לחג הסוכות ולהילולת הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע
פְּרִי הָדָר, בָּעִיר נֶעְדָּר
חלפו עברו להם הימים הנוראים של ראש השנה ויום הכיפורים, אותם זכו בני העיר בארדיטשוב לעשות במחיצתו של הצדיק הקדוש והנשגב שקבע מושבו בעירם, סנגורם של ישראל, רבי לוי יצחק בן שרה סאשה, כפי שכינה את עצמו בתשפוכת לב ונפש וכפי ששורר מנהמת ליבו הטהור בתיבותיו הבוקעות מפיו בנעימת ה'קדיש' טרם גשתו לשפוך צקון לחשו בפני קונו בתפילת מוסף של ראש השנה. ובערבו של היום הקדוש יום הכיפורים, נוכחו ב'בייט' הנורא, עסקת החליפין שערך ופירט המלאך המליץ הגדול בין יהודים לאביהם שבשמים טרם תפילת נעילה של היום הקדוש. עדיין נתונים הם תחת רושמם הכביר של המחזות המרטיטים שלא יפוגו מהם לעולם ויישארו חקוקים על הלבבות, יקומו אבות ויספרו לבניהם את אשר ראו עיניהם.
עתה, מתכוננים הכל לחג הסוכות. הולכים מחיל אל חיל. קול הלמות הפטיש נשמע ברמה. יהודי בארדיטשוב מתכוננים לחג הסוכות, אצים רצים מהכא להתם, טרודים ולחוצים בארבעת הימים שבין חג לחג בטרדות החג ומתרוצצים אנה ואנה. מכל עבר ניבטים סוכות עראיות חינניות מסוככות בענפי דקל רענני הירוקת, שנכרתו בשובבות נמרצת על ידי ילדי העיר ביער הסמוך ונגררו אל סוכות יהודי העיר.
אך המולה ברוכה זו של ערב חג, מהולה היתה בעננה מעיקה שאפפה את הכל, ובראשם את רבם הנערץ. היו"ט מתקרב והולך בצעדים נמרצים, אך בכל העיר בארדיטשוב אין ולו אתרוג אחד. ולא שלא נערכו מאמצים כבירים להשגת אתרוגים מקרוב ומרחוק. אלא שצוק העתים, הדרכים המשובשות והגשמים הכבדים ששטפו את הדרכים המובילות מגליציה ומשאר מדינות הים, הביאו לכך שמאמצים אלה עלו בתוהו. ונכון לעת עתה, אין בכל העיר אתרוג אחד שיזכם במצוה הנשגבה של נטילת ארבעת המינים.
השעות הלכו ונקפו, השמש זרחה ושקעה ושוב זרחה ושוב נטתה ימה, כבר ערב החג. שעות ספורות בלבד נותרו עד לכניסת יום טוב – ובכל בארדיטשוב הגדולה אין אתרוג אחד לרפואה. ותשוקתו וכיסופיו של הרב הקדוש מבארדיטשוב למצוות האתרוג, איננה ניתנת לתיאור. בני העיר מתארים בערגה את אותה שנה בה ישב כדרכו והמתין בסערת רוח ונפש ובהשתוקקות עצומה שיאיר יומו הראשון של החג ויבוא זמן קיום מצות נטילת לולב. ומשרק בא זמן הנטילה, הושיט ידו בכיסופים עצומים אל האתרוג שמונח היה אחר כבוד בארון הזכוכית שבו מאופסנים הכלים היקרים, והוא הקדוש, לרוב תשוקתו לא שת ליבו לכך שדלת זכוכית מפרידה בינו ובין האתרוג, עד כדי שנשברה הזכוכית וידו נחבלה ושתתה דם. ובכן, יושב לו הצדיק כעת, בערב יו"ט, נכספה וגם כלתה נפשו לקיים מצוות נטילת לולב, ואין אתרוג. "לכו נא אל הדרך הראשית" – מצווה הצדיק לבאי ביתו – "אל צומת הצטלבות הדרכים, אולי יעבור שם יהודי ואתרוג בידו?!"
