בדין נסיעה בקאר על ידי גוי ביום טוב ראשון ושני אי אסור מן התורה מדין מכשירין, או רק מדרבן מדין מוליד אש
- Sukkos
- 5787
- Hebrew
ע"ד לקרוא גוי להנהיג קאר ולנסוע עמו ביום טוב, שבשבת הרי הנסיעה כרוך באיסורא דאורייתא של הבערת אש, ויש לדון אם ביום טוב זה נחשב שבות או דינו כמו בשבת, ונפקא מינה אם יש להקל במקום צורך גדול באופן שמותר שבות דשבות או לא, ויש לברר כמה ענינים כללים ויש לחלקם לג' ענפים א) אם הבערה מותר לצורך מכשירי הנאת הגוף ב) את"ל דאסור אם הדלקת מאטא"ר נחשב כהנאת הגוף עצמו או כמכשירים ג) את"ל דנחשב כהנאת הגוף עצמו יש לדון באופן שעצם הנסיעה אינו לטיול ולתענוג רק במטרה להגיע לאיזה מקום אם הנסיעה נחשב כהנאת הגוף או רק כמכשיר.
ענף א
א) הנה מלאכת הבערת אש ביום טוב נחלקו הפוסקים אי מותר גם כשאינו נהנה מהאש עצמו רק כמכשירים, דידוע קושיית המגיד משנה (פ"א ה"ד) מאי טעמא הותר הבערה לצורך בישול הלא אינו אלא מכשירין כיון שאינו נעשה באוכל עצמו, ותירץ דממעטינן מקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, בשבת אין ביום טוב לא וכמ"ש בירושלמי (פ"א ה"ב) ולפי דבריו מותר להבעיר אש ביום טוב אף כשאפשר מערב יום טוב, וכן מותר להבעיר אש לצורך מכשירי הנאת הגוף, אף דבשאר מלאכות קיי"ל (תקי"ד ס"א) כרבנן דר' יהודה דאסור לעשות מלאכה לצורך מכשירי הנאת גוף, ואף שהמג"א (סי' תקי"ח) הקשה עליו דא"כ למה הוצרכו בגמרא (פסחים ה') לדין מתוך בהבערה, כבר כתבו האחרונים לחם משנה (שם) ושער המלך (שם) דמכשירים הותר מקרא דלא תבערו, ונר שלא לצורך הותר מן התורה במתוך, ולכן קיי"ל (סי' תקי"ד ס"ה) דנר של בטלה אסור מדרבנן כיון דלא הותר רק מדין 'מתוך', משא"כ לצורך מכשירין עדיף לדידיה דנתמעט 'מקרא' להדיא.
דעת המתירים הבערה לצורך בישול מתוך שהותרה לאוכל נפש וה"ה בכל מכשירים אם ראוי פעולה זו עצמה לאוכל נפש נחשב כמכשירין, והותר 'מתוך שהותר הבערה לצורך מדורה להתחמם דנחשב הנאת הגוף עצמו הותר גם לצורך בישול דנחשב כמכשירין' ע"כ, אבל אין מוכרח דכוונתו להתיר בכל ענין מתוך מאוכל נפש למכשירין, דידוע דנחלקו הראשונים ביסוד זה אי אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין ומשמע בכמה מקומות דנקטינן בזה לחומרא, כגון במלאכת כבוי (סי' תק"ז ס"ה, תקי"ד ס"א) וכמו שהאריך בקונ"א (סי' תצ"ה סק"ד), אך יש לפרש כוונתו דבמקום דפעולה זו עצמו ראוי להנאת הגוף כמו במדורה יש להיתר לצורך מכשירין וכעין הואיל ומתוך ביחד, וכן פירש דבריו בשו"ת ארץ צבי (סי' ל"א) ובספר זית רענן (ח"א הלכה ז' סימן א) שו"ר שכ"כ בשו"ת מהר"ם שי"ק (סי' רע"ח) בכוונת הר"ן יעי"ש. דעת המתירים הבערה לצורך בישול משום דנחשב כאוכל נפש אבל צורך מכשירי הנאת הגוף לא הותרה כלל דלא אמרינן מתוך למכשירים כמו בכל שאר מלאכות ג) ולעומת זה מצינו דעות בראשונים דס"ל דהבערה לצורך בישול