קיי"ל בשו"ע (סימן תרכ"ט ס"ו) במחצלת של קנים וקש ושיפה וגמי, בין שהיא חלקה וראויה לשכיבה ובין שאינה חלקה ואינה ראויה לשכיבה. מקור הדין, בגמ' (כ'.) הובאה ברייתא: מחצלת של שיפה ושל גמי, גדולה מסככין בה וקטנה אין מסככין בה [ופרש"י (ד"ה גמי) דשיפה וגמי דברים רכים הם, הלכך נוחים לשכיבה, וסתם קטנה עומדת לשכיבה]. אבל מחצלת של קנים [ופרש"י (ד"ה אבל של קנים) שהן קשים], גדולה [ופרש"י: מעשה עבות וקליעה] מסככין בה, ארוגה אין מסככין בה. ור' ישמעאל בר' יוסי משום אביו, וכן ר' דוסא, סוברים דבין גדולה ובין ארוגה מסככין בה.
ונחלקו הראשונים באיזה אופן מיירי הברייתא. רש"י ותוס' (ד"ה ושל חילת) פירשו דמיירי במחצלת קטנה, ואעפ"כ סובר ת"ק דבשל קנים, כשהיא גדולה, מסככין בה, משום שאינה עומדת לשכיבה. וכ"ה בראב"ד (בהשגות על הרמב"ם). ולפי"ז, הא דקתני במשנה דמחצלת של קנים קטנה לכו"ע אין מסככין בה, מיירי דווקא בארוגה. וכתב המהרש"א דתנא דמתני' ע"כ לא ס"ל כר' ישמעאל בר' יוסי ור' דוסא, דלדבריהם מותר לסכך אף בקטנה דמחצלת של קנים אינם עשוים לשכיבה, כיון שהם קשים.
אבל הרמב"ם (פ"ה ה"ו) סובר דהברייתא מיירי במחצלת גדולה. וכתבו המגיד משנה והלחם משנה דהרמב"ם גורס "גדולה", והיינו דמשום שהיא גדולה אין מסככין בה, ולדעת ת"ק, בארוגה אין מסככין בה, אפילו בגדולה [והמשנה לא מיירי בארוגה]. ור' ישמעאל בר' יוסי ור' דוסא סוברים דבגדולה מסככין אף בארוגה. וכן קיי"ל, דכן משמע מסתימת המשנה, שמחצלת גדולה מסככין בה בכל אופן. ובמהרש"א כתב דכן היא שיטת הרא"ש.ג)
שיטת ה"ר ישעיה מטראני
הרא"ש (סי' ל"ז) הביא בשם ה"ר ישעיה מטראני, דבמחצלות שמוכרים התגרים אין הולכין אחר שעת עשייתן, לפי שהאומן אינו עושה אותן אלא למכרן לכל מי שיצטרך להן, כל אחד לפי צורכו. ולפיכך הולכין אחר שעת הקנייה, והדין תלוי בכוונת הקונה את המחצלת.
ויש לעיין בדברי ה"ר ישעיה: האם כוונתו שאין הולכין כלל אחר מחשבת האומן, או שכל טעמו הוא משום שבאומן העושה למכירה אין מחשבתו לשום שימוש מסוים, אלא כל כוונתו לסחורה. והנה בלשון הרא"ש משמע דה"ר ישעיה מיירי במחצלות שסתמן אינן עשויות לשכיבה, שכתב וסתמא לאו לשכיבה עבידי שהן ממלאין בהן צמרד), וגם עושין מהן מחיצות, "הלכך" לאו בתר עשייתן אזלינןה). ולפי"ז לכאורה אין בדברי ה"ר ישעיה חידוש גדול, שהרי מיירי במקום שאין המחצלות עומדות כלל לשכיבה, ואה"נ במקום שהן עומדות לשכיבה, גם כוונת האומן היא לשכיבה, ואם קנאן אחר כך אדם לצורך סיכוך לא מהני.
