הרב יואל טייטלבוים
בענין זה עוקר וזה מניח
בביאור בדעת אביי
בגמ' שבת ג' ע"ב בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה כרמלית מי קנסוהו רבנן לאהדורי לגביה או לא.
והקשה הרשב"א דליפשוט מסיפא דמתניתין דתנן פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין, ופטור אבל אסור קאמר. הרי שידו של בעה"ב שפשוטה לרה"ר הוי כרמלית וע"כ אסור מדרבנן להחזירו אליו לרה"י. ותי' הרשב"א דממתניתין אין ראי' דהתם אתעבידא מלאכה מביניהו דזה עוקר וזה מניח ע"כ אסור ולא משום שנעשה כרמלית, וראי' לזה דהרי רה"י עולה עד לרקיע ובע"כ משום אתעבידא מלאכה הוא. (והרשב"א לשיטתו דגריס בגמ' מי אסרוהו ולא מי קנסוהו ובעיית אביי מדינא ע"כ לא שייך ברה"י דכרמלית ברה"י ליתא, אבל אי גרסי' מי קנסוהו אי"ז ראי' דאינו כרמלית מדינא ממש רק קנס וזה שייך גם ברה"י).
והראש יוסף מקשה על הרשב"א דמאי קאמר דממשנה אין ראי' לאסור זה עוקר וזה מניח שדוקא באתעבידא מלאכה אסור א"כ מה קאמר אביי מהו שתעשה כרמלית מה יוסיף שתעשה ידו כרמלית הא סברת שזה עוקר וזה מניח מותר, ואי סברת שאסור א"כ א"צ שתעשה כרמלית הא ממילא אסור.
ותי' הראש יוסף בשני אופנים א) בעצם זה עוקר וזה מניח מותר דממשנה אין ראי' לאסור וכהרשב"א, רק אם נעשה כרמלית נחשב שזה עקר והניח. וביאור דבריו דהיות דכשידו פשוטה לחוץ הוי כרמלית וכשמחזירו אליו נתבטל מהיד דין כרמלית הרי"ז נחשב למעשה עקירה שכאילו "עוקר כל הרשות" ואח"כ מניחו הרי עוקר ומניח. א)
או יש לפרש כוונתו, שכל הטעם שאינו נחשב עקירה בהחזיר את ידו אליו, שמעולם לא היה מונח שם שהרי ידו לא נייח, וא"כ ממילא א"א לעשות משם עקירה, אבל אי ידו נעשה כרמלית היינו "שידו הוי הרשות" ולא הקרקע והוי רשות בפ"ע של כרמלית וא"כ הדבר המונח על ידו שפיר נחשב למונח שם אע"ג דידו לא נייח דאין מתחשבים עם הרשות שתחתיו כלל רק עם ידו. ובהחזיר את ידו אליו הרי שפיר עוקר ממקום מונח, ואח"כ מניחו והוי עוקר ומניח.
ב) ועוד תי' הראש יוסף שבעצם זה עוקר וזה מניח אסור והא דצריך אביי לדין כרמלית היינו שאל"ה היה ידו מקום פטור ולא היה כאן אפי' הנחה, וע"ז קאמר שידו הוי כרמלית והוי הנחה, וזה עוקר וזה מניח אסור. וכוונתו דידו הוי מקו"פ. יש לבאר עפ"י שי' התוס' והרא"ש (עירובין כ' ע"א וברא"ש פ"י ס"ו) שיד הפשוטה לרשות אחר הוי מקו"פ, והגם שהתוס' מחלק שאם החפץ היה כבר מונח בהיד לא הוי מקו"פ ורק כשהניחו שם בהרשות שפשוטה ידו עיי"ש, וה"נ הרי לא הניח החפץ ברה"ר רק כבר היה מונח בידו מרה"י, עכ"ז שפיר קאמר הראש יוסף שהוי מקו"פ דעי' בשועה"ר בסי' שמ"ז ס"ז שביאר דהא דלא נחשב למקו"פ כשהיה כבר מונח היינו רק שאינו נחשב "מונח שם" וכשהניחו אח"כ ברה"ר חייב. אבל באמת היד בעצמו שפיר הוי מקו"פ, וממילא בדידן שלא הניחו ברה"ר רק מחזירו לרה"י אי"ז חצי מלאכה כלל דלא היה הנחה מרה"ר רק ממקו"פ וע"כ שפיר הוצרך אביי שתעשה ידו כרמלית ואז הוי הנחה.