דינו כאוכל נפש ממש, כ"כ הר"ן (ל"ב ב) וכ"כ בחידושי הרא"ה לענין גיבול ומירוח טיט לסתום התנור "דהבערה עצמה אוכל נפש היא וכן המירוח הטיט דינו כאוכל נפש", (וכבר נתקשו האחרונים בסתירת דברי הר"ן) ולדינא נחלקו בזה הפוסקים (סי' תק"ז ס"ו) אי מירוח טיט דינו כאוכל נפש או כמכשירים, ולדעת הר"ן והרא"ה נמצא דהבערה דינו כאוכל נפש- וכן כתב בשועה"ר (קונ"א תצ"ה) דלדעת כל הפוסקים האוסרים לבקוע עצים לצורך בישול, עכ"ח דס"ל דלא הותר במתוך מבקיעת עצים למדורה, ודלא כדעת הר"ן (ל"א ב) דהתיר במתוך, וא"כ גם הבערה אין להתיר במתוך ממדורה ועכ"ח דס"ל דהבערה עצמה דינה כאוכל נפש [ואף דצ"ע בדברי הרב דלכאורה להאוסרים לא הותר בקיעת עצים אף לצורך מדורה וא"כ לא אסרו רק דס"ל דהבקיעה נחשב לעולם כמכשיר ואולי הבערה שאני ואכמ"ל.
ג' שיטות בהבערה
- יש מתירים במכשירים
- יש מחלקים אם ראוי לאוכל נפש ולהנאת הגוף
- ויש אוסרים במכשירים
ד) נמצא מבואר ג' שיטות בדין זה א] דעת המגיד משנה דהבערה אינו דומה לשאר מלאכות ומותר בכל אופני מכשירין ב] דעת הר"ן דדומה לשאר מלאכות אבל דעתו בכל מלאכות דאמרינן מתוך למכשירין אם ראוי למלאכת אוכל נפש ג] דעת שאר הפוסקים דדומה לשאר מלאכות ולא אמרינן מתוך כלל באופן שהם מכשירין.
להלכה יש לנקוט כשיטה ממצועת דאמרינן מתוך למכשירין, כשראוי גם לאוכל נפש ולהנאת הגוף, [בכל מלאכות וכש"כ הבערה]
ה) ולדינא אין הכרעה ברורה אי אמרינן מתוך למכשירין בין בשאר מלאכות ובין במלאכת הבערה, ואף דמרהיטת דברי הפוסקים (סי' תק"ט ס"ד) דאסרו להדליק אש לצורך ליבון והגעלת כלים, משום איסור הבערה, וכ"כ שם במשנה ברורה (סקכ"ו) ובשעה"צ (סקל"א) לאיסור, אין הכרח כל כך בדברי הפוסקים דזהו טעמם, דיש לומר דטעמם הוא מאחר דיש איסור מחמת מתקן כלי נמצא דההבערה הוי שלא לצורך יום טוב, וכן יש לפרש בלשון שועה"ר (תק"ט סי"א) וז"ל ונמצא עשה הבערה כדי לתקן כלי ע"כ, אבל באופן אחר אמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין.
וכן מוכח לקולא מכמה מקומות דבאופן דדרך שהמכשיר ראוי לאוכל נפש והנאת הגוף וכעין דרך הואיל אמרינן מתוך, כ"מ ברמ"א (סי' תקי"א ס"ב) לענין בישול מים לצורך הדחת כלים דמותר, ולא התנה דדוקא בתנאי מכשירין ומשמע דמותר מדין מתוך, וכ"כ ברמ"א (סי' תקי"ד ס"ב) דמותר להוסיף פתילות לצורך שיתכבה מהר אף דזה נחשב מכשירין שמטרתו רק הכבוי ומותר מדין מתוך. ובלא"ה יש מקום להכריע כן, דהלא באמת יש מתירים דאמרינן מתוך למלאכת מכשירין בכל שאר מלאכות, וכמו שהעיר בשועה"ר (קונ"א תצ"ה סק"ד) דדעת התוס' (שבת צ"ה א) דאמירנן מתוך ממגבן לבנין בית הרי דאמרינן מתוך למכשירין, וא"כ יש מקום להכריע דבאיסור דרבנן סמכינן עלייהו, ולכן היכא דהמכשיר ראוי למלאכת אוכל נפש והנאת הגוף דאין בו איסור תורה דאמרינן הואיל כדקיי"ל (סי' תק"ג ס"א) יש לסמוך על המקילין דמותר במתוך ודו"ק.