שְׁמַע עֲצָתִי, בּוֹא לִמְחִיצָתִי
הלכו אנשי הבית כמצות הרבי. המתינו, שאלו פי עוברים ושבים, חקרו ושאלו. עד שנמצא יהודי אחד נכבד ובעל בעמיו שבידו אתרוג מהודר לחג הסוכות. לרגע אורו עיניהם, אך עד מהרה הבהיר להם היהודי, כי אכן, באמתחתו אתרוג מהודר, גידולו נאה וזך, והוא ישוב אחר כבוד בין אניצי פשתן בארגז עץ מיוחד. אך פניו אינן מועדות כלל לבארדיטשוב. משפחתו יושבת וממתנת לו בביתו שבעיר מרוחקת, לשם הוא שב כעת לחוג את חג הסוכות בחיק משפחתו לאחר מסע עסקים נרחב. החלו שלוחי הצדיק להתחנן לפניו, עצרו את מרכבתו בצידי הדרכים. והחלו לדבר על לבבו לעשות את החג בבארדיטשוב ולזכות את בני העיר ובראשם את הצדיק הקדוש, במצות האתרוג. אך הוא בשלו, ממאן להפצרותיהם, וכי מה לו לעשות את החג בעיר מרוחקת, בית נאה לו ומשפחתו וצאצאיו ממתינים לו. "הואל נא לבוא נא עמנו כעת אל הרבי" הפצירו בו שוב, וכמעט שאחזו בידו והוליכוהו אל בית הרבי בבארדיטשוב, כשהוא נגרר עמהם על כרחו. נכנס האורח אל חדרו הקדוש של הרבי והאתרוג באמתחתו. וכראות הרבי את האתרוג, אורו פניו באור עליון. הרבי מישש את האתרוג והביט עליו בהתרגשות ובגעגועי אין סוף, ואז ניגש אל היהודי בהתרגשות עצומה, אחז בכנף מעילו, והחל להפציר בו בכל לשון של בקשה ותחינה שיאות להישאר בבארדיטשוב לימי החג, כדי לזכות במצוות אתרוג את כל בני הקהילה הקדושה. אולם היהודי בשלו: רבי, אמנם מכבד אני את מעלתו, אך בני משפחתי וילדיי ממתינים לו בביתו בערגה ובגעגועים זה זמן רב, לא תהיה להם שמחת יום טוב, וגם לו לא תהיה, אם יהיה מרוחק מהם בימי היו"ט. "אם תישאר עמנו ותזכה את הרבים, הריני מבטיחך עושר רב ומופלג", דיבר אליו הרבי. "רבנו, ב"ה חנני השי"ת בממון ואינני זקוק לברכה זו" – היתה תגובת היהודי האמיד. "אם כך, אברכך בבנים" – ניסה הרבי לדבר על לבבו. "גם בנים יש לי" – טען היהודי – "ואליהם אני מבקש ללכת לחוג את החג".
"הוראה חשאית של הרבי סבבה היום בין כל בתי העיר, וזו היתה פקודתו. צר לי״ - נפלטו המילים מפיו במהירות, טרם טרק את הדלת במבוכה עצומה על פני האורח שנשאר על עמדו בהלם מוחלט
והאורח הנכבד, ממתין שיגש אליו אי מי ויזמינו לסעוד על שולחנו בסוכתו. והלא כך היא המידה בכל תפוצות ישראל. בדרך כלל אף מפצירים מפה ומשם באורחים ויהודים מתקוטטים ביניהם על הזכות לארח. על שולחנו שלו בביתו בעירו, אין שבת שבו הוא לא מביא עמו יהודים מבית המדרש לסעוד את סעודתם. ואיש איננו ניגש אליו. כביכול אוויר הוא. בית המדרש התרוקן זה מכבר. הכל פנו לסוכותיהם, והוא נותר כאן בגפו. הזאת בארדיטשוב?! הזהו עירו של הצדיק הקדוש?! היתכן כזאת?! ברכיו כשלו כשצעד אל אכסנייתו. ניחא, ישפיל את כבודו ויגש אל בעל הבית שאצלו שכר לו חדר, ויסעד בסוכתו.
משראה הרבי כי ברכות גשמיות לא יועילו כאן, פתח ואמר אליו בהאי לישנא: "אם תיאות להישאר בעירנו לימי חג הסוכות עם אתרוגך, מבטיחך אני נאמנה שתהיה עמי במחיצתי בגן עדן". מששמע זאת היהודי נעתקה נשימתו. בגינתא דעדן במחיצת הצדיק הקדוש מבארדיטשוב? – בפני כך כבר לא יוכל לעמוד. יודע הוא את שגב גדולתו וקדושתו הנשגבה של קדוש עליון זה שמדבר אליו דיבורים אלה. יודע הוא גם כי העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, ניחא, יהיה מרוחק ממשפחתו ביו"ט זה, ויזכה בכך לחיי נצח, במחיצת הבארדיטשובאי. ניתנה ההסכמה ועמה ההבטחה. והקול יצא בעיר כולו: יש אתרוג ליו"ט. העיר בארדיטשוב צהלה ושמחה. התכונה לקראת היו"ט גברה ועמה ההתרגשות והציפיה.