והפנ"י מבאר שזה גופא מספקא ליה לאביי אי הטעם של המשנה דפטור אבל אסור משום דאתעבידא מלאכה מבינייהו דוקא או אפי' בלא אתעבידא מלאכה אסור מדרבנן מטעם שידו הוי ככרמלית.
היוצא לנו מג' מהלכים אלו דמגמ' הזו לא חזינן מידי אי חצי מלאכה אסור אי לא, דלהפנ"י זהו ספיקת הגמ' וע"ז נפשטה דלא הוי כרמלית רק מטעם קנס אסור ולפי"ז מוכרח דהקנס אינו על שעשה איסור דהא קיימינן השתא דלאו ככרמלית היא והיינו שחצי מלאכה אינו אסור. ובע"כ שאעפ"כ קנסוהו שלא יבוא לידי הוצאה שקרוב הדבר שסו"ס יבוא לידי הוצאה בעומד ביד הפשוטה לרשות אחר כמובן.
ולהרא"ש יוסף לדרך א' חצי מלאכה מותר והכא הספק אם נחשב לעוקר ומניח ביחד, ולדרך הב' חצי מלאכה אסור והספק אי הכא הוי חצי מלאכה או לא הוי כלום דמקו"פ הוי, אבל לא מהגמ' הזו חזינן ע"ז הספק אם הכא נכנס בגדר הזו ונפשט דלא.
מהלך האגלי טל
והאגלי טל מלאכת קוצר ס"א ס"ק ב' ביאר הגמ' באופן מחודש שבעצם חצי מלאכה בוודאי אסור רק שלא היה להם לחז"ל לקנסו שלא יחזור ידו כיון שהוא דבר קשה וע"ז מספק"ל לאביי אי הוי כרמלית שאז קנסינן ליה אפי' בדבר זה שלא להחזיר ידו כל השבת, אבל גם הוא לא הוכיח שחצי מלאכה אסור מכאן אלא מבאר הגמ' על הצד שחצי מלאכה בוודאי אסור אבל לא גילה לנו מהיכן הוכיח שאסור.
משמעות הב"י ב"ח טו"ז
ובאמת מדברי הב"י וב"ח וטו"ז בסי' שמ"ו בהוציא מרה"י למקו"פ דרך רה"ר דכ' הב"י לאסור משום דגזרינן שמא יעמוד לפוש ברה"ר ויתחייב והב"ח אינו גוזר דלא מצינו גזירה זו, והטו"ז אוסר מטעם זלזול שבת עיי"ש. מדבריהם משמע בהדיא שחצי מלאכה מותר דאמאי טרחו למצוא גזירות חדשות הא י"ל בפשוט שאסור דהרי עשה עקירה מרה"י ואמאי נכנסו לדוחקים. והא דזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע אסור כדכ' הטור בסי' שמ"ח (והטו"ז מקשה מזה על הב"ח) אי"ז ראי' די"ל דסובר הב"י דהא דנקטינן להלכה דקלוטה לאו
א. ולפי"ז יש ליישב שי' האבן העוזר, והטו"ז בסי' ש"ז סקי"ב ושכ"ה סק"א, דזה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית, והקשו האחרונים דכאן בגמ' מבואר דאם ידו כרמלית אסור להחזירו, הרי שאסור הנחה בלי עקירה בכרמלית. אבל לפי הנ"ל דהכא נחשב כעוקר ומניח מיושב שפיר, ועוד יש לבאר אפי' בלא זה, דמהכא אין ראי' דהכא נחשב שמכניס כל הרשות (כמו בכוורת) וזה חמיר יותר מסתם הנחה בלא עקירה.