ולדינא מותר להבעיר אש למכשירין כשראוי בעצמו לאוכל נפש או להנאת הגוף
ו) ויוצא מזה לדינא דמותר להבעיר אש לצורך מכשירין אם הנר ראוי למלאכת אוכל נפש והנאת הגוף, וכמו שכתב כן לדינא בפמ"ג (משב"ז סק"ח) דמותר להדליק נר כדי להדליק ממנו טוטי"ן, והוא עולה יפה לדינא כפי הכרעה זו - אך אם מדליק אש באופן דאינו ראוי ליהנות מהאש בעצמו, לאוכל נפש ולהנאת הגוף, אין לנו על מי להישען אלא על שיטת המגיד משנה וסייעתו, דהבערה אינו דומה לשאר מלאכות ומותר להדליק אף לצורך מכשירין. אמנם המדליק מאשי"ן שאינו ראוי להנאת הגוף עצמו רק למלאכת מכשירין עדיין אין בידינו להתיר רק לדעת המגיד משנה, מלבד באופן שהדלקת מאשי"ן אינו בגדר מכשירין, רק בגדר הנאה מגוף המלאכה.
ענף ב
ביאור הסברא דהבערה לבישול דינה כאוכל נפש דמלאכה שאין בה תיקון אחר ונכלה לגמרי לאוכל נפש דינה כאוכל נפש
ז), ומעתה יש לדון איזה הבערה נכלל בגדר מכשירין ואיזה הבערה נכלל בגדר הנאת הגוף, דהנה אף לדעת האוסרים הבערה לצורך מכשירין, יש לבאר האיך מיישבים קודיית המגיד משנה מה נשתנה הבערה לצורך בישול דהותר, ובזה יהיה תלוי אם יש להתיר שאר אופני הבערה דומה לזה, ולכאורה יש לבאר בשלשה דרכים.
א] דרך אחד, לדעת הר"ן (ל"ב ב) והרא"ה (שם) דס"ל דגם גיבול ומירוח הטיט להחזיק חום התנור דינה כהבערה וכאוכל נפש, דטעם אחד לשניהם דס"ל דכל מלאכה שאין דרכה להתקיים, ואין בה תיקון אחר רק תיקון האוכל, דינה כאוכל נפש, וכדברים האלו כתב גם בשער המלך (פ"א ה"ד) וז"ל והיינו טעמא, דהבערה לצורך אוכל נפש עצמו אע"ג דאין המלאכה נעשית באוכל "כיון דהבערה עושה אוכל" דינה כאוכל עצמה ושרי רחמנא ע"כ, והיינו טעמא דמלאכת הבערה שונה משאר המלאכות משום דהמלאכה בעצמה פועלת.
משא"כ המתקן שפוד או סכין שמלאכת תיקון הכלי מתקיימת גם אח"כ, רק שמשתמש בה גם לצורך אוכל נפש אז המלאכה מתייחס לתיקון הכלי ולא לתיקון האוכל.
ח) ובדרך שלישי, יש לבאר כוונת הרב כעין מה שאמרו (פסחים כ"ו ב) יש שבח עצים בפת, דהחום של העצים נכנס בהפת נמצא שהאוכל הפת אוכל האש, וכמובן דזה שייך דוקא בבישול אוכלים או אפיית פת, ולא בשאר אופנים שנהנה מהבערה. אך לדרך זה קשה קצת מה שכתב בקונ"א (סק"א) דעיקר מלאכת הבערה היא הוצאת האש דאדרבה אי משום שבח עצים בפת הרי גם כליון העצים משביח הפת ויש ליישב.
