Skip to content
מבי מדרשא

ביאור האיסור לעשות מלאכה לאו"נ כשכבר יש לו מוכן

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

פלפולא מדרשא

הרב אברהם יוסף שטיינמעטץ

ביאור האיסור לעשות מלאכה לאו"נ כשכבר יש לו מוכן

תק"ו ס"ז, ותקכ"ז סעיף י"ח

במה שהפליא הרב ר' יואל הלל יאזעפאוויטש שליט"א במאמרו בהגליון פנינים מבי מדרשא שיצא לאור על חג השבועות העעל"ט, בשאלה בענין יש לו אי מותר לבשל עוד לאו"נ, והאריך טובא בחריפות ובקיאות כדרכו הטוב, ובתו"ד מביא דברי החזו"א (באו"ח סי' קכ"ד פסחים מ"ו ע"א תוד"ה רבה) דמי שבישל קדירה ביו"ט ואח"כ נמלך לשיירה לחול, מן הדין הי' מותר עכשיו לבשל שוב ליו"ט אלא דחיישינן להערמה שלא יעשה כן בתחילה, אבל אם בישל הראשונה בחול ודאי מותר עכ"ל החזו"א. והפליג הרב ר' יואל הלל עליו, דלכאו' נעלם ממנו לפי שעה דין המפורש בסי' תק"ו ס"ז.

ולענ"ד דמהגאון החזו"א לא נעלם שום דבר, ואדרבה נעלם מהנ"ל מחצה"ש מפורשת בסי' תקכ"ז סי"ח. ואפשר דגם שועה"ר מפורש בסי' תקכ"ז סכ"ז, וכמו שנבאר.

והוא, הדין שמביא שם במאמרו, דמבואר בשו"ע שם סעי י"ח דמי שבישל לצורך יו"ט בשעה שהי' לו עירוב תבשילין ואח"כ נאבד העירוב, יכול להניח מה שכבר בישל, שיהי' לשבת, ויבשל שוב ליו"ט, וכתב המ"א (סקי"ז) אבל אסור להניחו לחול, ובאמת בזה נכונים דבריו מה שכתב שם דבפשטות זהו דין שנתחדש כאן דוקא, שהתירו לצורך שבת, וזהו מ"ש המ"א דלצורך חול אסור, והראי' שהמ"א ציין לסי' תק"ו ס"ז, ושם מבואר האיסור דיש לו פת נקי' אסור לאפות פת אחרת, חזי' מפורש במ"א דלהניחו לחול אסור משום זה, דהוי שלא לצורך דהרי יש לו, וא"כ אמאי שוב מותר להניחו לשבת, ולבשל עכשיו לצורך יו"ט, אה"נ דבשעת בישול הי' לו ע"ת, אבל עכשיו של"ל ע"ת שכבר נאבד, האיך מותר לבשל לצורך יו"ט הרי יש לו כאן תבשילין מוכנים. וצ"ל כמ"ש, דלענין שבת התירו, כיון דמה"ת מותר בלא ע"ת רק תקנת חכמים הי' לעשות עירוב, ע"כ באופן דנאבד התירו לעשות בזה לשייר מה שבישל לשבת ולבשל עתה ליו"ט.

אבל במחצה"ש מבואר מהלך אחרת שכתב דהאיסור מ"ש המ"א להניחו לחול הוי משום דנמצא מה שבישל למפרע הי' לחול, ואסור, דהרי בישלו ביו"ט, רק אם מניחו לשבת, הרי בשעת בישול הי' לו ע"ת ולצורך שבת הי' מותר לבשל אז, ע"כ אין חסרון במה שמניחו לשבת, אע"ג דבשעת בישול כוונתו ליו"ט אין כוונה זו אוסרוא).