אולם בטור מבואר בדעת ה"ר ישעיה, דאפילו במקום שעושין אותן לשכיבה, אם הקונה קנאה לשם סכך מותר לסכך בה. הרי מבואר דאף אם האומן עשאה לשם שכיבה, אין הולכין אחר מחשבתו אלא אחר כוונת הקונה.
והבית מאיר הקשה על הטור, דבדברי הרי"ד לא נתבאר שהתיר אף במקום שמנהג המקום לשכיבה. והפרמ"ג (סוף משב"ז סק"ז) כתב: "ועי' ברא"ש ובטור ולא סתרי אהדדי, וזה שכתב הב"י וז"ל הרא"ש, והבן". ודבריו סתומים, כדרכו בכמה מקומות.ו)
שיטת הרא"ש
הרא"ש חולק על ה"ר ישעיה וסובר דבתר מנהג אנשי המקום אזלינן. ולכן, במקום שהמנהג לעשות מחצלת לשכיבה, אף אם אמר לאומן בפירוש לתקנה לו לסיכוך, אין מסככין בה, דמי יודע שאמר לאומן לתקנה לסיכוך, ואתו כולי עלמא לסכוכי בהו.
מבואר דנחלקו לענין חשש מראית העין, במקום שהדרך לעשות את המחצלת לשכיבה והאומן עשאה בפירוש לשם סיכוך.
אולם בעיקר חידושו של ה"ר ישעיה, שאין הולכין אחר כוונת האומן אלא אחר כוונת הקונה, עדיין יש לעיין אם גם בזה חולק הרא"שי).
הב"ח כתב בדעת הרא"ש לחלק: אם ציוה את האומן מתחילה לתקנה לסיכוך, האיסור הוא משום מראית העין, אבל אם לא ציוהו לעשותה לסיכוך, אלא לאחר שכבר נעשתה קנאה להשתמש בה לסכך, אסורה אף מעיקר הדין, משום שהרא"ש חולק על ה"ר ישעיה וסובר שאין הולכין אחר כוונת הקונה אלא אחר כוונת האומן. ובשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' מ"א אות ד') כתב שמדוקדק כן מלשון הרא"שז).
אבל בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' קי"א) חולק על הב"ח וסובר דגם הרא"ש מודה לה"ר ישעיה שמעיקר הדין הולכין אחר כוונת הקונה, וכל מה שפוסל הוא רק משום מראית העין"), וכ"פ בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' ס"ז) ט).
ובשו"ע הרב (סעי' ז') ובפרמ"ג (משב"ז סק"ז), כתבו דבמקום שאין מנהג מבורר, אף שמחצלת קטנה סתמה לשכיבה, אם קנאה לשם סיכוך כשרה, ויש להסתפק אם לפי שיטת הב"ח ג"כ כשרה, די"ל דרק במקום שהמנהג לשכיבה בזה סובר הב"ח דלפי מנהג מבורר אף דסתמה עומדת לשכיבה, מ"מ אינו המנהג כן רק סתמה, ואין כוונת האומן לשכיבה, אבל י"ל דגם בזה כיון דסתמה עומדת לשכיבה, א"כ גם כוונת האומן לשכיבה, ולפי הרא"ש פסול מה"ת אף בקנה לסיכוך.
לשיטת הרא"ש עשאה בפירוש לסיכך
ברמ"א (שם) כתב: "דהיינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסיכוך". וביאור דבריו: לשיטת הרא"ש, במקום שנהגו לעשות את המחצלת לשכיבה, היא פסולה אפילו אם אמר לאומן בפירוש לעשותה לסיכוך. וא"כ צ"ע, דבגמ' מבואר שמחצלת קטנה סתמה לשכיבה ואינה כשרה אלא אם עשאה לסיכוך: ולכאורה, מאי מהני שעשאה לסיכוך, הרי עדיין קיים חשש מראית העין.
