ואם במקומו הוא עבודה קשה - כיון שאין גמרא או סימן מיוחד בשולחן ערוך לזה, אלא הדבר מפוזר ומפורד בכמה מקומות במג"א - כל שכן וכל שכן בהלכות חול המועד, שאפילו הדינים המפורשים הגדרותיהם סתומות ונעלמות. כל שכן מה שלא נכתב בהדיא, כגון מלאכות קלות, איסורי שבות, גזירות דרבנן וגדרי טרחא, שקשה להבינם; ובמילא לענייננו, איסור הכנה לא נתפרש כלל, וצריך לעיין הרבה ולהוציא מרגניתא ממקומות מוצנעים ביותר.
ולאחר שכתבת בגליון המפואר "בי מדרשא" על חג השבועות שעע"ל, במדור "אור הלכה", על דיני הכנה, ואסרת שם איסור הכנה גם בחוה"מ וכבר נתווכחנו הרבה בזה, ובכל הראיות להיתר מצאת מהלכים להישמט מהן - אמרתי בלבי שכדאי הוא להאריך ולישא וליתן בכל הראיות, ואולי נזכה בעזר הוי"ה להעמיד הדין על האמת.
ובתחילה נביא את כל עשר הראיות להיתר בקצרה; ואחר כך נאריך קצת לראות אם יש ממשות בדחיות אלו; ולבסוף נביא את המקומות שמשמע מהם קצת לאיסור (ולפלא על מה שלא הבאתם), ונשתדל ליישבם, עם קצת הכרעה למעשה.
ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא יכשלו חברי ואשמח בהם. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.
עשר ראיות בהיתרא דהכנה בחוה"מ
ראיה א' - פינוי כלים. בסי' תקל"ה ס"א קיימא לן דדוקא מחצר לחצר דרך רשות הרבים אסור לפנות כליו, אבל מבית לבית באותה חצר מותר לפנות כליו אפילו לצורך אחר המועד, ואינו אסור מטעם הכנה.
ראיה ב' - הבאת כלים מבית האומן. בסי' תקל"ד ס"ג כתב המג"א, דבאותה חצר היה מותר להביא אפילו שלא לצורך המועד, בלא חשש דמראית עין (כגון מחנוני שאינו אומן), ואינו אסור משום איסור הכנה.
ראיה ג' - למסור בגדים לכובס. בסי' תקמ"ג ס"ג פסק המחבר דמותר ליתן לעכו"ם מלאכה שיעשנה אחר המועד, ופירש המג"א (ס"ק ה') כשנותן כליו לכובס וכו'. אם כן ראינו בהדיא דמותר ליטול בגדו ולמסרו לכובס, אפילו לצורך אחר המועד.
ראיה ד' - בחוה"מ ליכא איסור ממצוא חפצך. כתב בסי' תקמ"ג ס"ג הנ"ל דמותר לומר לעכו"ם לעשות מלאכה לאחר המועד, דבשבת אסור מטעם ממצוא חפצך, כמבואר בשוע"ה (סי' ש"ו סק"ה). אם כן ראינו בהדיא דמותר בחוה"מ לעשות דבר שאין בו מלאכה על לאחר המועד (חוץ מטורחא מרובה, וכדלהלן).
ראיה ה' - בחוה"מ ליכא מקרא דשבתון. הגמרא בשבת (קי"ד ע"ב) ילפה איסור דקניבת ירק, שאסור משום הכנה משבת לחול, מקרא דפרשת בשלח "שבתון שבת קודש". ואיתא במכילתא דרבי ישמעאל (בא, פ"ט) דאף על גב דיש בחוה"מ חיוב "מקרא קודש", ליכא בו איסור של "שבתון". ואם כן משמע בהדיא דליכא איסור הכנה [אלא שחכמים אסרו מקצת, וכדלהלן].
ראיה ו' - מוליך מי גשמים לבור. בסי' תקמ"ד בסופו קיימא לן דמותר להמשיך מים לתוכו אפילו אין צריך להם עתה. ופירש המג"א בשם הנמוקי יוסף, דמותר להוליך את מי הגשמים לבור, אף על גב דיש לו די לכל ימי הרגל. הרי ראיה ברורה שמותר בחוה"מ לעשות הכנה על לאחר המועד.
ראיה ז' - לקפל טלית. כתבו התוספות במסכת שבת (קי"ג ע"א, במשנה שהיא מקור איסור הכנה): מכאן למדנו דאסור לקפל טליתות של בית הכנסת, לפי שהם "צורך מחר" דהיינו איסור הכנה. וכתב בהגהות מהרש"ל על הטור (סי' ש"ב, והובא באליה רבה שם) דבחוה"מ מותר לקפל טליתו לצורך מחר; ומוכרח שם דמיירי אפילו על לאחר המועד, ועיין בבירורים.
ראיה ח' - הפרת נדרים. במסכת שבת (קנ"ז ע"א) איתא דאין מתירין נדרים אלא לצורך השבת, אבל שלא לצורך השבת אסור; וכן נפסק בסי' שמ"א ס"א. ויש לומדים דטעם האיסור הוא משום הכנה משבת לחול. וכתב בדרכי משה (סי' תקל"א ס"ק א') בשם המרדכי (סי' תתנ"ז) דמתירין נדרים במועד אפילו שלא לצורך המועד - הרי שמותר איסור הכנה.
ראיה ט' - לעשות לאחרים בשכר. יש שלטי הגיבורים שהוא מוקשה מאד, שכתב (מו"ק דף ו' ע"ב מדפי הרי"ף) ש"כל פעולה" שהיא לצורך המועד מותר להשתכר בה, אפילו פועל שיש לו מה יאכל. והיכא תמצא שלצורך המועד יהא מותר לקבל שכר, ומתרץ הנודע ביהודה (תניינא סי' ק"ד) דמיירי בדבר שאינו מלאכה, דמותר אפילו שלא לצורך המועד; ואז, אם יעשה לצורך המועד, יהא מותר אפילו לקבל שכר. ואם כן רואים בהדיא, בפשיטות דבריו, דמותר הכנה שלא לצורך המועד.