ומבואר מדבריו דאין כאן איסור כלל דיש לו, דהיינו הדין דמבואר בסי' תק"ו ס"ז דיש לו פת נקי', אסור לאפות עוד, ומקורו בסמ"ק, ולכאו' צ"ל דסבר המחצה"ש שכל האיסור דיש לו הוי רק בסתמא, שיש לו פת נקי' בלי שום כוונה להניח פת זו לאיזה צורך, ורוצה לאפות פת אחרת כדי לאכלו ביו"ט, זהו אסור, וזה איסור גדול יותר מהערמה דנקרא שלא לצורך והי' אסור מה"ת, (אבל למעשה אינו מה"ת משום הואיל), אבל באופן שמייחד הפת שיש לו לאיזה צורך אחר אפילו לצורך חול אין איסור של אפיי' שלא לצורך, דהא צריך לו עכשיו פת, וא"א לו ליטול מה שיש לו דהרי מיוחד לאיזה צורך.

  1. ואגב, מבואר כאן במחצה"ש דמן הדין הי' מותר להערים ולבשל יותר ממה שצריך לו ואומר אני צריך, ומתכוון להניחו לחול, אלא אסרו משום גזירה, דאם יעשה כן ביו"ט הסמוך לשבת יתבטל תקנת ע"ת, ומקורו ברש"י (דף י"ז ע"ב ד"ה ואם הערים) וחזי' שם ברש"י דה"ה לצורך חול האיסור משום גזירה שיתבטל האיסור של בישול לצורך חול, ע"ש.

דהה"נ דיש בחצר דינא דפרצת צדדים. כי התוספות שם הלא איירי בחצר המוקפת בשלש מחיצות גמורות, ולא בחצר שאין לה רק שני כתלים לבד, ואפ"ה כתבו דיש בה דין מפולש, אע"פ שיש בצד הפרצה מחיצה גמורה של עומ"ר. וא"כ ממילא מוכח דאית בחצר נמי דינא דפרצת צדדין, כי בכה"ג שהחצר מוקף בג' מחיצות אינו מפולש גמור דלא גרע ממבוי עקום, וא"כ ממילא מדאיתא להא איתא נמי לדינא דפרצת צדדין, ע"כ דאיתא נמי לדינא דפרצת צדדין, עיי"ש.

אבל מרן הנתיבות בספרו נחלת יעקב חולק עליו. בטענתו כי מדברי התוס' והרשב"א אין ללמוד כלל שיש בחצר דין פרצת צדדין, כי התוס' איירי רק בדינא דמפולש דמכוונין, דהוא עיקר דינא דמפולש דתנן בברייתא דכיצד מערבין, ואין ללמוד מזה דיש בחצר נמי דינא דנפרץ מצדו, כי שני דינים נפרדים הם, כי איסור דמפולש איסורו מכח עצם היותה פתוח ולא מכח בקיעת הרבים, ואף גדודי אינה מועלת להתירה, משא"כ דינא דנפרץ מצדו כל איסורו הוי רק מכח בקיעת הרבים, וסברא הוא דלא שייך גבי חצר בקיעת הרבים כלל, כי הוא מקום מיוחד ואינו עומדת לרבים, עיי"ש.

ולפום ריהטא היה נראה דנחלקו בשורש ספיקא דידן, כי שיטת הנחלת יעקב דחצר הפתוח ברוח מכוון. אף דמוקפת בשלש מחיצות גמורות, (דבזה דברו התוספות והרשב"א), דהוי בכלל עיקר דינא דמפולש, ואסור אף בדלא בקעי בה רבים, ואף גדודי אין מועיל להתירה, והאבן העוזר חולק וסובר, דכיון שיש מחיצה גמורה שהעומ"ר בצד הפרצה, לא גרע ממבוי עקום דמיתלא תלי דינא דידה בדין פרצת צדדים.

וממילא לפי"ז לדבריו יצא לנידו"ד, גבי מבוי המוקפת בשלש מחיצות גמורות, דאינו בכלל מפולש גמור, אלא דינו כמבוי שנפרץ מצדו, ואינו אסור רק היכא דבקעי בה רבים, ודלא כנחלת יעקב שכתב להדיא דאסורה אף בדאיכא גדודי.