כמי שהונחה דמיא זהו רק לגבי ד"ת אבל מדרבנן אכתי אסור מטעם קלוטה (ובאמת יש אחרונים שסוברים הכי ועי' בב"ח סי' שנ"ג ס"א שכתב כן להדיא דבעה"ב ועני שבהמשנה מסיים בהסיפא שפטור אבל אסור משום דאתעבידא מלאכה מבינייהו, והרי ממילא פסק שם שחצי מלאכה אסור וא"כ אמאי הוסיף טעם לאסור משום דאתעבידא מלאכה דמשמע מזה שאל"ה מותר. עיי"ש) ומשו"ז אסור מדרבנן בזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר, אבל במוציא בידו מרה"י למוק"פ דרך רה"ר ל"ש לאסור מטעם קלוטה דבידו של אדם ל"ש קלוטה.
ועוד יש לבאר דסובר הב"י דבזורק אסור מטעם שמא יפול ואתי לאתויי (עי' שבת צ"ז ע"א עירובין פ"ה ע"ב) והא דלמעלה מי' מותר עי' חזו"א סי' י"ג שלמעלה מי' שהוא עושה הזריקה במקו"פ ע"ז לא גזרינן שמא יפול ואתי לאתויי הגם שהגזירה שוה כמו בלמטה מי', אבל סו"ס כיון שעושה מעשה הזריקה במקו"פ לא מסתבר להו לחז"ל לגזור ע"ז, והא דמבואר שם (עי' סי' שנ"ג) דדוקא בגגים שאינם שוים אסור, היינו שאז אסור אפי' למעלה מי' שבשוים מותר מ"מ באינם שוים שהגזירה קרובה יותר אסור, אבל באמת גם בגגים השוים אסור בלמטה מי'.
מהלך השועה"ר, וישוב דברי הב"י לשי' הרב
אבל בשועה"ר בסי' שמ"ח כ' דאסור להחזיר ידו שקנסוהו חכמים על שעבר על דבריהם ועשה עקירה מרה"י לרה"ר או לכרמלית, והוכיח שיטתו בקו"א עיי"ש.
הרי שפסק שחצי מלאכה אסור וגם שמשו"ז קנסוהו, וצריך ליישב דברי הב"י וב"ח וטו"ז הנ"ל.
וי"ל שהרב סובר שבעצם גם הב"י סובר שחצי מלאכה אסר, אבל כ"ז כשהחפץ היה ברשות אחרת והוא הוציאו לרשות אחר שעשה בזה מקצת ממלאכת הוצאה בעקירה זו, או שהניחו - בלי עקירה - כאן דהשלים בזה הוצאת החפץ מרשות לרשות. כגון בהא דמבואר בטו"ז סי' ש"ז ושכ"ה בשם מהר"ם מינץב) דעכו"ם שהביא אגרת בשבת לא יקבל הישראל האגרות מידו רק שינחנו העכו"ם דאם יקבלנו הישראל עושה הנחה עיי"ש וכן אפי' בהוציא ידו מבע"י ועשה עקירה מבע"י ובשבת מניחו אף שלא עשה עקירה רק העכו"ם עשהו או שנעשה מבע"י מ"מ סו"ס נשלם בהנחתו ההוצאה מרשות לרשות. משא"כ בגוונא דהב"י בסי' שמ"ו "במעביר בידו" חפץ מרה"י למקו"פ דרך רה"ר, שהחפץ מעולם לא היה מונח ברשות האחרת רק העבירו בידו בהעברה בעלמא, בזה אינו נחשב כלל אפי' חצי מלאכה, דלא השלים בזה שום הוצאה מרשות לרשות, ולפי"ז בהוציא ידו וקלט מי גשמים והכניסו שמבאר בעבוה"ק לרשב"א שאסור י"ל גם הב"י יודה לזה שהרי סו"ס הניח כאן מי גשמים שהיו נמצאים ברה"ר אף שמן הדין לא היה נחשב מונח שם אכתי שנחשב לחצי מלאכה שהשלים הוצאה מרשות לרשות וכנ"ל.
