלעדיו אין כאן אלא שמחת כריסו. ומעות חטים דפסח לא הובא ברי"ף וברמב"ם ובטור ובמחבר כלל, והרמ"א שהביאו קראו בפירוש "מנהג", ומה שנשאר בידינו 'מעות חיטין' הוא מנהג קדוש של ישראל בגדר מס הקהל.
ומעתה, שוב אין מקום לטענה שאין מקור מפורש לחיוב זה בסוכות ויש ללמדו מפסח, כי לפי כל המבואר כאן אדרבה, שמחת העניים בפסח היא הנלמדת, ואילו בסוכות היא מפורשת להדיא בכתוב. ונמצא, שאין ענין זה בסוכות בגדר מדת חסידות בעלמא, אלא הוא חיוב גמור מדאורייתא במצות שמחת החג. ולדברי הרמב"ם והשו"ע, מי שאינו משמחם, לא רק שחסר לו בקיום שמחת יום טוב, אלא שעוד נחשב כמבזה את המועדות וענשו גדול מאד כדברי המג"א.
- ٢ -
הוצאות חג הסוכות
יתכן שקופת העיר יש להם חיוב מיוחד, שלא יהא עני בעיר אשר אין לו די סיפוקו בצרכי החג בהרחבה.
ו. נמצא מכל הנ"ל, שחיוב שמחת העניים אינו מצד מצות צדקה, אלא הוא שלימות מצות שמחת הרגל של המחלק בעצמו. ומדברי רביה"ק ז"ל למדנו חידוש נורא, שמי שאינו משמח העניים הוי כמי שלא קיים היו"ט כהלכתו. ויותר מזה למדנו, שגם אם נותן סעודתו לבניו ולבני ביתו, עדיין לא נחשב כמקיים מ"ע דשמחת הרגל עד שישמח גם את העניים.
ז. והנה, עיקר מצות שמחת הרגל ושמחת העניים נאמר בסוכות, והראשונים נתנו הטעם בזה משום שהוא חג האסיף, ומשו"ה הזהיר האריז"ל שיש לחלק הרבה צדקה בערב סוכות, וגם רביה"ק ז"ל הקפיד מאד ע"ז כהנהגת מרן הדברי חיים זי"ע.
ח. וגם האושפיזין עיקר חלקם וסעודתם הוא מה שנותן לעניים, ואם הזמין האושפיזין ולא נתן לעניים, מקללין אותו האושפיזין רח"ל.
ט. והא דהביא הרמ"א המנהג של מעות חיטין דווקא לפסח, היה זה מס מיוחד אשר תקנו מפני ההוצאות המרובות של חג הפסח, ועוד טעמים שנתנו האחרונים, וגם היום שיותר אין נוהג ענין המס עדיין יש מנהג כזה, אבל צריך לדעת, שיסוד החיוב הוא בסוכות וממנו נלמד לפסח.
י. כהיום הזה שחג הסוכות יש בו הוצאות גדולות עד מאד, לכל הפחות כמו בחג הפסח ואף יותר מזה, צריך להנהיג שלא תהא עיר שאין בה חלוקה לחג הסוכות ממש כמו לחג הפסח.
ויה"ר שבזכות מצות צדקה שהיא הנוי סוכה הנאה ביותר, ובזכות מה שנשמח את העניים והאומללים אלמנות ויתומים, נזכה לחתימה טובה ולישב בצלא דמהימנותא, ויקויים בנו אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך, ונזכה במהרה להקמת סוכת דוד הנופלת ולשמוח בשמחת עולם על ראשינו, בביאת גואל צדק בב"א.
ידידו דורש שלומו הטוב
יואל לאנדא