אח"כ מצאתי מפורש כן להלן בדברי האבן העוזר, כי הקשה ליה על שיטת התוספות והרשב"א הסוברים דבחצר איכא דין מפולש, ממתניתין דטהרות דתנן 'חצר שהרבים נכנסים בזה ויוצאים בזה הוי רשות היחיד לשבת', דמשמע שאין בחצר דין מפולש. ותירץ, דהתם איירי בדאיכא גדודי המעכבת בקיעת הרבים, כמבואר ברש"י (דף כ"ב ע"ב), עיי"ש בדבריו. והנה מתניתין דטהרות איירי בחצר דהוי רשות היחיד גמורה על ידי שלש מחיצות גמורות, (עיין במלחמות דף כ"ב בזה), ומפורש בדבריו דמועיל גדודי בזה להתיר, וכמו שכתבנו.

אםנם אחרי כל הנ"ל לכאורה שיטת האבן העוזר באמת צריך עיון טובא, וצריך למשכוני נפשאי עלה, כי מכל הלין שהוכחנו מוכח כי בכה"ג באמת נכנס בעיקר דינא דמפולש.

ביאור הנכון בשיטת האבן העוזר

אמנם לאחר העיון בדבריו נלענ"ד כי באמת אף האבהעו"ז אינו חולק בזה, כי כד מעיינינן בדבריו חזינן שלא כתב דבכה"ג שמוקף בג' מחיצות דדמי למבוי שנפרץ מצדו, אלא נשמר מזה וכתב דדמי רק למבוי עקום, וממילא היא דמתלי תלא דינא דידה בדין מבוי שנפרץ מצדו, מכיון דהגמרא תלאן אהדדי. הרי שנשמר ולא דימה מבוי המפולש במכוונין למבוי שנפרץ מצדו, וה"ט כי סובר נמי דבאמת גרע ונכנס בכלל דינא דמפולש

ונראה דסובר דאף דתלינן בגמרא דין מבוי עקום בדין מבוי שנפרץ מצדו, אינם בעצם שם אחד, דבאמת מבוי עקום איסורא דידה מכח דינא דמבואות המפולשין, ואין בה שום צד פרצת צדדין כלל וכלל. כי פתוחה בשני ראשיה לרשות הרבים, וגם אצל העקמימות במקום פתיחתה לחברתה אינה חשיבא פרצת צדדין אלא כפתוח בראשו. ומה דתלאן הגמ' אהדדי, אינה מצד עצם שם פסולן, אלא מצד שיש מחיצה גמורה של עומ"ר עומדת בצד הפרצה, סברא היא כי במקום מחיצה

אלא דאם הפת הראשונה נאפה ביו"ט יש איסור של הערמה, שכ"א יערים, וכמבואר ברש"י ובמחצה"ש, אבל באופן שאפה הראשונה בחול, אין שום איסור עכשיו לאפות החדשה, כן מפורש יוצא מהמחצה"ש.

אלא שהי' מקום להסתפק האם צריך דוקא שבשעת אפיית הראשונה ייחדו לאיזה צורך, או אפי' אם החליט בדעתו עתה לייחדו ג"כ שפיר דמי, והחזו"א הבין דלאו דווקא כשהוא כבר מיוחד לאיזה צורך אלא ה"ה עכשיו יכול לשיירה, וזהו מ"ש דמותר לשיירה לחול, דהיינו שמחליט שזה יהי' לחול, ואז מותר לכתחילה לאפות אחרת.

ולפ"ז אין שום קולא מיוחדת כאן משיטת הראב"ד הנפסק בשו"ע סי' תקכ"ז סעי' י"ח, דאם אפה בשעת שהי' לו עירוב מותר להותיר מה שאפה לשבת, ויאפה עכשיו ליו"ט דהא כיון דבשעת בישול הי' לו עירוב, הרי בישל בהיתר, וכמו בישל בעיו"ט דמותר, וכנ"ל, ולא נתחדש קולא מיוחד לצורך שבת, ואכן כ"מ מדברי המ"מ (פ"ו ה"ב) דהבין כן באופן פשוט, דכתב על דברי הראב"ד והסברא נכונה בלי ראי'.