שי' הרמב"ם והרשב"א
וברמב"ם פי"ג מבואר בהדיא כמ"פ שחצי מלאכה אסור, ובאמת גם ברשב"א בעבוה"ק פסק לאיסור (עי' שער שלישי ס"ק קס"א, קע"ב) אלא ומ"ש שכ' שמיירי הגמ' בזה כנגד זה דאל"כ הוי מושיט והאיך
ב. ודאיירינן בהא יש להוסיף דבר שיש בו משום חידוש, דבמהרי"ל בהל' יו"ט מביא ג"כ דעכו"ם שמביא אגרת לא יקבלנו הישראל מידו שלא יעשה הנחה (וכמהר"ם מינץ), אבל הוסיף שמותר להישראל לפותחו, והד"מ בסי' תקי"ט מביא רק הא דמותר לפותחו, ועי' במג"א שם סק"ד ביאר דאף דבשבת אסור לישראל לפותחו, ביו"ט לא גזרו כיון שאין סתירה בכלים רק מדרבנן. ובוודאי לא התירו רק משום שיש לו צורך בזה ומשום שמחת יו"ט הקילו, וא"כ אמאי אסור לו לעשות ההנחה, הא הוצאה לצורך בוודאי מותר ביו"ט. ונראה מכאן שסובר המהרי"ל שהיות שאין צורך שהישראל יעשה הנחה, דכמו כן יוכל לקרות האגרת אם העכו"ם יניחנו לא מיקרי זה צורך, והוי הוצאה שלא לצורך, ואולי יש לדייק מזה דסובר המהרי"ל דמתוך הודחה ולא הותרה ודו"ק, אבל זה בוודאי חזינן שהמהרי"ל אינו סובר כרש"י שהוצאה מותר אף שלא לצורך כלל.
מקשה הגמ' ומ"ש, וסובר הפמ"ג שגם זה כנגד זה אסור מדרבנן משום מושיט וע"כ הוקשה לו דמאי תי' התוס' הא אכתי אסור מדרבנן והאיך מק' הגמ' מ"ש ע"כ מחדש הפמ"ג שגם להחזיר ידו אסור מדרבנן ע"כ שניהם הוי איסורי דרבנן ושפיר הק' הגמ' מ"ש. ולכאו' דבריו הם כנגד דברי רש"י ג' ע"ב ד"ה בשוגג וז"ל בא"ד וחזרת ידו אינה אפי' שבות, ועי' בשו"ת חוט המשולש (להגר"ח מוואלאזין ז"ל, בתשובה סי' נ"ג והוא מנכדו הגרא"י, שכ' על הפמ"ג הזו וז"ל ואתפלא גבר אשר כל סתרי אורייתא נגלו ליה ונעלמו ממנו דברי רש"י ז"ל) וצ"ע, וראייתו מתוס' אינו מוכרח לכאו' די"ל דתוס' סוברים דזה כנגד זה מותר ואינו אסור מדרבנן וממילא תי' שפיר.
ומסי' שנ"ב אין ראי' לשי' הפמ"ג דהא אדרבה משום ראי' להיפוך דכל הטעם שאסור שם מבואר שם בגמ' משום דילמא נפיל דמתוך שאחז רק מקצת מהספר חיישינן שיפול כולו ואתי לאתויי אבל בלי זה כגון הכא שכל החפץ מונח בידו וליכא חשש שיפול מותר להחזיר ידו (לולא הקנס). ועי' בתוס' עירובין צ"ח ע"א ד"ה דלא נח ובזכרון יוסף ק"ל ובשבילי לדוד שם ואכמ"ל בזה.
