Skip to content
מבי מדרשא

בענין עשיית מלאכה ביו

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

איסור עשיית מלאכה מיום טוב לחבירו

בגמרא (ביצה י"ז) איתא דאין אופין מיו"ט לחבירו. [ובהגהות וציונים אות ג' הביא בשם כמה ראשונים דהגירסא היא "מיו"ט לשבת", אבל באמת מודו להא דאין אופין מיו"ט לחבירו, אלא דסוגיית הגמרא איירי לגבי עירוב תבשילין, ומשום הכי גרסו "מיו"ט לשבת".] וכן נפסק להלכה (סימן תק"ג ס"א) דאסור לעשות מלאכה מיו"ט לחבירו. והטעם בזה, דיום טוב שני לגבי יו"ט ראשון הוה כיום חול, ואסור לעשות מלאכה לצורך חול. ואיסור זה אינו אלא מדרבנן, דמן התורה אמרינן הואיל ואי מיקלעי אורחים, ורק סמוך לחשיכה, דלא שייך ביה טעמא דהואיל, אסור מן התורה. ואפילו ביו"ט של ראש השנה אסור מיום לחבירו, דרק לחומרא הוה כקדושה אחת אבל לא לקולא.

דעת הפרי מגדים לאסור אף בבין השמשות

והפרי מגדים (שם, משבצות זהב ס"ק א'), והובא בביאור הלכה (ד"ה מיו"ט לחבירו), כתב דאפילו בבין השמשות של יו"ט ראשון אסור לעשות מלאכה לצורך הלילה, דשמא בין השמשות יום הוא, ונמצא דעושה מלאכה לצורך יו"ט שני. וכתב שם, דאף שאין זה אלא איסור דרבנן, עם כל זה אסור, משני טעמים. חדא, דאסור לעשות ספק דרבנן לכתחילה. ותו, דאיקבע איסורא, כמו שכתב המגן אברהם (סימן שמ"ב וסימן תקס"ז), עכת"ד. ונפקא מינה בין הטעמים לענין עשיית מלאכה מבעוד יום לצורך בין השמשות, דלטעמא דאיקבע איסורא לא שייך לאסור כשעושה המלאכה מבעוד יום, ויש לעיין בזה. אבל לטעם דלא אמרינן ספק דרבנן לכתחילה, בודאי אסור גם מבעוד יום לצורך בין השמשות. ולכאורה דבריו צריכים עיון במה שכתב שאין זה אלא איסור דרבנן, דהא הכא בבין השמשות קיימינן, לא)ולא שייך טעמא דהואיל, דבסמוך לחשיכה לא שייך טעמא דהואיל, כמו שכתבו התוספות (פסחים מ"ו ושבת צ"ד), ואם כן בלא טעמא דהואיל הוה איסורא דאורייתא. ויש לומר דכוונתו כמו שכתב בפתיחה להלכות יום טוב, בהיתרא לבשל מיו"ט לשבת באופן שאינו ראוי עדיין ואין כאן היתרא דהואיל, דמותר, כיון דכל זמן שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אינו חייב אפילו בשבת, משום דכל זמן שלא בישל כמאכל בן דרוסאי אינו מלאכה כלל, עיין שם. לב) או יש לומר דמיירי באופן שתיגמר המלאכה בבין השמשות, ושייך בה היתרא דהואיל, דחזי אז בבין השמשות לאורחים, ועם כל זה עדיין אסור מדרבנן, כיון שכוונתו לצורך חול. ונמצא מדברי הפרי מגדים, דאם כוונתו לצורך עכשיו, בבין השמשות, הדין דמותר, ודלא כרעק"א כדלקמן.