והראה"כ הרה"ג ר' יואל הכהן כ"ץ שליט"א הביא ראי' לדין זה מדברי השועה"ר, שכתב בסעי' כ"ז, דאם לא הי' לו עירוב כלל, ובישל לצורך יו"ט ונמלך להניחו לשבת ולבשל אחרת ליו"ט, אסור, משום דנמצא דמה שבישל הי' למפרע לצורך שבת, ונמצא שבישל לשבת בלא עירוב תבשילין, ולכאו' הי' יכול להביא איסור פשוט משום דיש לו, ומבואר בסי' תק"ו דביש לו אסור, ונתבאר לעיל דאיסור זה חמור יותר, דהוי מלאכה שלא לצורך, אלא מאי, דזה אין איסור כיון דמייחדו לצורך שבת, אלא האיסור הוא דהבישול הראשון יהי' למפרע לשבת.

אמנם על ראי' זו יש לפקפק, די"ל דהשועה"ר מיירי מב' מינין, ומשו"ה אין איסור במה שיש לו, דקודם לזה מיירי בוודאי מב' מינין וא"כ מסתבר דכאן ג"כ מיירי מב' מיניןב), אבל מהמחצה"ש מוכרח כן כנ"ל, דאם מאכל הראשון מיוחד לדבר אחר אין איסור לבשל מחדש ליו"ט.

אבל כאמור המ"א דציין לסי' תק"ו ס"ז משמע להיפך, דכל האיסור כאן הוי משום דיש לו וכמבואר שם.

נמצא לשיטת המ"א יש כאן חידוש שנתחדש מהראב"ד, דלצורך שבת התירו לייחד תבשילין שנתבשל כבר (בהיתר כשהי' לו עירוב תבשילין) לצורך שבת, ולבשל עכשיו ליו"ט.

ואכתי יש לעיין אם הקולא הוי רק זאת שיכול להחליף דמה שיש לו יהי' לשבת, אבל אם כבר בישל בהדיא לצורך שבת פשוט דמותר וזה הי' מותר אפי' לצורך חול (כגון שבישל מעיו"ט) או יש כאן ב' חידושים, האחד בכלל שאפי' יש לו מאכלים עכ"ז מותר לבשל עוד לצורך היום, והשני דאפילו המאכלים לא היו מיוחדים לשבת, מותר לייחדם עכשיו לשבת.

ובט"ז (סקט"ו) כתב בהדיא, דאם אפה תחילה לצורך שבת פשיטא דיכול אח"כ לבשל ולאפות עוד ליו"ט, ע"כ פירש הראב"ד דאפילו מה שבישל ליו"ט, נוטל מה שאפה ליו"ט ומניחו לשבת, ואופה פעם אחרת לשבת עכ"ל, חזי' מדבריו, דאם יש לו מאכל שכבר נתבשל לשבת, זהו פשיטא ואינו שום חידוש, דיכול עכשיו לבשל ליו"ט. וא"כ י"ל דגם מ"א מודה לזה, וזהו מותר אפי' לצורך חול (היינו כשבישל בהיתר בעיו"ט), אלא עיקר הדין שנתחדש כאן הוי דיכול לייחד מה שבישל כבר שיהי' לשבת, ומבשל אח"כ ליו"ט.

והיוצא מכל הנ"ל דיש ב' מהלכים בשיטת הראב"ד (פ"ו ה"ה) דנפסק בשו"ע סי' תקכ"ז סעי' י"ח, ומזה יוצא נ"מ גדול להלכה בדין דסמ"ק המובא בשו"ע סי' תק"ו ס"ז, דיש לו פת נקי' אסור לאפות עוד פת,

  1. ב. ולכאו' מוכרח דמיירי מב' מינין דכתב דטעימה מהני, ואם ב' הקדירות ממין א' לא מהני טעימה כמבואר בסי' תק"ג (בשועה"ר סעי' י') אבל יש לדחות דכוונתו דהקדירה השני יאכל כולו, ויטעום קצת מן הראשון דזה מהני כמבואר שם, אבלבלא"ה, שפיר י"ל דמיירי משתי מינין.

של עומ"ר אין הפרצה עושה חסרון בסתימת המבוי, אי לאו דבקעי בה רבים שבוקעת כחה של מחיצה, (ועיין בריטב"א שם, שמבואר בדבריו כי באמת תרתי אית בה, כי אף דמבוי עקום חשוב כמפולש גמור, מכל מקום חשיבא נמי כנפרץ מצדו, ואי לאו דאסרינן פרצה מצדו לא הוי חשיבא מפולש כלל, עיי"ש בדבריו. אבל דעת אבן העוזר אין נראה כן, אלא לית בה צד של פרצת צדדין כלל).