ואפשר יש להביא ראי' להפמ"ג משי' המג"א בסי' רס"ו דמבואר דמותר במי שהחשיך לילך פחות פחות מד"א והמג"א סק"י הוכיח מגמ' דגם ביצא בשבת מותר, והדגו"מ שם תמה שכשעומד עשה בזה הנחה על עקירתו ומתחייב, ומסיק שהמג"א מיירי רק במפנה חפציו שלא היה עקירה, עיי"ש. והנפש חיה בסי' ה' האריך שם בהסוגיא, וחלק שם על המג"א ודגו"מ דאיך אפשר לו לילך פחות פחות הא עושה הנחה ואפי' בלי עקירה הא אסור מדרבנן, ופסק שם שאסור לו לילך פחות פחות וצריך לחזור ולילך לביתו שאז אינו עובר כלום עיי"ש.
וליישב המג"א י"ל שסובר כשי' הפמ"ג שגם להחזיר לביתו אסור מדרבנן כמו הכא בהחזרת ידו ע"כ ממילא בע"כ יעבור על איסור דרבנן ושוב מותר לו פחות פחות, ודו"ק. ג)
אבל לכאורה להפמ"ג קשה מהב"י ב"ח טו"ז הנ"ל בסי' שמ"ו והפמ"ג שם בסי' שמ"ח בסוה"ד הקשה בעצמו מהטו"ז ועמד בצ"ע. לדוד סי' ס"ה מש"כ בזה. ואין לת' כמו שכ' לעיל דהא גם הכא בהחזרת ידו אין החפץ משתנה לרשות וצע"ג. ודומה ממש למעבירו בידו, ואולי סובר הפמ"ג דכיון שעמד עם ידו הפשוטה לשם למשך זמן מיחזי כהוצאה מרשות כמובן כ"ז אינו מותר למעשה אפי' אם לא ננקוט כהפמ"ג דהא אסור מטעם הקנס כמו בסי' שמ"ח ואנן מהמלאכה קא איירינן.
חצי שיעור
והנה כל הנ"ל הוא לפי ההנחה שבאחרונים שעקירה בלי הנחה והנחה בלי עקירה אינו נכנס בסוג חצי שיעור דהוי רק חצי "מלאכה" שדוקא בעשה כל המלאכה וחסר רק משיעור הכמות כגון בישל חצי גרוגרות שעשה כל מעשה הבישול וחסר רק שיעור הכמות משא"כ הכא לא עשה כל המלאכה כלל זה אינו ח"ש.
אבל למעשה יש כמה וכמה שהבינו שגם זה נכנס בסוג ח"ש, בראשונה כן הוא משמעות הרמב"ם פי"ב ה"ט שכ' אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר, או שהוציא פחות מכשיעור פטור עכ"ל הרי שמשוה בחד בבא עקר ולא הניח להוציא פחות מכשיעור אלא שהרמב"ם לשיטתו שח"ש שאינו באכילה אינו ד"ת (כשי' החכם צבי הידוע, דלא כרש"י שבת ע"ד) וכן דייקו מהרמב"ם בספר הקובץ על הרמב"ם ובשפ"א ריש שבת ועוד הרבה. מוואלאזין ז"ל, בתשובה סי' נ"ג והוא מנכדו הגרא"י, שכ' על הפמ"ג הזו וז"ל ואתפלא גבר אשר כל סתרי אורייתא נגלו ליה ונעלמו ממנו דברי רש"י ז"ל) וצ"ע, וראייתו מתוס' אינו מוכרח לכאו' די"ל דתוס' סוברים דזה כנגד זה מותר ואינו אסור מדרבנן וממילא תי' שפיר. והיעב"ץ בספרו לחם שמים על משניות ג"כ כ' לאסור עקירה מטעם ח"ש ומובא בחת"ס דף ב' ודף ע"ד ועיי"ש דגם בירושלמי משמע הכי, אלא שנראה שהוא סובר שרק בעקירה הוי ח"ש שבאמת אכתי חזי לאיצטרופי משא"כ הנחה תו לא חזי לאיצטרופי, וכן הוא שי' הרש"ש בדף ג' ע"א עיי"ש, ועי' פמ"ג סי' שמ"ו מ"ז סק"ד אבל ברמב"ם משמע שגם הנחה הוי ח"ש, שא"צ שבפועל יהיה חזי לאיצטרופי אלא שבאם הדבר הזה חזי לאצטרופי הרי זה סימן שהם מסוג א' וחצי מזה הוי ח"ש אף שבפועל עתה בהנחה תו לא חזי לאצטרופי (והיעב"ץ לכאו' הבין שהוי "סיבה" ולא "סימן" ודו"ק) והשפ"א שם דייק שגם הטור סובר כן שכ' ריש סי' שמ"ז מה"ת אין "חייב" אלא כשעוקר ומניח ומדייק השפ"א מדכ' אין חייב משמע שאם עשה רק א' מהן אינו חייב אבל אסור מה"ת.