שיטת רעק"א דאף לצורך בין השמשות אסור

ובהגהות רעק"א (סימן תצ"ה, וביתר אריכות בחידושיו למסכת נדרים ס"ט, וכן נדפס בשו"ת רעק"א חלק ג' בנספחים סימן י'), וכן בספר יהושע (פסקים וכתבים סימן שס"ט), כתבו דאסור לעשות מלאכה בבין השמשות אפילו לצורך בין השמשות, דשמא בשעת עשיית המלאכה יום הוא, ובשעה שנהנה מן המלאכה כבר לילה הוא, כמו שמבואר בגמרא (שבת ל"ד). וכתב, דאף דהוה ספק ספיקא, דשמא בעת המלאכה לילה הוא, ואם תמצי לומר דיום הוא, שמא בשעת ההנאה מן המלאכה גם כן יום הוא, עם כל זה צריך להחמיר, דבדבר שיש לו מתירין מחמירינן אף בספק ספיקא, על כל פנים בדאורייתא. ולפי זה ביו"ט שני יש להקל לעשות מלאכה בבין השמשות. אמנם רעק"א מסיק, דחידוש כזה לא הוו שבקי הפוסקים להשמיענו, וצריך עיון, עכת"ד.

דברי התוספות בהדלקת הנר סמוך לחשיכה

בתוספות (ביצה כ"ב ע"א) כתבו דמותר להדליק נר מיו"ט לחבירו סמוך לחשיכה, כיון שצריך לו באותה שעה ונהנה אז מן המלאכה, והובא להלכה במגן אברהם (סימן תקי"ד ס"ק י"ד). וכתב שם בהגהות רבי אלעזר משה הורביץ זצ"ל, דסמוך לחשיכה היינו בבין השמשות. וראיה לזה מהא דכתבו התוספות לעיל, דצריך להזכיר תשמישו באמירת עירוב תבשילין "ולאדלוקי שרגא", דאם לאו אסור להדליק נר מיו"ט לשבת. ואם איתא דמותר להדליק אפילו מבעוד יום, כמו שכתבו התוספות הנ"ל, למה לי עירוב תבשילין לזה. וכן הקשו בשבילי דוד (סימן תקי"ד) ובמלאכות יו"ט (אות ע"ז), עיין שם מה שתירצו. אלא על כרחך כוונת התוספות דסמוך לחשיכה היינו בבין השמשות, אבל מבעוד יום אסור להדליק, ומשום הכי ניחא מדוע צריך לעירוב תבשילין להדלקת הנרות. ולפי דבריו נמצא בדעת התוספות, דמותר לעשות מלאכה בבין השמשות, על כל פנים באופן שנהנה אז מן המלאכה, ודלא כרעק"א הנ"ל. ואפשר לומר בדעתם, דדוקא הדלקת הנרות מותרת בבין השמשות, משום דבאופן כזה לא שייכא חומרת דבר שיש לו מתירין, על פי סברת הצל"ח (בכמה מקומות), וכן בשו"ת נודע ביהודה (אבן העזר תנינא סימן ל"ח), דלגבי טלטול לא שייך דבר שיש לו מתירין, דהרי יכול להשתמש בחפץ גם היום וגם למחר. והוא הדין לגבי הדלקת הנר, דיכול להשתמש בנרות גם עכשיו, ומשום הכי מותר בבין השמשות, אף על פי דהוה דבר שיש לו מתירין. אבל רעק"א בעצמו כתב שם בפירוש, דגם הדלקת הנר אסורה בבין השמשות. ובאמת רעק"א (עירובין ל"ח ע"א) מביא סברא הנ"ל, וכתב כן בשם הפני יהושע, דלא שייך דבר שיש לו מתירין לגבי טלטול, מפני שיכול להשתמש גם עכשיו, אבל כתב לדחותה מדברי הש"ך (סימן ק"ב ס"ק ח'). ולפי זה אתי שפיר דאסור להדליק נרות בבין השמשות (אבל יש כמה מקומות דמשמע דנקט כסברת הצל"ח). וכן בספר יהושע (פסקים וכתבים סימן ת"ט) בעצמו כתב לדחות דברי הצל"ח והפני יהושע הנ"ל ועל כן פסק המחבר, שאם יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה, מותר לאפות להם, ואע"פ שיש לו הרבה פת נקיה.