ולהכי שפיר קאתי עלה רבינו אבן העוזר, כי אף מבוי המפולש במכוונין דרך ראש המבוי, מכל מקום לא אסורה רק היכא דבקעי בה רבים. כיון שעומדת כנגד מחיצה של עומ"ר.

ואפשר לדחות, כי בזה שנפרצה מאחורי הבתים לא חשיבא מפולש גמור מאחר שאינה הולכת דרך הילוך המבוי, ועיין עוד בגליון ד' שכתבנו באופן אחר. מ"מ לכאו' הדרך המרווח בזה דסובר כדעת אבן העוזר, ובפרט אחרי שראינו שכן נמי דעת נכדו בשו"ת צמח צדק (סימן מ"א).

הכרעה לדינא

ועכשיו נבוא בזה לדינא, הנה פלוגתא זו אינה נוגעת לן לדינא אלא במבוי שיש בה ארבע מחיצות גמורות של עומ"ר, דבמבוי שיש לו רק שלש מחיצות, אף דבעיקר הדין נחלקו בה, וכמשנ"ת, מ"מ לדינא אנו נוהגין שלא לתקן בתיקון לחי כלל אף מבוי סתום, וכמו שכתב הרמ"א (סי' שס"ג סכ"ו), ואם כן בלא"ה אנו צריכים לתקן בצורת הפתח מכל הצדדים, וא"כ אינו נוגע אלא במבוי שיש לו ארבע מחיצות והפתחים מכוונים, דבזה נפ"מ טובא, דלשיטת אבן העוזר אינה אסורה רק בבקעי בה רבים, ולשיטת הנחלת יעקב אסורה אף בלא בקעי בה רבים.

והנה כשיטת האבן העזר מצאנו בפירוש בשו"ת צמח צדק (סימן מ"א אות ח), וכן נראה הלשון בשו"ת נפש חיה (סי' כ"ט וסי' ל'), וכן יש להביא ראיה מה בדעת שו"ע הרב כוותיה. מאידך גיסא, כשיטת הנחלת יעקב נראה ב'חמד משה (שס"ה ס"ג), ובגאון יעקב(דף ח'), ובפתחא זוטא(סי' שס"ה), ומלבד זאת מפורש כוותיה בירושלמי, וכמשנ"ת, גם החזון איש מסתפק בזה בכמה מקומות.

ולהכרעת הענין מצאתי בעז"ה בשו"ת דברי יואל (סימן כ"ב אות ה), דהנה מרן ז"ל שם מביא דעת המנחת פתים שרצה להוציא קולא מדברי האבן העוזר (בחידושיו דף ה'), דמבוי שיש לה ד' מחיצות של עומ"ר דמותרת אף בבקעי בה רבים, ומרן ז"ל האריך לסתור דבריו כי בבקעי בה רבים כו"ע מודי דאסור, והאבן העוזר לא הקיל רק בלא בקעי בה רבים. ומסיים שם רבינו בזה"ל: "ומעתה במבוי מפולש ובקעי בה רבים אין אני רואה שום מקום להקל", עכל"ק. ונראה מלשונו דבאמת לא ברירא ליה כלל להקל כדברי האבן העוזר אף בדלא בקעי בה רבים, רק הדגיש דעכ"פ בבקעי בה רבים אין שום מקום להקל, כי בזה אף האבן העוזר מודה לאיסור. (וכן נראה שם בתחילת דבריו (אות ד') שהבין בדעת התוספות בדף ה' והריטב"א שם שאוסרין אף בדלא בקעי בה רבים, ודלא כאבן העוזר, עיי"ש).

אשר על כן נראה בנידון דידן דבוודאי יש מקום להקל,כשיטת האבן העוזר, ומכל מקום לכתחילה שפיר דמי למיחש להאוסרים אף בדלא בקעי בה רבים.

More in this printout

View the whole printout