ראיה י' מלאכה קלה. בסי' תרס"ז מבואר במג"א דאסור אפילו טרחא קלה משבת לחול, כגון הבאת יין ממקום למקום (על כל פנים בניכרת, לכולי עלמא). ובהלכות חוה"מ מצינו כת המתירים מלאכות קלות אפילו שלא לצורך המועד, כגון ליטול גבשושיות שבביתו ולהעבירן ממקום למקום, וכן הוצאה לחוץ אפילו שלא לצורך המועד; ואין חוששים אותם הפוסקים דנכלל בה גם "הכנה לצורך חול" - דזה היה פשיטא להו שמותר לכולי עלמא (ועיין בבירורים יתר ביאור).
כאן הבאנו בעזהשי"ת את עשר הראיות להיתר הכנה בחוה"מ בקצרה; ועתה נבוא לברר כל ראיה בפני עצמה - מה שיש לפרוך על זה, ואם יש ממשות בפירכות כאלו.
הקדמה - יסודות באיסור הכנה
וקודם כל יש להקדים יסודות באיסור הכנה. [דידוע דכל ויכוח במילי דשמיא ובמילי דעלמא תלוי בהרבה הקדמות בפרט זה; וכן הוא בהלכתא דידן, שתלוי הרבה באיך לומדים בכללות איסור הכנה, וממנו תלויות כמה ראיות. אבל רובן של הראיות הן לכל הדעות, כנראה למעיין בדבר היטב.]
אחד ממקורות הראשונים באיסור הכנה הוא ספר הגהות מנהגים לר' אייזיק מטירנא (הל' פסח), שאוסר להביא יין מיו"ט ראשון ליו"ט שני משום איסור הכנה; והביאו המג"א בכמה מקומות (סי' רנ"ד ס"ק כ"ג; סי' שכ"א ס"ק ז'; סי' תרס"ז ס"ק ג'). הרי דאסור "הבאת חפצים ממקום למקום לצורך חול".
ולדרכנו באיסור הכנה (הנכתב בגליון "בי מדרשא" גליון ז'), נמצא מן הפוסקים דכל הבאה - אפילו הבאה קלה מאד - אסורה משום הכנה (חוץ מנגמר מאליו, כמבואר במג"א סוף סי' ת"ק). ואפילו החיי אדם (סי' קנ"ג אות ו'), שהבין דהבאה קלה לא מיקריא הכנה (והקשה מהגהות מנהגים הנ"ל) למעשה לא התיר הבאה קלה לצורך חול אלא לצורך מצוה; ואפילו לצורך מצוה לא התיר אם ניכר שהיא הבאה לצורך חול. וזוהי גם כן דעת מחזה אליהו (סי' נ"ח), וכן נמצא בספרו "פיה פתחה בחכמה". ובזו לכולי עלמא מודה דהבאה קלה לצורך חול אסורה.
בירור ראיה א' - פינוי כלים
בסי' תקל"ה ס"א למדנו איסור של פינוי כלים ופינוי דירה מחצר לחצר שאינם לצורך המועד, והטעם מבואר בראשונים דהיא טירחא מרובה. וזהו דוקא מחצר לחצר דרך רשות הרבים (כמבואר במג"א ס"ק א'; ואם יש פתח ביניהם - מותר), אבל מבית לבית באותה חצר מותר לפנות אפילו שלא לצורך המועד. עד כאן תוכן דברי השו"ע.
והטעם שמותר באותה חצר, כתב בנמו"י דליכא טירחא כולי האי, וכן הביאו במשנה ברורה טעם זה. ומשמע בהדיא דאפילו איכא טירחא זוטא מותר לפנות מבית לבית אפילו שלא לצורך המועד, ואינו אסור מחמת הכנה. ועתה נשתדל לתרץ את כל הפירכות והדחיות שיש לדחות בהן את הראיה.
דיחוי א' אפשר שההיתר של פינוי כלים הוא כיון שהיא קלה מאד ואין בה טירחא כלל. יש לתרץ, דראשית כל משמע בהדיא מלשון הנמו"י הנ"ל דההיתר מבית לבית הוא משום "דאינו טירחא כולי האי" משמע שיש שם טירחא זוטא, ואף על פי כן מותר. ואפילו תתעקש דדוקא באופן של פינוי קלה מותר כבר הבאנו בהקדמה לבירורים דלכולי עלמא הבאת חפץ לצורך חול אפילו באופן קל מאד אסורה, דלא התיר החיי אדם אלא לצורך מצוה, והכא וודאי לצורך חול גמור מיירי.
דיחוי ב' - זה שאמרת דאין ראיה, דמושג של "מפנה" לאו הכנה היא, על פי היסוד שאתה מאריך בו ביסוד הכנה - שהיא דוקא כש"מכין דבר להשתמש בו", ולא במסלק או מפנה דבר ממקומו; ואם כן לאו הכנה היא, שתהא ראיה להיתר בחוה"מ. שתי תשובות בדבר:
חדא, מסתימת הפוסקים לא משמע כן: א. זיל בתר טעמא - משום טרחא משבת לחול ואינו שובת כיום מנוחה (כמו שכתב הרמב"ן פרשת אמור), באופן זה שמפנה ממקומו, אף על גב דאינו להשתמש בה, הוא גם כן "טורח" משבת לחול; ואי משום זלזול שבת, שנראה שדואג שלמחר יהא מסודר כבר ולכן מסדרו בשבת בוודאי איכא טעם זה במפנה (וסברא זו נזכרה בכמה אחרונים: "פיה פתחה בחכמה", ושו"ת מנחת שלמה).