אם הדלקת מאטא"ר של מאשי"ן נחשב מכשיר או הנאת הגוף עצמו
ט) ומעתה ניחזי אנן בהמדליק מאטא"ר של מאשי"ן אם זה דומה למלאכת הבערה לצורך בישול ואם זה מותר, דלדרך הא'] שכתבנו זה נחשב כאוכל נפש עצמו כיון דהבערה אין בו תיקון כלי אחר רק נכלה לגמרי לצורך האוכל והנאת הגוף ואין נפקא מינה אם קרוב לגופו או רחוק מגופו, ולדרך הב'] ג"כ יש להתיר כיון דסוכ"ס האש עצמו פועלת המלאכה ואף שהוא רחוק מגופו כיון דהאש עצמו פועלת המלאכה באותה שעה נדחף המאשין על ידי כח האש הרי זה נהנה מהאש עצמו, ולדרך הג'] לכאורה דינו כמכיר כיון דלא שייך לומר שהחום האש נכנס בדבר שנהנה ממנו שזה לא שייך כלל רק באפי' ובישול.
אבל לדינא נראה להקל בנידון דידן מלבד שיש לצרף דעות המתירים לגמרי א) דעת המגיד משנה וסייעתו הבערה מותר במכשירים אף כשאינו ראוי לאוכל נפש ולהנאת הגוף ב) דעת הר"ן והרא"ה ודרך א' בסברת הרב, דדינו כאוכל נפש ממש, יש להוסיף בנידון דידן דכל הרכב או מאשי"ן אחר, על כולו ככלי אחד דמי, והמדליק מאטא"ר של מאשי"ן המשמש יחד עם חלקים אחרים דינם לענין זה כגוף המלאכה.
ענף ג
ובפרט בנידון שאנו עוסקים לענין אמירה לעכו"ם, בודאי שיש לסמוך על כל אחד מהצדדים הנ"ל דדינו כשבות דשבות, וכמו שכתב הפמ"ג (תצ"ה א"א סק"ד) לענין מלאכות אוכל נפש האסורות ביום טוב כקצירה וטחינה דיש להתיר ע"י גוי מכח ס"ס, ספק שמא הוא שבות ואת"ל שהוא מה"ת ספק לצרכה", ולא דן שאינו אלא כמכשירין, דאינו רוצה 'בהטבילה' רק משום 'הבעילה', אעכ"ח דמאחר שיש עליה מצות טבילה ומשתמשת עם המים בגופה, אע"ג דאינו אלא לצורך הבעילה נחשב זה כהנאת הגוף עצמה כיון דסוכ"ס יש לה צורך לגופו במים אלו נחשב כגופו נהנה מהמלאכה ודו"ק.
אם הנסיעה אינה לצורך טיול ותענוג רק להגיע לאיזה מקום אם הנסיעה נחשב כמכשירים
י"א) ומעתה יש לדון אם עצם הנסיעה אינו לצורך טיול, רק שנוסע למקום אחר כדי לעשות שם צרכיו, נמצא דכל הנסיעה אינו אלא לקרבו להנאת הגוף, ואין בהנסיעה עצמה הנאת הגוף, יש להסתפק אי משום זה נחשב כמכשירין, או כיון שסוכ"ס הוא עצמו משתמש בגוף דבר שנעשה בה מלאכה נחשב הנאת הגוף, ואציע הצד לאיסור מכמה ראיות.
א] דהמתקן קערה, וכף, לאכול בהם נחשב כמכשירין, כמבואר במג"א (סי' תקי"ד סק"ד) דרק כשאין לו כלים אחרים הותר עפ"י דעת הרא"ש (סי' תקי"ד) והביא דבריו בביאוה"ל (שם ס"א) וכמן כן כוותיהו, דגם לצורך מכשירי הנאת הגוף מותר ביום טוב שני איסור דרבנן של אמירה לעכו"ם. ובלא זה דינו כסכין ושפוד, (ודלא כמש"כ בשו"ת אבני נזר סי' ת"ו סקי"ד עפ"י דעת הרשב"א דדינו כאוכל נפש, וע"ע מה שכתב בסי' ת"ט סקי"ט), וקשה הלא גופו נהנה מהקערה והכף עצמו בשעת אכילה, ומשמע דכיון שעיקר מטרתו הוא בהאוכל לכן נחשב הקערה והכף רק כמכשירי אוכל נפש.