חוּץ לַסְכָּה, גְּדוֹלָה הַמְּבוּכָה
טרם שקעה חמתו של ערב יו"ט ויתקדש החג, נשמעה נקישה על דלתות כל בני העיר, אנשי ביתו של הרה"ק מבארדיטשוב סובבו בבתי העיר, והעבירו את הוראתו החרישית של הרבי: בל יהין איש לארח בסוכתו, עם התקדש החג, את האורח שנטה ללון כאן בעיר! הוראה תמוהה וחסרת פשר. וכי יתכן שיבוא יהודי ויסגור את דלת סוכתו בפני יהודי אחר? וכי מי לא חפץ באושפיזין בסוכתו? אולם פקודת הרבי פקודה היא, ואנשי העיר ממהרים לשמוע אליה, גם אם לא יבינו. כלתה תפילת ליל יו"ט הראשון של חג. ויהודי העיר עטויי המחלצות יוצאים מבית המדרש, תוקעים ידיהם בידי צאצאיהם המקפצים בהתרגשות ופונים בחדווה אל סוכותיהם, לקיים מצוותו ולישב בסוכה, לקדש על היין, שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. בעיניו כאשר מרחוק כבר ראה את סוכת הרבי הומת אדם ושוב משתררת דממה בסוכה הגדולה. רגליו הכושלות הוליכוהו אל ביתו של הרבי. דמעות נקוות והרבי יושב ועורך את שולחנו הטהור לכבוד החג בנעימים. "רבי, מה פשעתי ומה חטאתי שלא תניחני להיכנס אל הסוכה" פרץ פנימה בנהמת נפש פנימית מיוסרת ומתייפחת. דממה השתררה בסוכת הרבי. הכל המתינו לראות כיצד יפול דבר. והרבי קם אליו ואומר: "אכן, אני זה שהוריתי לכל בני העיר לא להכניסך לסוכתם". "ומדוע זה עולל לי הרבי כך". הרבי לא השיב לשאלתו, והמשיך: "בתנאי אחד מוכן אני שיכניסוך אל הסוכה". "מהו התנאי"? זעק היהודי בקול מתחנן. "התנאי הוא, שתמחל לי על ההבטחה שהענקתי לך". "אבל רבי, הבטחה זו הבטחה. והלא לכן באתי לכאן עם האתרוג". "ניחא, אז עולם הבא יש לך כבר. מה לך לקיים מצות סוכה? הלא אתה מסודר עם עולם הבא. התכבד נא ואכול נא בביתך. אפילו הוריתי לבעל האכסניה שלך להכין לך סעודה דשנה באכסנייתך". לארחני?! מה פשעי ומה חטאתי?! והלא באתי הנה לכבודכם?!". "אבל עלי לקיים מצות סוכה" זעק האיש. "נו, אם תרצה לקיים מצוות סוכה, עליך לוותר על ההבטחה". סיים הרבי, ושב אל שולחנו. והיהודי עומד נבוך, עליו להחליט כעת, אם לבטל מצות עשה של מצות סוכה, או לוותר על העולם הבא שלו. חכך בדעתו אנה ואנה. והגיע למסקנה אחת ופסקנית. מצות סוכה היא חובתו כעת. עולם הבא איננה חובה והשי"ת לא צווה עליו לשבת בגן עדן במחיצת הבארדיטשובאי. יקיים מה שציווהו בוראו, ויילך ה'עולם הבא' כלעומת שבא. נכנס היהודי אל הרבי והודיע. "הנני מוחל על ההבטחה, עלי לקיים מצות סוכה". "תן לי על כך תקיעת כף" דרש הרבי. ותקיעת הכף ניתנה. הרה"ק מבארדיטשוב קם בכבודו ובעצמו ממקומו, מושיבו על ימינו ומכריז בקול "הבו לו יין לקידוש". במשך כל החג קרבו הרבי בקירוב גדול. ובשחרית של יו"ט, כשנטל הרבי את ארבעת המינים בשמחה עצומה ובהתרגשות. ואחריו כל בני העיר שנטלו בתורם את ארבעת המינים, התמלא ליבם בהכרת טובה ליהודי הנכבד אשר זיכה אותם במצוה זו והכל הודו לו נרגשות. עם צאת החג, פנה הרה"ק מבארדיטשוב ואמר לו: "דע לך בני, שהנני מחזיר לך את הבטחתי במלואה, תזכה לשבת בגן עדן עמי במחיצתי כאשר אמרתי לאמור בראשונה. "כל מה שעוללתי לך אתמול היה, כדי שתזכה לחלקך בגן עדן מן הדין ומן היושר. ולא מן ההפקר. עתה, משעמדת בנסיון, וקיימת רצון בוראך מתוך ויתור עצום שכזה, זכית בחלקך בדין וכראוי. לך נאה, לך יאה."
נמצינו למדים: יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא [אבות ד, יז]