ב. מכל הפוסקים שאומרים ד"הצלה מהפסד" לא הויא הכנה - כמו שכתב באליה רבה (סי' ש"ח סק"ח), וכן בסי' רנ"ד, ועוד פוסקים כגון תשובות נודע ביהודה, תוספת שבת, ורעק"א, ובמשנ"ב סי' רנ"ד שכולן מחדשים חידוש זה דהצלה מהפסד לא מיקריא הכנה כלל; מזה גופא ראיה גדולה, שבלא הטעם דהפסד היה זה הכנה. הגם שאינה אלא הצלה וסילוק, ואינו נוטל כלום כדי להשתמש, עם כל זה היה מיקרי זה איסור הכנה; אלא כיון שעתה הוא נוטל זאת בשביל ההפסד, אין כוונתו להכין, ובמילא לא מיקרי הכנה כלל. (ולפי היסוד שלך אין צורך בדברי הפוסקים אלו, ודוחק לומר דזוהי כוונתם.)
ג. משו"ת מהרש"ג (ח"א סי' ס"א), שמחדש דיסוד הכנה הוא "עובדא דשבת חילוף עובדא דחול" - דהיינו שעל ידי שעושה השתא את הדבר, מרויח טירחא או זמן דלמחר, וזהו שאסרו חז"ל באיסור הכנה. ומדבריו בוודאי משמע שכל סילוק או פינוי דבר הוי הכנה גמורה, שמרויח השתא חילוף דלמחר. ואל תאמר דזהו חידוש נפלא (שיש עליו קושיות גדולות מכמה מג"א) ואין האחרונים פוסקים כן - זהו דוקא שאין אנו מקילין כקולתו, אבל לחומרא מאד מסתברים דבריו; ועוד, לצירוף להקל שמעתי מכמה מורי הוראה שיכולה להצטרף קולת מהרש"ג. כל זה ביסוד איסור ההכנה.
והשנייה, והיא העיקר: דכל "מפנה" ששנינו בסי' תקל"ה בוודאי לא מיירי דוקא בצריך למקומו ולכך מפנה כלים - דזה הוי צורך המועד אלא מיירי בכל גוונא, כגון שרוצה לעבור לדירה חדשה לאחר יו"ט, ורוצה עתה (שיש לו זמן הרבה בחוה"מ) לפנות את החפצים לדירתו החדשה כדי להשתמש בהם אחר יו"ט בביתו. ובציור זה אפילו לדידך נקראת הכנה, ועם כל זה מבית לבית באותה חצר מותר לעשות כן.
דיחוי ג' - יש שלומדים מהלך חדש בכל איסור פינוי כלים, דיסוד האיסור הוא בפינוי "שתועלתו נמשכת לימים רבים". ולכן זה שמחלק השו"ע בפינוי כלים שלא לצורך המועד בין חצר לחצר דרך רשות הרבים שאסור, ובין בית לבית שמותר - זהו דוקא שממה נפשך דר שם במועד עצמו (דאם לא כן איכא איסור הכנה), אלא שאסור משום דמיקרי שאינם לצורך המועד, כיון דתועלתם נמשכת גם לאחר המועד; אלא כשאיכא חדא לריעותא וליכא דרך רשות הרבים - מותר (עיין בספר הנפלא "בשבילי הלכה" סי' תקל"ה). ואם כן לא מיירי מפינוי כלים על לאחר המועד, אלא בלצורך המועד.
דיחוי ד' - ועוד אמרת לי בשם גאון אחד, דאפשר שכל ההיתר של פינוי כלים שלא לצורך המועד כוונתו שעיקר הסיבה שנוטל השתא היא לתועלת אחר המועד; אבל אין הכי נמי, כיון דיש איסור הכנה, מוכרח להשתמש בו עוד היום לאיזו סיבה קלה, כדי שלא לעבור על איסור הכנה.
פירכא ד' עם הנ"ל מובן מאד שאין שייך לומר כמו שאמרת לי בשם גאון אחד, דאין הכי נמי שצריך להשתמש בכלים אלו היום בעוד מועד כדי שלא יהא אסור משום הכנה; ועם הנ"ל פשוט שאסור להשתמש בה במועד שלא לצורך. והיות דכל דין בסי' תקל"ה לצורך המועד נלמד מהכא, כמו שכתב הבית יוסף שם, אם כן מתורצים גם כן דיחוי ג' וד' הנ"ל.
פירכא ה' - אפשר לומר דזוהי הכנה קלה שמותרת. כבר ביארתי לעיל שאסורה אפילו הכנה קלה, ואפילו החיי אדם מודה שלצורך חול אסור; בפרט הכא שניכר מאד שמביא מבית האומן, וגם מחרישה וכדומה ניכר מאד בחוה"מ שהוא לצורך חול. ואם כן מצד איסור הכנה היה ראוי לאסור, ועם כל זה התיר הכא הרי יש לנו ראיה מפורשת לדברינו. ולפי הנ"ל, זוהי ראיה חזקה ביותר שאין עליה תשובה, להיתרא דהכנה בחול המועד.
בירור ראיה ג' - למסור בגדים לכובס
בסי' תקמ"ג ס"ג שנינו דמותר למסור בגדים לכובס נכרי (והוא הדין לישראל - מג"א), ולומר לו שיכבסם אחר המועד; ואין איסור אמירה לנכרי בכהאי גוונא, שונה משבת שאסור משום ממצוא חפצך. על כל פנים רואים מזה דמותר למסור בגדים על לאחר המועד, ואין כאן בית מיחוש לאיסור הכנה.