ב] וכן משמע עוד ממה שכתבו ההתוס' (שבת צ"ה א' ד"ה והרודה) שכתבו דהבונה בית ביום טוב אמרינן מתוך ממגבן, ואין בו איסור תורה, וכתבו גדולי האחרונים הגרעק"א (שעה"מ פ"א ה"ד) שועה"ר ותלי לה בפלוגתת ר' יהודה ורבנן. (סי' תצ"ה קונ"א ד) ובשו"ת עטרת חכמים (סי' ו) דעת התוס' דאמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין דהלא בנין בית הוי מכשירין, ולכאורה קשה דהלא היושב בבית נהנה מישיבתו בתוך הבית ולמה יחשב כמכשיר
ג] וכן משמע עוד ממה שכתב בשיטה מקובצת בשם חי' הרא"ה (כ"ב א) באבעיית הגמרא מהו לכחול עין ביום טוב, דמיירי שאינו נהנה מהכוחל גופו רק שהוא צורך אוכל נפש שיראה ויתאוה, וז"ל כיון שמלאכה שאין נעשה בגוף אוכל נפש ממש אלא חוץ ממנו והיא מגעת לו שיסתייע בכך ע"כ, ומבואר דאף שכוחל העין על גופו כיון דאין נהנה מזה עצמו, ועיקר הצורך היא האוכל לכן נחשב זה כמכשיר
י"ב) אבל לעומת זה יש להוכיח להתירא ממה שדנו הפוסקים לענין חימום מים לצורך טבילה, שדנו בה גדולי האחרונים בסדרי טהרה (סי' קצ"ז סק"ט) ושו"ת נודע ביהודה (סי' כ"ד) ובשו"ת רעק"א (קמא סי' י"ז) מכמה צדדים, אי חימום המים נחשב אינו שוה לכל נפש כיון דצער לכל אדם לטבול בצונן, ואי מצות עונה כשלעצמה נחשב שוה לכל נפש ומבואר בסוגיית הגמרא (ביצה כ"ב א', כתובות ז' א')], ולא לאסור מצד שאינו אלא כמכשיר כיון שאין לו צורך בהטבילה רק כהכנה לבעילה, אדרבה כתב בשו"ת חת"ס (סי' קמ"ו, קמ"ח) להדיא וז"ל כיון הבעילה נידחית ממילא הטבילה מוכרחת ומותר להחם לצרכה", ולא דן שאינו אלא כמכשירין, דאינו רוצה 'בהטבילה' רק משום 'הבעילה', אעכ"ח דמאחר שיש עליה מצות טבילה ומשתמשת עם המים בגופה, אע"ג דאינו אלא לצורך הבעילה נחשב זה כהנאת הגוף עצמה כיון דסוכ"ס יש לה צורך לגופו במים אלו נחשב כגופו נהנה מהמלאכה ודו"ק.