בנידון דידן, במניח מאכלו לזמן אחר

ובזה נבוא לנידון דידן, שאיש זה יש לו הרבה מה לאכול, אולם אינו רוצה לאכלו מפני שרוצה להניחו לזמן מסוים אחר, מה דינו. אם שייך לומר דהוי כאילו אין לו, או דלמא אומרים שאינו רשאי לבשל, מפני שאינו צורך יו"ט, שהרי יכול לאכול ביו"ט כמה שירצה. והנה, באופן שלא היה בדעתו מעולם להניחו לזמן מיוחד, אלא שלא היה דעתו עליו לאכלו, מ"מ הרי יש לו די ליו"ט, ואינו רשאי לבשל עוד.

מקור הדין במי שיש לו פת נקיה

הנה, בשו"ע (או"ח סימן תק"ו) מבואר, דמי שיש לו הרבה פת נקיה אינו אופה פת אחרת, אלא אם כן יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה. וכן מבואר בחיי אדם לג), והובא במשנה ברורה (הלכות חול המועד סימן תקל"ג), דמי שיש לו פת נקיה ורוצה לאכול הדראה, אע"פ שביו"ט אסור לאפות הדראה, במועד מותר. שבזה קל חול המועד מיו"ט, שאע"פ שיש לו מותר, כיון שמה שהוא עושה הוא לצורך המועד. ובשעה"צ (ס"ק ט"ו) שם ביאר, וז"ל: ונראה טעמו, כיון שאינו רוצה לאכול מפת נקיה בחול המועד, נחשב כאין לו, ע"כ. הרי דדוקא לגבי חול המועד אמרינן, דכיון שאינו רוצה הוי כאילו אין לו, משא"כ לגבי יו"ט, דאי אפשר לומר שאינו רוצה, אלא כיון שיש לו, אסור לבשל ביו"ט. ובאמת כבר מבואר כן בדברי הריטב"א (מועד קטן יב: ד"ה ובלבד), שפירש לגבי חול המועד, וז"ל: ובלבד שלא יערים, פירוש, שיתכוין על מנת להותיר, או שהיה לו אחר בביתו והיה בדעתו לשתות ממנו, והוא אומר שאינו רוצה בזה אלא באחר שהוא חדש, ע"כ. ושם (ד"ה תנא אין) לגבי הא דאמרינן אין מערימין וכו', כתב וז"ל: ונראה דהלכתא כמאן דאסר, וכן פסק הרב ר' יום טוב ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל (הלכות יו"ט פ"ז ה"ח) פסק להקל. ונראין דברים, שלא נחלקו אלא בהערמה זו שהיא כענין אוכל נפש וצורך אוכל נפש, דאמרינן הרווחה בענין המועד וריבוי השמחה הוא, אבל במילי דעלמא, כולי עלמא מודו שאין מערימין, כן נראה לי, ע"כ.

דבר שיש לו מתירין במקום מצוה

ובגליון רעק"א (יו"ד סימן רס"ו ס"ח) כתב להתיר לעשות ספק מילה בזמנה ביו"ט שני, משום דהוה ספק ספיקא, וכתב דאין להחמיר בזה משום דבר שיש לו מתירין, כיון דאיכא מצוה שצריך לעשותה בהקדם האפשרי. ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רנ"ב) כתב, דלא הוה דבר שיש לו מתירין, משום דהוה ספק מילה בזמנה, ואם ימול למחר אי אפשר לקיים מצות עשה של "ביום השמיני ימול" (ודבריו סותרין למה שכתב בסימן ר"נ). אבל מדברי רעק"א שם משמע, דכל דבר שהוא ענין של מצוה אין שייך בו דבר שיש לו מתירין, דמצוה צריך לעשותה בהקדם האפשרי. ולפי דברי רעק"א הנ"ל מותר אפילו לשיטתו לעשות מלאכה לצורך מצוה בבין השמשות (ובשדי חמד מערכת ד' מאריך בענין מצוה לגבי דבר שיש לו מתירין, עיין שם).