קושיא א' - הריטב"א פירש הכא (דף י"ב) דלא איירינן בנותן הבגד לכובס - שהרי אסור להוליך ולהביא לאומן, כמו בסי' תקל"ד ס"ג - אלא מיירי שנתן כבר לפני יו"ט, ועתה אינו אלא פוסק עמו סכום המעות; ואם כן אין ראיה להכנה כלום. תשובה על זה: דאין הכי נמי לשיטת הריטב"א אינה ראיה, אבל רש"י והמג"א פירשו בהדיא שנותן כלים לכובס. ואם כן מיירי הכא שמביא מאוצרו את הבגד ומוסרם לכובס, וזהו בוודאי איסור הכנה (כדי להשתמש בה). ועל הקושיא מסי' תקל"ד כבר פירש בכתבים של ראש הכולל שליט"א (שיש שם אלפים ורבבות הערות מחכימות), שצריך לומר דמיירי שהכובס מניח שם בביתו וכדומה.
קושיא ב' - לפי המקור חיים (סי' תק"ג), דכל פעולה שאינו גומרה עד הסוף לא הוי בכלל הכנה ואם כן הכא, כשמוסר לכובס, גם כן לא נגמר הדבר, דעיקר הוא שיכבס אחר כך. תשובה על זה: זהו חידוש גדול שלא נמצא בשאר פוסקים, והטעם אפשר לומר דלמעשה "מקרב הכנתו" אפילו אינו גומר.
ויש להביא ראיה, על כל פנים, דהכא אי אפשר לומר היתר זה: דבסי' תרס"ז אוסר הרמ"א להביא את השלחן בשמיני עצרת מן הסוכה לביתו משום איסור הכנה, והמג"א התיר זה משום צורך היום עצמו - עיין שם בפמ"ג, שלא יהא נראה ביתו כחרבה. אבל הלבוש גם כן אוסר בהדיא להביא לביתו משום הכנה, ואף על גב דלא יסדרם שם (כמו שכתב במג"א, דזהו וודאי אסור) - עם כל זה אסור להביא, אף על גב דאינו גומר. ואם כן משמע דלא כהיתרו של מקור חיים.
ואפשר לומר ולחלק, דההבאה עצמה נחשבת דבר נפרד, ואותו דבר גומר עד הסוף; ואם כן כמו כן הכא בנותן לכובס, יש לומר דדומה להבאת שלחן שאסורה משום הכנה. ואמת דיש לחלק, דהבאת שלחן יש בה תכלית טובה אפילו בלי לסדרם, מה שאין כן נתינת בגדים לכובס אין שום תכלית טובה בזה שנותנם בלי לכבסם. אבל עוד: אינו דומה יותר למשל של מקור חיים, שמציע את המטה ואינו גומר, דאין לו הנאה כלום מזה שמציע חצי המטה - מה שאין כן נתינה לכובס, יש בה הנאה בפני עצמה, שכבר סידר מה שעליו לעשות. ובפרט דמה שחידש המקור חיים הוא חידוש גדול, ואין לך בו אלא חידושו.
קושיא ג' - זוהי הכנה קלה, נתינת בגדים לכובס. תשובה: אין צורך לחזור על הראשונות, שאסור זה; בפרט הכא שניכר ביותר שהיא כדי לכבס, שאי אפשר לעשות במועד, ואז אסור לכולי עלמא.
בירור ראיה ד' - בחוה"מ ליכא איסור ממצוא חפצך
זה שמותר איסור ממצוא חפצך כתוב בהדיא בראשונים, ומקורו מגמרא ומשו"ע סי' תקמ"ג ס"ג הנ"ל: דמותר לומר לעכו"ם שיעשה מלאכה בשבילו לאחר המועד, שזה אסור מחמת ממצוא חפצך, כמבואר באריכות בשוע"ה (סי' ש"ו סק"ה, וקו"א סי' רס"ג); אבל בחוה"מ מותר זה. ומטעם זה מסתבר מאד שכל דבר שאין בו מלאכה, והוא טרחא זוטא מאד, יהא מותר בחוה"מ מאותו טעם שמותר ממצוא חפצך. ואף על פי שאין ראיה לדבר בפירוש, אבל יש זכר לדבר, דהיינו "זכר צדיקים לברכה": שכך שמעתי מכמה מגדולי הדור, דעל פי היתר ממצוא חפצך ליכא איסור הכנה בחוה"מ, וביניהם הגאון ר' חיים קלמן גוטמאן שליט"א, הגאון ר' דוד לייב פישער שליט"א, והגאון ר' זלמן לייב הורוויץ שליט"א דומ"ץ מכון להוראה; וכן כתב ראש הכולל הגאון ר' אלחנן פילאפף שליט"א, שמכאן משמע שמותרת הכנה בחוה"מ (עיין שם סי' תקמ"ג ס"ג). ואם תאמר דשאני הכנה, דהיא איסור טרחא, ומצינו מאד שדיני חוה"מ תלויים באיסור טרחא - אין זה בטרחא זוטא, אלא בטרחא חזקה ומרובה, כמבואר להלן בעזהשי"ת.
בירור ראיה ה' - בחוה"מ ליכא מקרא ד"שבתון"
גמרא שבת (קי"ד ע"ב) ילפה איסור קניבת ירק - שפירש רש"י דהאיסור הוא הכנה, שטורח משבת לחול ממקרא דשבתון. ובמכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בא) כתב בהדיא דלא אמרינן בחוה"מ מקרא דשבתון; אם כן משמע דאין איסור הכנה.