ועל כן מפרש הרמ"א, דמה שאמרו "עשאה לסיכוך" אין הכוונה שעשה מחצלת זו בפירוש לשם סיכוך, אלא שמנהג העיר הוא היפך הסתם, שאפילו מחצלת קטנה רגילים לעשותה לסיכוך. רק באופן זה היא כשרה. ובאמת, במקום כזה היא כשרה אפילו עשאה סתם".
וכתב הבית מאיר, דהר"ן מפרש להדיא ש"עשאה לסיכוך" היינו שהעושה עשאה בפירוש לשם סיכוך, ונמצא שהוא חולק על גזירת הרא"ש. וכן הרמב"ם, שסתם כלשון הגמ', משמע שאינו חושש לגזירה זויא). עוד כתב הבית מאיר, דהשו"ע השמיט את דעת הרא"ש משום שפסק לקולא כדעת הרמב"ם: והרמ"א, שנראה לו להחמיר כהרא"ש, פירש את לשון השו"ע באופן המתאים לשיטתו. וכ"כ במאמר מרדכי (סק"ה) בדעת השו"ע, וגם המהרש"ם (בדעת תורה) פסק להקל אם אמר לאומן בפירוש לעשותו לסיכוך.
והנה הט"ז (סק"ז) הקשה על הרמ"א, דלשון הגמ' והמחבר "עשאה לסיכוך" אינה מתפרשת כלל על מנהג המקום. ולכן כתב שהמשנה מיירי בעיר שאין בה מנהג ידוע, ובמקום כזה מהני אם עשאה בפירוש לשם סכך, דליכא חשש מראית העין.
וכתב הפרמ"ג שהלבוש לא העתיק את דברי רבו הרמ"א משום שסובר כהט"ז. והמשנ"ב (ס"ק י"ז) הביא בשם חמד משה דגם הרמ"א מודה לעיקר דברי הט"ז, אלא שבא להוסיף שאם מנהג העיר לשכיבה, לא מהני מה שעשאה בפירוש לסיכוך. וכן פסק השו"ע הרב (סעי' ח'-ט'): מצד אחד כרמ"א, שהולכין אחר מנהג המקום, ומצד שני כהט"ז, שבמקום שאין מנהג מבורר הדבר תלוי בכוונת העושה. וכן הערוך השלחן (סעי' י"ב) הביא את דברי הרמ"א והט"ז כאחד, [וכתב על דברי הט"ז "ואינה השגה"].
אבל הבית מאיר תמה על הט"ז: דאף במקום שאין מנהג מבורר, הרי מחצלת קטנה סתמה לשכיבה. וא"כ, מנין ידע הרואה שמחצלת זו נעשתה לשם סיכוך, ועדיין יש לחוש דאתו כו"ע לסכוכי אף בסתמה. משום כך פסק כהרמ"א ולא כהט"ז. וכ"כ במאמר מרדכי (סק"ה) יב).
וליישב את שיטת הט"ז והאחרונים העומדים בשיטתו, צ"ל דחשש מראית העין נאמר דווקא במקום שמנהג המקום בפועל לעשות מחצלות לשכיבה. אבל במקום שאין מנהג מפורש לשכיבה, אלא שמחצלת קטנה מצד עצמה סתמה לשכיבה, אין בזה חשש מראית העין.
מנהג המקום לסיכוך ועשאה לשכיבה
ברמ"א כתב: "דהיינו שמנהג המקום לשכב עליה". הרעק"א למד בדבריו, דדווקא אם מנהג המקום לשכיבה אין מסככין בה, אבל אם מנהג המקום לעשות מחצלות לשם סכך, אף אם אדם אחד עשאה בפירוש לשכיבה, מ"מ כשרה. וכ"כ המחצית השקל (במג"א סק"ו).