ביו"ט שני יש להקל יותר לא משום שהוא שבות, רק משום דנקטינן כר' יהודה דגם מכשירי הנאת הגוף מותר
י"ד) וביום טוב שני יש להקל לכולי עלמא ולא משום דיום טוב שני אינו אלא מדרבנן, להשוותו כשבות דשבות, דזה ליתא דכל איסור תורה ביום טוב שני מחמירינן עלייהו כדין תורה, ואין בו קולא לענין אמירה לעכו"ם, וכמ"ש להדיא בשו"ת נובי"ת (סי' מ"ה) וזה נכלל במה דקיי"ל (סי' תצ"ו ס"ב) אין בין ראשון לשני, שבת, כדמוכח בגמרא (עירובין מ' ב) בברכת שהחיינו דיוהכ"פ, שאין לברך על כוס דכיון דכבר בירך שהחיינו אסור ליה למשתי כמו תפילת מעריב, ולא מצאו בגמרא אופן לברך ומבואר דלא מהני תנאי. ולבסוף מסיק שלא למחות בהם, כיון דקיימא לן ג) ומה שקשה על זה האיך מברכין ברכת שהחיינו (עירובין מ') זמן אומרו אפילו בשוק, ולא גרע מזה כיון שמקבלת יום טוב בהלדקתה הרי מברכת על עיצומו של יום, רק סמכינן לה להדלקת הנרות אבל לא על ההדלקה מברכת רק על עיצומו של יום עכתו"ד, הביאו גדולי האחרונים השערי תשובה (סי' רס"ג) ובהגהות רעק"א (שם) - ובדרך זה כתב בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' רל"ט) בשם הגדה של פסח מרבה לספר (מהג"ר טיאה וויי"ל בן הקרבן נתנאל) שהביא בשם אביו, להניח מנהג הנשים שמברכות שהחיינו, כיון דאמרו בגמרא 'זמן אומרו אפילו בשוק', ואכן מסיק שם דלפי"ז לא תברך בלילי פסחים ברכת שהחיינו בשעת קידוש כיון דכבר בירכה שהחיינו [ויתירה מזו כתבו התוס' (סוכה מ"ו א ד"ה העושה בשעת הדלקת הנרות על עיצומו של יום - ובדרך זה כתב בערוה"ש (סי' רס"ג סי"ב) דאין למחות בנשים המברכות שהחיינו כיון דמדליקות סמוך לערב ומקבלת יום טוב וקאי על עיצומו של יום. נפקא מינה לדינא לענין אי חייבת לקבל שבת בהדלקת הנרות או יכולה להתנות ומה שהקשה היעב"ץ על דרך זה אטו כל אחד דהתם הוי ענין כללי ואינו שייך ליום טוב. אך יש לצדד להקל עפ"י דברי הפוסקים דנקטו כדעת הר"ן והרמב"ם דביו"ט שני נקטינן לגמרי כר' יהודה להתיר 'איסור דרבנן' כמו כבוי וכוחל כוותיהו, דגם לצורך מכשירי הנאת הגוף מותר ביום טוב שני איסור דרבנן של אמירה לעכו"ם.
העולה מכל האמור
- הבערה לצורך מכשירים נחלקו הפוסקים א) יש מתירים בכל ענין דנשתנה משאר מלאכות ב) יש מתירים דדומה לשאר מלאכות ולדעתם אמרינן מתוך למכשירים כשראוי גם לאוכל נפש או להנאת הגוף ג) יש מחמירים דדומה לשאר מלאכות ולא אמרינן מתוך למכשירים (אות א - ג) ולדינא יש להכריע דאמרינן מתוך כשפעולה זו עצמה ראוי לאוכל נפש ולהנאת הגוף (ד- ו)
- אף למחמירים נחלקו הפוסקים מתי הבערה נחשב כמכשיר ומתי רק כהנאת הגוף - א) יש אומרים לעולם נחשב כנהנה מהאש עצמה כיון דנכלה ואינו מתקיים ב) יש אומרים דדינו כאוכל נפש משום דהאש עצמה פועלת ההנאה ג) יש אומרים דרק אם הבערה שמבשל ואופה (ז-י)
- אם מטרת הנסיעה אינו לשם טיול ותענוג נחלקו הפוסקים אי מצד זה נחשב רק כמכשיר או כהנאת הגוף (י"א - י"ב) - ויש להקל כשנעשה על ידי גוי בנוסף לדעת המקילים אף אי נחשב כמכשיר א] דעת האומרים דאמרינן מתוך למכשירים בכל מלאכות ב] דעת האומרים דהבערה מותר למכשירים אף בלא דין מתוך (י"ג)
- וביום טוב שני פשוט שיש להקל על ידי גוי ולצרף דעות המתירים כל מכשירי הנאת הגוף (י"ד)
ודו"ק.