ואם תקשה דלמעשה יש כמה שבותים ואיסורי דרבנן שאסרו חז"ל אפילו בחוה"מ - כמו שהאריך באופן נאה ומסודר חברנו הרה"ג ר' נתן אליהו סאנדער בקובץ "מדרש בהלכה" (ח"א עמ' תפ"ד) יש לציין מה שכתב הרמב"ן (פרשת אמור, ויקרא כ"ג כ"ד), דזה שנתמעט חוה"מ מקרא דשבתון היינו מן התורה, דאילו מדבריהם יש שבות שהחמירו, דהיינו אמירה לעכו"ם (כמבואר בסי' תקמ"ג). אבל לכאורה נשאר לנו דנתמעט איסור הכנה בחוה"מ.
ובכלל יש לומר, דזהו הרמב"ן לשיטתו, דאיסורי טרחא בשבת ויו"ט אסורים מדאורייתא במצות עשה דשבתון, ועל זה אמר דבחוה"מ ליכא מדאורייתא; אבל בלא חידושו אפשר לומר דכל שבת ויו"ט הם איסורי דרבנן, כדמשמע מרוב הפוסקים שבשו"ע, ויש להם אסמכתא "שבתון" ואם כן חוה"מ, דנתמעט מקרא דשבתון, ליכא איסור זה (חוץ מטירחא מרובה, ששנינו בהדיא בין האיסורים בחוה"מ), ודו"ק. [ובכתב יד של אחי, הגאון ר' שלום מרדכי שליט"א ראש כולל וויזשניץ, שהוא חיבור נפלא על דיני הכנה העומד אי"ה לדפוס, ראיתי אריכות נפלאה בסוגיא דשבתון וכמה דרגות בזה, ואכמ"ל.]
בירור ראיה ו' - מוליך מי גשמים לבור
בסוף סי' תקמ"ד (ס"ב) כתב בשו"ע דלהמשיך מים לבור מותר אפילו שלא לצורך המועד, ומקורו בברייתא בגמרא (דף ה' ע"א). ופירש הנמו"י וז"ל: כגון לקבל מי גשמים מן הגג ולהוליך לבורות שיחין ומערות, ואף על פי שיש שם מים די לכל ימי הרגל - מותר, לפי שאין בזה טורח מרובה. והביאו המג"א. ומי שיש לו עיניים לראות ורואה את לשונו של הנמו"י, אין צריך להאריך בהסברים, שמפורש מאד שמותרת הכנה אפילו על ידי טרחא זוטא, להוליך לצורך אחר המועד.
ואין לדחות א' - דזהו דוקא כיון שהולכת מים קלה מאד. דחוץ ממה שביארנו שמצד איסור הכנה היה אסור אפילו קלה מאד, הכא מפורש בלשונם של הנמו"י והמג"א והמשנ"ב, שטעם ההיתר הוא לפי "שאין בזה טורח מרובה" משמע שאף על פי דיש בו טרחא זוטא מותר לגמרי.
ואין לדחות ב' - דאין כאן איסור הכנה, דבשתיה קיימא לן דמותר להדיח כוסות שתיה כל היום, דאין קבע לשתיה. יש לי תמיהה על דיחוי זה: הא כבר פסק שם המג"א וכל האחרונים בסי' שכ"ג ס"ג, דאין ההיתר הזה אלא ביש אפשרות לשתות עוד; אבל סמוך לחשיכה, דוודאי לא ישתה עוד, וכן באופן שהוא יודע בעצמו שלא ישתה עוד בהחלט (אף על גב דאין ניכר, אסור הכנה כזו דנגמרת בידיים; עיין במאמרנו בגליון ז' בענין זה). ואם כן הכא, שכתב הנמו"י בהדיא שיש לו די לכל ימי הרגל, אם כן דינו כמו שברור שלא ישתה עוד, והוי הכנה גמורה - ועם כל זה מתיר הכא בחוה"מ.
ואין לדחות ג' - אלא מכח אחר היה אפשר להתיר שאין כאן איסור הכנה: דכיון שלמעשה ישתה מבורו במשך שאר ימי החג, יש לו היתר אחר של "עשר כוסות" המבואר בתוספתא, והביאו בשו"ע שם. וכן הביא המג"א שם בעשר מטות, שמותר להציע כולן, דאפשר שישתמש באחת; ואפילו ב"כולן שוין" כתב בהדיא בפמ"ג שם שמותר. אם כן הכא, במים שמוליך לבור גדול, יתיר מכח דינא דעשר כוסות.
יש לתרץ באופן דק, אבל מוכרח. דיש קושיא גדולה שנלאו בה האחרונים על דינא דעשר כוסות, מן השו"ע סי' של"ו, על הדין שמי שמשליך זרעונים למאכל בהמה שכתבו התוספת שבת והמשנ"ב דאינו מותר להשליך בשתי פעמים בטרחא מיוחדת, דלא התירו שם אלא פעם אחת אפילו יהא יותר מן הצורך, אבל פעם שנייה כשיש יותר מן הצורך אסור משום הכנה משבת לחול. ולכאורה קשה, מאי שנא מדין דעשר כוסות שמותר לעשות הרבה על ידי שמשתמש באחת (עיין במחזה אליהו סי' ס"ב, ובשבט הלוי ח"ו, שנלאו בקושיא זו.)
וכתב בספר ארחות שבת (פרק כ"ב הערה ר"נ) תירוץ באופן נפלא: דדוקא בהדחת כלים ובהצעת המטה, שכל כלי וכל מטה הם חפץ בפני עצמו, בזה אמרינן שיבחר בזה ולא בזה; אבל הזרעונים אינם נידונים כדברים חלוקים, ואין כאן אלא כמות גדולה יותר של זרעונים, ולא שייך לומר סברא זו, עיין שם. ואם כן לדברינו, במים הוי כל שכן וכל שכן שאין לומר סברא זו דאפשר שיבחר בזה ולא בזה, דכל מי הבור הם חתיכה אחת ומעורבים זה בזה; ובמילא אין כאן היתרא דעשר כוסות, ופשוט שיש איסור הכנה.