הדמשק אליעזר כתב דכן היא גם שיטת הגר"א, שהרי ציין לגמ' דף כ'. דמחצלות של אושא כו"ע מודים שהן טמאות משום שמיוחדות לשכיבה, ומחצלות של טבריא כו"ע מודים שהן טהורות [ופרש"י (ד"ה ועל של טבריא), משום שקשות הן ואין אדם רגיל לייחדן לשכיבה]. ומשמעות הגמ' היא שאין הולכין אחר דעת העושה כלל אלא אחר מנהג המקום: לחומרא, במחצלות של אושא, ולקולא, במחצלות של טבריא. והטעם, משום שבטלה דעתו אצל מנהג המקום"ג).
והרעק"א הקשה על הרמ"א, דהרי הרא"ש כתב להדיא שטעמו משום מראית העין, שאין בני אדם יודעים שעשאה לסיכוך. טעם זה שייך רק לחומרא ולא לקולא, שהרי אם עשאה בפירוש לשכיבה, ודאי מקבלת טומאה, ומה יועיל שמנהג המקום לשכיבה, לא מהני מה שעשאה בפירוש לסיכוך. וכן פסק השו"ע הרב (סעי' ח'-ט'): מצד אחד כרמ"א, שהולכין אחר מנהג המקום, ומצד שני כהט"ז, שבמקום שאין מנהג מבורר הדבר תלוי בכוונת העושה. וכן הערוך השלחן (סעי' י"ב) הביא את דברי הרמ"א והט"ז כאחד, [וכתב על דברי הט"ז "ואינה השגה"].
אבל החמד משה והבכורי יעקב (סק"י) והמשנ"ב (ס"ק י"ח) למדו דגם הרמ"א מודה שאם עשאה בפירוש לשכיבה היא מקבלת טומאה, אפילו במקום שמנהג לסיכוך. וכוונת הרמ"א היא להוסיף דין אחר: שאפילו לא עשאה בפירוש לשכיבה, אם מנהג המקום לשכיבה היא מקבלת טומאה. ולפי"ז, לשון "דהיינו" שברמ"א פירושה כאילו כתב "או". וכן משמע מהמג"א (סק"ז) שהוסיף על דברי הרמ"א דבמקום שאין מנהג ידוע, לכו"ע מותר לסכך אם עשאה לסיכוך, ואם הרמ"א עצמו היה מיירי בעשאה בפירוש לשכיבה, הרי גם במקום שאין מנהג ידוע ודאי היתה פסולה. וע"כ דהרמ"א לא מיירי בעשאה בפירוש לשכיבה.
הערות והארות
ג. הפני יהושע והקרבן נתנאל (אות ר') הקשו, מה סברא יש להחמיר בארוגה של קנים גדולה יותר מבמחצלת של שיפה ושל גמי, הראויות יותר לשכיבה, ואעפ"כ מסככין בהן כשהן גדולות. וכתב הפנ"י ליישב, דאפשר שכיון שקנים עבים אינם ראויים לאריגה אלא בטורח גדול, אם טרח לאורגם מסתמא לשכיבה הוא צריך אותם, אף כשהמחצלת גדולה.
ד. ואז היא מקבלת טומאת מגע, משום שנעשתה לשם קבלה. אולם אין זה מנהג קבוע, שהרי יש בני אדם העושים מחצלות אלו לשם מחיצות, ובאופן זה אינן מקבלות טומאה.
ה. ובתוס' רי"ד יש ט"ס, שכתב דסתמה נמי לשכיבה עבידי, שהרי ממלאין אותן צמר וגם עושין מהן מחיצות, וצ"ל דסתמה לאו לשכיבה. וכ"ה בספרי הרי"ד (כ' ד"ה ואסיק).
ו. הבית מאיר הקשה, במה נחלק הרא"ש על ה"ר ישעיה, והרי ה"ר ישעיה לא מיירי אלא במקום שאין מנהג המקום לשכיבה, וא"כ אין שם חשש מראית העין.