אם ספק בין השמשות נידון כספק ספיקא

ובאמת יש לדון אם ספק בין השמשות נידון בכלל כספק ספיקא, דשמא נידון כספק ספיקא משם אחד, דסוף סוף ספק אחד הוא, אם יום הוא או לילה, ואין זה נחשב לספק ספיקא. ובאמת מצינו בזה מחלוקת בפוסקים. המחצית השקל (סימן רס"א), והובא בביאור הלכה שם, דלא הוה ספק ספיקא משום דהוה משם אחד, וכן בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן קמ"ח), וכן באבני נזר (סימן שמ"א), דעתם דהוה ספק ספיקא משם אחד. אבל מדברי רעק"א הנ"ל נראה בפירוש דסבירא ליה דנידון כספק ספיקא. ועוד יש סברא באחרונים להתיר לעשות מלאכה בבין השמשות, על פי מה שכתב המגן אברהם (סימן שד"מ), דגם בזמן שייך לילך אחר הרוב, כמו בהולך במדבר ואינו יודע מתי שבת. והקשה המגן אברהם, דנזיל בתר רוב ימים שהם חול, עיין שם מה שתירץ דהוה כקבוע, וזה לא שייך כאן ואין כאן מקום להאריך. ואם כן אף הכא בבין השמשות, רוב הזמן הוא או יום או לילה, ואם כן מותר לעשות מלאכה. ולפי זה דוקא מלאכות קצרות, שאינן נמשכות אלא לחלק קטן של בין השמשות, מותר לעשותן בבין השמשות. אבל באמת זה תלוי במחלוקת אם אזלינן בתר רובא לגבי דבר שיש לו מתירין. דעת הר"ן (ביצה פרק קמא) נוטה דאזלינן בתר רובא, והובא בבית יוסף (סימן תקי"ג). ולהלכה משמע בפשטות (סימן תקי"ג ס"ו) דלא אזלינן בתר רובא (והא דמותר בלא בדק מאתמול, עיין מחצית השקל ומנחת פיתים מה שתירצו), ודוקא עם מסיח לפי תומו מותר, על הא דרוב ביצים אינן בנות יומן. אבל הרב ז"ל בקונטרס אחרון (ס"ק ה') כתב דנקטינן כדעת הרמ"א (סימן רצ"ג) דאזלינן בתר רובא לגבי דבר שיש לו מתירין, ולא דמי לביטול ברוב, ועיין שם הטעם להא דבעינן גם מסיח לפי תומו. ויש עוד בפוסקים כמה צירופים להקל, ועוד חזון למועד. אבל באמת לאמיתו, גם רעק"א ז"ל כתב לבסוף דחידוש כזה לא הוו שבקי הפוסקים להשמיענו וצריך עיון, ומשמע דמסתימת הפוסקים נראה דמותר. וכן בתשובות והנהגות (חלק ב' סימן שכ"ה) כתב דהמקילין יש להם על מי לסמוך, עיין שם מה שביאר, ופוק חזי מאי עמא דבר.

מלאכה לצורך זמן תוספת יום טוב

ויש לעיין אם מותר לעשות מלאכה ביו"ט לצורך זמן של תוספת יו"ט. ובאמת כן כתב להתיר בשו"ת אבן ישראל (חלק ז' סימן כ"ד), וכן הוא מנהג העולם, כגון בשמחת תורה, שמצוי כמה פעמים שנמשכת הסעודה עד הלילה, ונמצא שמבשל מבעוד יום לצורך הלילה, וזהו לכולי עלמא אסור. ועל כרחך צריך לומר דמותר לבשל לצורך זמן של תוספת יו"ט, ולפי זה פשוט שיש להתיר לעשות מלאכה לצורך בין השמשות, דלא גרע מזמן של תוספת. אולם מודינא בהא, כי אין שאלה כזו מצויה כמעט למעשה. כי כל זמן שדבר זה הוא מאכל מיוחד, כגון אם אדם אפה חלות קטנות וכו' לצורך ברית מילה, וכן בצורה נאה שאינו רגיל בזה כל השנה, בודאי אין אנו אומרים שיאכלנו ויאפה אחרת לאחר יום טוב. כי לא מצינו כן רק למי שיש לו מעולה, לומר שאסור לבשל אחרת כיוצא בה, אין צריך לזה קרא.

More in this printout

View the whole printout