(כך נראה לעניות דעתי הצעיר; ואחר כך אמר לי כן הרה"ג ר' דוד לייב פישער, והסביר לי דעל פי זה מובן דהיתרא של השוע"ה בקו"א סי' תק"ג בריבוי בשיעורים דמותר למלאות את החבית כמה פעמים - לא תלוי בדין עשר כוסות, אלא הוא היתר אחר, מכח שכולן טפלים לבישול שנעשה בהיתר אחר כך; ומתורץ מה שהקשו החבורה בשיעור על היתרא דהוצאה, עיין בדברינו הנ"ל שם.) ועם כל זה הוא ראיה ברורה וחזקה להיתרא דידן, לעשות הכנה לחול בחוה"מ.
בירור ראיה ז' - לקפל טלית
הא לך לשון הגהות מהרש"ל על הטור (סי' ש"ב), בקצרה, על דינא דמקפלין כלים וכו': תוספות כתבו על דינא דמציעין המטה וכו': מכאן למדנו דאסור לקפל טלית של בית הכנסת משום איסור הכנה לחול (ולשון המג"א סק"ו "כמי שיש לו להחליף" אינה אלא מראה מקום, דאם לא כן צ"ע). ומהר"א שטיין שרי לקפל טלית יו"ט בערב שבת על ידי עירוב תבשילין, וכל שכן בחוה"מ; ודוקא חדשים, שאין כאן איסור קיפול בגדים, אבל ישנים אסור.
ויש לעיין הדק היטב מהי הכוונה "וכל שכן בחוה"מ" שמותר לקפל טלית:
א. לצורך בו ביום - אין לומר, דמיירי הכא בגוונא דאיסור הכנה. ב. שמותר גם על ידי עירוב תבשילין - אין שייך כהאי גוונא. ג. שמותר בחוה"מ לקפל לצורך יו"ט - ואף על גב דמילתא דפשיטא היא שמותר בחוה"מ לעשות כל דבר לצורך יו"ט אחרון, יש לומר דאין הכי נמי, זהו הכל שכן האמור. וזה גם כן מוכרח, שאין לומר דמיירי הכא בגוונא שאין כאן איסור קיפול, כמו שכתב אחר כך "דוקא בחדשים", אבל ישנים אין הכי נמי אסור וזה אין שייך למימר שיהא אסור לקפל ישנים לצורך המועד, דאין זה מעשה אומן אלא מעשה הדיוט, שמותר כל שהוא לצורך המועד.
ד. אלא מאי, צריך לומר דמיירי בקיפול טלית על לאחר המועד: דחדשים מותר, שאין איסור הכנה בחוה"מ; וישנים אסור, דהוי תיקון כל דהו על לאחר המועד. ולפי זה הוא ראיה נאה להיתרא דהכנה בחוה"מ.
אבל אחר כך מצאתי שאין הדבר כל כך פשוט: דאין הכי נמי, על פי הכללים ששנינו בסי' תקמ"א לא היה צריך שתהא איסור בקיפול ישנים, וכן כתב בהדיא במקור חיים (סי' תקמ"א) שמותר לקפל טלית, "והמשנים אינם אלא מן המתמיהין". אבל כיון דיש שיטה אחרת, כמו שהביא הלקט יושר בשם רבו התרומת הדשן, שהחמיר שלא לקפל טלית בחוה"מ (וכן הביא חוט השני שהחמיר החזון איש, ומדחיק שם להסביר מנהגו, עיין שם) אם כן לפי זה אין עוד ראיה מוכרחת, די"ל דמיירי מהרש"ל לצורך יו"ט אחרון, ודוקא חדשים מותר אבל ישנים אסור כתרומת הדשן. אבל לפי פשטות דברי המקור חיים יש ראיה, וצריך עיון.
בירור ראיה ח' - הפרת נדרים
במסכת שבת (קנ"ז ע"א) ובהלכות שבת (סי' שמ"א) נפסק דאין להתיר נדרים שלא לצורך שבת. ויש שלמדו דהאיסור הוא משום הכנה לחול (ודיבור כזה, שפועל יוצא, הרבה מודים דיש בו הכנה). ואם כן, כיון דהביא הדרכי משה (סי' תקל"א) בשם המרדכי דמותר להתיר נדרים וחרמים לצורך אחר המועד מוכח שמותרת הכנה בחוה"מ.
ואף על פי שיש לדחות דאין האיסור בשבת משום הכנה, אלא משום ממצוא חפצך, כמו שכתב הלבוש (יו"ד סי' רכ"ח), או כמו דינא בשבת שאסור לעשות, כמו שכתב בפמ"ג (סי' שמ"א) יש הרבה אחרונים שהבינו דהאיסור הוא משום הכנה, וביניהם: א. לבוש בהלכות שבת (סי' שמ"א; כן משמע מדבריו, והמשנ"ב שם הבין כן בדעתו); ב. משנ"ב שם, שכתב הטעם דטרחא בכדי אסורה שלא לצורך שבת; ג. הגהות שיירי מנחה (עיין שם מה שהקשה); ד. שו"ת מהרש"ג (סי' קס"א); ה. שו"ת עטרת משה (יו"ד סי' קנ"ג), שכתב דעיקר ראייתו של רבו המהרש"ג ביסודו של הכנה באה מן הלכה זו (כיון שההפרה מותרת אפילו שלא לצורך שבת, דאין מפר אלא ביום שמעו). ואם כן לפי הני אחרונים, יש לנו ראיה יפה להיתרא דהכנה בחוה"מ.