ז. הרא"ש הביא ראיה לשיטתו מהגמ' שמחצלות של אושא טמאות משום שמנהג המקום היה לשכיבה. משמע שדינן טמא מעיקר הדין, ולא רק משום מראית העין, והיינו משום שאין הולכין אחר כוונת הקונה. ומה שאסר הרא"ש משום מראית העין הוא כשאמר לאומן לתקנה לו לסיכוך. ולדעת החולקים על הב"ח צ"ל, שמה שכתב הרא"ש "אפילו אמר לאומן" הוא לרבותא, וה"ה אם לא אמר לאומן אלא קנאה לשם סיכוך, שכל האיסור אינו אלא משום מראית העין. אלא שלפי זה עדיין צ"ע מדברי הרא"ש שמחצלת של אושא מקבלת טומאה, שמשמע להדיא שאין זה משום מראית העין.
ח. השאלה שם היא לענין מקוה, לשיטות הפוסקים שאין צינור כשר אלא אם נעשה מתחילה על דעת להשתמש בו עם הקרקע, ומדברי המהרי"א הלוי מבואר שהולכין אחר כוונת הקונה ולא אחר כוונת האומן.
ט. ובטעם הדבר שאין הולכין אחר כוונת האומן יש לפרש בשני אופנים: א. אף במקום שהמנהג לשכיבה, וכן במחצלת קטנה שסתמה לשכיבה, האומן עצמו אינו עושה אותה לצורך זה אלא לשם סחורה, ולכן עדיין לא חלה עליה קבלת טומאה, והכל נקבע לפי כוונת הקונה. ב. אפילו אם האומן עשאה בפועל בכוונה לשכיבה, אין כוונתו קובעת, כשם שכוונת אדם אחר אינה מעלה ואינה מורידה, ורק כוונת הבעלים קובעת. וכיון שהאומן עושה אותה למכירה ולא כדי שתישאר שלו, אין בכוחו לקבוע את ייעודה של המחצלת.
י. והגר"א מציין למה שאמרו בגמ' "לא נחלקו וכו' על מחצלות של אושא". ומכאן ראיית הרא"ש שהכל הולך אחר מנהג המקום. אולם לכאורה אין הראיה מוכרחת, דיש לומר שהגמ' מיירי בעשאה סתם: אף שמבואר במשנה שמחצלת גדולה סתמה לסיכוך, באושא סתמה לשכיבה, אבל עדיין אפשר לומר שאם עשאה בפירוש לסיכוך היא כשרה.
יא. ויש לדחות, דדרכו של הרמב"ם בכמה מקומות להעתיק את לשון הגמ' כצורתה.
יב. וכתב שמפורש כן בקיצור פסקי הרא"ש, וז"ל: "קטנה סתמא אין מסככין בה, ואם נוהגים אנשי המקום לסכך בה ולא לישכב עליהן מסככין בה, אבל אם אין נוהגים, אפי' אמר לאומן לתקנה לסיכוך אין מסככין בה". הרי מבואר שרק במקום שנהגו אנשי המקום לסכך בה היא כשרה.
יג. מה שדייק הדמשק אליעזר מדברי הגר"א לכאורה אינו מוכרח. הגר"א מציין למחצלות של אושא, וזו עצמה ראיית הרא"ש, ואעפ"כ כתבו האחרונים שטעם הרא"ש הוא משום מראית העין ולא משום בטלה דעתו. ואפשר שדיוקו הוא ממה שכתב הגר"א על מחצלות של אושא "וכו"", ורצה לרמוז גם למחצלות של טבריא.
יד. ולפי דבריו אפשר לומר, דכיון שרש"י פירש שמחצלות של טבריא נעשו ממין קשה, הטעם שאינן עומדות לשכיבה אינו רק מצד מנהג המקום אלא מצד עצם מינן. ולפי זה שפיר שייך לומר שבטלה דעתו אצל כל אדם, משום שבכל מקום מחצלת ממין זה אינה עומדת לשכיבה.