והבית מאיר כ' להוכיח שאי"ז ח"ש שא"כ גם מעביר ב' אמות יהא ח"ש, ונראה שאי"ז ראי' מכרחת שי"ל דמעביר שאני כמו שכ' הפמ"ג בפתיחה שעקירה והנחה הוי מעשה הוצאה ומובן שכ"א א' מהן הוי חצי המעשה אבל מעביר ב"א הא אי"ז שום מעשה והוי כטלטול בעלמא.
ועוד יש לחלק כמ"ש בבית יצחק או"ח סי' י' דמלאכת מעביר ד"א ענינו עפ"י מש"כ הר"ן דד' אמות של אדם חשובים כרשותו וכשמוציא ד"א מוציא מרשותו לרשות אחר, ומעתה מובן מאיליו דבפחות מד"א לא עשה כלום ולא שייך ח"ש, וכזה ממש כ' גם המהרש"ם בהסכמתו לספר גן רוה - על הפמ"ג. ועי' בשו"ת חת"ס סי' ס' משמע שגם בפחות מד"א שייך ח"ש וצ"ע ועי' שו"ת קרן לדוד סי' ס"ה מש"כ בזה. ואין לת' כמו שכ' לעיל דהא גם הכא בהחזרת ידו אין החפץ משתנה לרשות וצע"ג.
ומש"כ הבית מאיר עוד דלא שייך חזי לאיצטרופי דלא היה עקירה ראשונה לכך, עי' בפרמ"ג שמ"ו מ"ז סק"ב דדוקא במפנה חפציו דלא רצה לעקור כלל אז אמרינן דלא היה עקירה ראשונה לכך, ולא בשעקר על דעת שלא להניח, דזה שפיר נחשב לעקירה עכ"פ, עיי"ש וא"כ פשוט שחזי לאיצטרופי להנחה שאח"כ.
ולדידהו הא דמבעיא ליה לאביי, להשיטות שרק בעקירה הוי ח"ש ולא בהנחה לק"מ שאביי מיירי מהנחה, ולהסוברים שגם הנחה הוי ח"ש, לפי מש"כ לעיל מובן שהחזרת ידו לאותו רשות אינו חצי מלאכה ולא מיקרי הנחה כלל וא"ש.
***
ג. ובספר מכלל יופי בסי' רס"ו כ' ליישב שי' המג"א מקושיית הנפש חיה דהמג"א סובר כיון דעקירה לא היה על דעת להוציא אין שום עקירה עליו, ע"כ אין איסור מדרבנן לעשות אח"כ הנחה. וצ"ב בדבריו דאמאי קיל זה יותר מכשעשה העקירה מבע"י, דהא שם הרי היה בזמן היתר ואעפ"כ כיון דעשה מעשה עיקרה, ובהנחתו משלים ההוצאה אסור מדרבנן, וא"כ כש"כ בזה שעשה העקירה בשבת אלא שחסר בתנאי החיוב של העקירה, בוודאי כשעושה אח"כ הנחה משלים ההוצאה ואסור מדרבנן.