בירור ראיה ט' - לעשות לאחרים בשכר
כבר ביארנו את הראיה בתחילת מאמרנו: דרואים מפשיטות דברי הנודע ביהודה שמותר לעשות דבר שאין בו מלאכה, אפילו שלא לצורך המועד.
א. ולעשות אוקימתא חדשה בדבריו, דמיירי באחד משני אופנים - בדבר שאין מכין אלא מפנה, ב. או בהכנה קלה -מלבד ממה שהארכנו כמה פעמים שאסור בשניהם מדיני הכנה, עם כל זה אפילו לדבריך אין לומר כן: דהנודע ביהודה מתרץ את דברי שלטי הגיבורים, ולשונו "שכל פעולה" - אם כן בהדיא כולל כל מיני פעולות, קלות וחזקות, מכינים ומפנים, וכולן מותרות באופן שאין בהן מלאכה, אף על גב שהיא שלא לצורך המועד.
בירור ראיה י' - מלאכה קלה
כבר הארכנו בבירורים הקודמים שהכנה אסורה אפילו בקלה מאד, כל שכן בטרחא זוטא; ויש אופנים הרבה שהפוסקים מתירים מלאכות קלות שיש בהן על כל פנים טרחא זוטא, ומביא ומוליך ומתקן - ועם כל זה מתירים הם, ואין כאן מקום להאריך יותר.
העולה להלכה בדברי הפוסקים
עד כאן הארכנו בראיות להיתר. אבל אסור להעלים עין, דמצינו כמה פעמים בדיני חוה"מ דיש איסורי טרחא. ולא עוד, אלא שבגמרא מו"ק (דף י"ג) מצינו מפורש ד"מועד משום טרחא", וכמו שהסביר הריטב"א שם, דאסורה טרחא כדי שלא למעט משמחת יו"ט. וכן מצינו הרבה ראשונים ואחרונים שהסבירו דגדרי המלאכות האסורות בחוה"מ תלויים בטרחא. ואף על גב דתוספות (דף י"ב) מסופקים אי אסרינן טרחא בלא מלאכה, בדף י"ט פשיטא להו לאיסור; וכן מצינו בגמרא ובשו"ע כמה פעמים דאסורה טרחא בלא מלאכה. ונחשוב קצת מהם:
א. מכניס פירות, שאסור אם לא מפני דבר האבד (סי' תקל"ח ס"ב). [ומה שהעיר הרש"ש דיש שם מלאכת מעמר, תירץ במכלל יופי דלא איירי במאסף אלא במכניס לביתו.]
ב. הני כשורי דרב יוסף, שאסור להכניסם אם לא מפני המטר (גמרא י"ב ב"מ).
ג. תאנים שטוחים בשדה, שאסור לחפותם בקש אם לא מפני המטר שתאבדנה (סי' תקל"ח ס"ד).
ד. להפוך סחורה, שאסור אם לא מחשש שתתקלקל (שם ס"ה).
ואם כן, האיך באו שני כתובים המכחישים זה את זה לפונדק אחד, ומצוה ליישבם. וראיתי שני מהלכים בגדולי האחרונים (ולאו דוקא על סתירה זו, אלא ביסוד איסור טרחא), ויש נפקא מינה גדולה ביניהם.
מהלך א'
דיש חילוק בין טרחא בסחורה ואוצר וכדומה, ובין סתם טרחא בהבאת כלים ופינוי דירה. דסתם טרחא בהבאה והולכת כלים וכדומה לא אסרו אלא במקום אוושא מילתא, כמו דרך רשות הרבים (בסי' תקל"ה), אבל בלא אוושא מותר סתם טרחא אפילו מרובה (חוץ מטרחא יתירה, כמובן, שאסורה אפילו לדבר האבד), אפילו שלא לצורך המועד. אבל טרחא בסחורה ואוצר, שהם גם כן עובדא דחול, אסורה בהחלט חוץ מדבר האבד.
ואם כן מתורץ ממילא, דכל טרחא שאסורה שנזכרה לעיל בסי' תקל"ח מיירי בתבואה ופירות לאוצר ולסחורה, אם כן יש בו משום עובדא דחול, ולכך אסור. (סברא זו הולך בה "משנת הלכה" בסי' תקל"ח ובסי' שכ"ג דיני הכנה, וכן כתב בספר "לבושי עוז".) ולפי זה יהיה מותר אפילו טרחא מרובה שלא לצורך המועד, דגם אין כאן איסור הכנה. אבל יש לציין, דלהצניע כלי פסח בחוה"מ אי מותר לפי זה, דשמא גם כן נחשב כאוצר. (ב"שמירת המועד כהלכתו" סי' ל"ב כתב דלפי סברא זו מותר, אבל לי צריך עיון כנ"ל.)
מהלך ב'
אבל לעניות דעתי, כשרואים את כל המקומות לאיסור ולהיתר, נראה מאד שיש חילוק פשוט, דתלוי בדרגות הטרחא. דכל מה ששנינו להיתר מיירי בטרחא זוטא מאד; ואפילו פינוי דירה ופינוי כלים - אין מוכרח שמיירי בטרחא מרובה, אלא בנוטל מעט מעט, שהיא טרחא זוטא, שאסרו במקום רבים והתירו במקום יחיד. אבל המקומות ששנינו לאיסור, כנראה מיירי בטרחא מרובה או מחמת כובדם, כמו כשורי וכדומה, או מחמת ריבוי הכמות; ואם כן בטרחא מרובה כזו אסרו שלא לצורך המועד. וכן הוא לשון הנמו"י בתאנים (דף י"ג ע"ב) - שיש להם תבן הרבה.
במילא יש שלוש דרגות בטרחא: א. הכנה קלה וטירחא זוטא - מותרת אפילו שלא לצורך המועד (כמו שכתב בלשון הנמו"י בהולכת מי גשמים לבור, סוף סי' תקמ"ד). ב. טרחא סתמא, שהיא יותר מרובה מחמת כובדה או מחמת ריבוי הכמות - אסורה שלא לצורך המועד, ומותרת בדבר האבד, וגם לצורך המועד, כל שכן ממשאות בשבת. ג. טרחא יתירה - אסורה אפילו לצורך דבר האבד [ולצורך המועד יש מחלוקת, ואכמ"ל].
ולפי זה פשוט שאין להצניע את כל כלי פסח בחוה"מ, דיש בו איסור טרחא; אבל מקצתם, באופן שאין בו טרחא מרובה אלא זוטא - מותר. וכל שכן להדיח כלים, שמותר בחוה"מ, שזהו דינו ומקורו של איסור הכנה, ובחוה"מ יהיה מותר לעשות כן.
אלא שיש לעיין אם מותר להדיח על ידי מים חמים, דיש איסור גרם הבערה שלא לצורך המועד. א. למתירים מלאכות קלות - פשיטא שמותר, דהבערה זו קלה היא. ב. למתירים דבר שאין מתכוין באופן פסיק רישיה בחוה"מ - יש לומר שמותר, דהכא פסיק רישיה. ג. יש עצה על ידי ריבוי בשיעורים, דבחדא קערה ישתמש בה, ומותר השאר ממילא. ד. ובר מן דין, שמעתי היתר מידידי הרה"ג ר' יעקב נח וואלדמאן, על פי הבית מאיר במקוה ביו"ט: שאם מותר לטבול, יש ממילא הנאת הגוף השווה לכל שתהא חמה ולא יצטער על ידי המים הצוננים. ואם כן הכא נמי, כיון דמותר להדיח קערות במים צוננים משום הכנה, ממילא יש צורך המועד שלא ישהה ידיו כל כך במים צוננים ויצטער על ידי זה - ובמילא מותר להשתמש אפילו במים חמים. עי' בהערה רשימת גדולי הדור המתירים.
הלכה למעשה
א. להדיח כלי פסח וכלי סוכה בחוה"מ מותר, דליכא איסור הכנה בחוה"מ; אבל אסור לעשות גם מלאכות. ולהשתמש על ידי מים חמים יש על מי לסמוך, וטוב שיעשה בהיתר דריבוי בשיעורים.
ב. להצניע את החפצים מכלים של פסח או כלים של סוכות - "כולן" בוודאי אסור, משום טרחא מרובה; "וקצת מהם", באופן שאין טורח מרובה - מותר.
ג. חתן או כלה שחתונתם מיד לאחר יו"ט, ורוצים בחוה"מ לסדר בביתם החדש ספרים שלו או בגדים וכדומה יש להורות: דמביא באקסע"ס ממקום אחר - בוודאי אסור, כמו בסי' תקל"ה; ואפילו הבאקסע"ס באותה חצר - יש לעיין, דכרוך בטרחא מרובה, כמו מכניס פירות בסי' תקל"ח ס"ב. אבל אם יש בבית ממש ורוצה לסדרם - מותר, דהכנה מותרת היא בחוה"מ.
ותן לחכם ויחכם עוד.
שלמה הלוי פרידמאן
יש לציין: כיון ד"מורא" הוראה (באל"ף) אני, יראתי לברר את הדבר ושייעשה למעשה על דעת עצמי; לכן ארשום רשימה מגדולי הדור, וביניהם מדור העבר, שכמה מהם שמעתי מפיהם וכמה מהם שראיתי בספרים, שמתירים איסור הכנה בחוה"מ: א. הגאון הגדול ר' ישראל יעקב פישער זצ"ל, ראב"ד ירושלים, בספרו "אבן ישראל" על המועדים (אלא שאוסר לאחסן את כל כלי פסח, כדברינו). ב. הגאון הגדול ר' פסח אליהו פאלק זצ"ל, בעל שו"ת מחזה אליהו (וכידוע חיבר קונטרס מיוחד על איסור הכנה); הביא מפיו ספר "משפט המועד" (פרק ט' הערה כ"ז). ג. הגאון ר' ישראל דוד הארפענענס שליט"א, אב"ד קהל ישראל, בספרו "והזמנים מקדש ישראל" (פ"ג ה"י), ובשו"ת (סי' ה'). ד. הגאון ר' חיים קלמן גוטמאן שליט"א, דומ"ץ קהילת אהל פיגא (שמעתי מפיו שמסתבר להיתר, אלא שצריך ליישב את הסתירות). ה. הגאון ר' דוד לייב פישער שליט"א, דומ"ץ בק"ק פאפא, והאיר לי כמה הערות חשובות בסוגיא. ו. דודי הגאון ר' זלמן לייב הורוויץ שליט"א, דומ"ץ מכון להוראה. ז. הגאון ר' מנחם זאב שטערן שליט"א, דומ"ץ בק"ק סאטמאר [אלא שאוסר טירחא מרובה]. ח. הגאון ר' אברהם צבי פרידמאן שליט"א, דומ"ץ בק"ק גאלאנטא - כן שמעתי מפיו, וכן פסק בספרו "אוצר הלכות" שתי פעמים. ט. כן פסק בספר "שמירת המועד כהלכתו", דהוא מרא דשמעתתא דחוה"מ (פרק י"ב אות ו'; אלא שאוסר טירחה מרובה). י. שיעורי הלכה מדומ"ץ בית מדרש גבוה לייקוואוד. י"א. מורנו הגאון ר' אלחנן חיים פילאפף שליט"א, ראש כוללנו (בכתבים, שתי פעמים: סי' תקמ"ג ס"ג, וסי' תקמ"ד ס"ב).