Skip to content
קשר איתן - וויז'ניץ

צאתי מביתי החוצה

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

התבוננות במעשהו של הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זי"ע שלא חש מטירחא דציבורא ובדרך ל'כל נדרי' ביקש להרגיע תינוק בוכה

"כשאדם עושה חסד עם חברו, הוא מרגיש את הנשמה שלו מאירה"

איך נופלים המחיצות בינינו? כיצד נקרב אחד לאחד? איך מגלים את ההדר שבלב?

תובנות מאלפות ושיח פנימי אל תוך הנפש מעובד משיחתו המיוחדת של הגה"ח רבי שמעון שפיצר שליט"א בביהמ"ד הגדול בקרית מלך רב | שתשרה שכינתך בינינו

הרגע בו מתחילה צמיחה

כשהאדם נרגע, כשיש לו ביטול, או אז הוא יכול לשמוע מה שהקב"ה אומר לו ומתחילים לצאת ממנו ההרגשים העמוקים שלו, ההרגשים של הנשמה. הספרים מסבירים שישנו כלל בבריאה, שכאשר דבר מגיע אל סופו, אז הוא הזמן שבו הוא מתחיל לצמוח מחדש, בדומה למושג שכאשר נוטעים גרעין, הוא קודם כל נרקב מתחת לקרקע ורק אז הוא מתחיל לצמוח. ומתי הנקודה שבה הוא מתחיל לצמוח? כאשר הוא הגיע לשלב שבו הוא התקלקל לגמרי. אז ישנו כח הצמיחה. אז מתגלה כח הצמיחה. המהר"ל קורא למושג זה "העדר קודם להוויה". זה צריך קודם להתבטל כדי שתוכל להתגלות הנקודה שגורמת לו לצמוח מחדש.

כוחות נסתרים כלואים

יש לזה הסבר שיותר קל להבינו, וזה מה שנוגע לנו. נדבר על אדם פשוט. לאדם יש כוחות נסתרים. אך מה שמסתיר באדם את כוחותיו, הכיסוי שלא מאפשר לכוחותיו הפנימיים לצאת, הוא המחשבות השליליות שיש לו לאדם, מחשבות של כחי ועוצם ידי. יש לו כל מיני רצונות, ומונחים על לבו הרבה מאוד לבושים, והללו אינם מאפשרים לפנימיותו לצאת מן הכח אל הפועל. נוכל לדמות זאת למשל הבא: תארו לעצמכם שישנם שני אנשים שמדברים, ואחד מהם מאוד רוצה להביע את דעתו. הוא רוצה להסביר את עצמו. אך השני אינו מפסיק לדבר. הוא כבר רוצה לדבר – תן לי לומר מה שיש לי לומר. אך השני מדבר וצועק ומרעיש, עד שהוא רואה שבאמת אין טעם, השני לא מתכוון להקשיב. או אז מגיע השלב שהוא מחליט בעצמו, "אתה יודע מה? זהו זה, אני לא מדבר". וכך, הרעיון שהוא היה יכול לומר, ההרגשים שהיה יכול להביע – מתו. אין לו את היכולת להביע אותם מרוב שהשני מדבר ללא הפסק. והוויכוח הזה מתרחש אצל כל אדם בעצמו.

בטל רצונך כדי שתשמע

אצל כל אדם בעצמו יש בפנים רגש קדוש של קדושה, וכל מיני הרגשים של דביקות בה', אשר צריך להיות שקט מאוד כדי שיוכלו להתגלות. "שקט" פירושו ממחשבות האדם עצמו, פעמים שהן מחשבות של רצונות חזקים שיש לו לאדם. והקב"ה אומר: "בטל רצונך כדי שתוכל לשמוע את רצוני. אתה אפילו לא שומע אותי". יש שהאדם מתפלל להקב"ה: "הראה לי את הדרך, הורני ד' דרכך, אני רוצה לשמוע מה שאתה אומר. שלח לי סימן". והקב"ה אומר: "אתה יכול להפסיק לצעוק? אני מדבר איתך, אתה פשוט לא יכול לשמוע, כי רצונותיך כל-כך רועשים וחזקים".

לאדם יש כל כך הרבה כוחות והללו אינם באים ממנו, אלא מהקב"ה. כשהקב"ה אומר לנו "והלכת בדרכיו", הוא אומר: "אני רוצה להודיע לך שיש לך את הכוחות לכך"

משיח שבכל יהודי נולד

כל הצדיקים מביאים שיש כח של משיח בכל יהודי. מהו הכח של משיח? השלמות שלך, החלק שבלבך שאתה צריך כדי להיות יהודי של בית המקדש. אתה יהודי, אתה צריך שיהיו לך הרגשים ומחשבות כדי שתוכל להיות בבית המקדש, כדי שתוכל להקריב קרבנות, כדי שתוכל לחזור בתשובה כשהלוים שרים. אתה צריך שיהיו לך ההרגשים הנכונים לזה. לבך מסוגל לכך, לבך הוא כלי להביע את כל סוגי ההרגשים. אבל הדרך שבה תוכל לשמוע זאת, היא כששקט מאוד. צריך שיהיה "העדר קודם להוויה".

פעמים יש לך את הכוחות

תארו לכם אב שעומד להיפטר מן העולם, הוא שוכב כבר על ערש דווי, וקורא לבנו ואומר לו: "אני רוצה לבקש ממך בקשה אחת – לך בדרכי". "אלו דרכים?", שואל הבן. אומר האב: "ניסיתי לעסוק כל השנים בעשיית טוב ליהודים. כשראיתי דמעה אצל יהודי, לא זזתי משם עד שניגבתי אותה. תמשיך לעסוק במה שאני עסקתי". והילד מסתכל על אביו ואומר: "אבא! אבל לי אין את הכוחות שהיו לך. היית ער בלילות לחזק אנשים. היית בוכה איתם, היית אומר תהילים, היית הולך למקומות רחוקים כדי לנחם. לי אין את הכוחות האלה". מביט בו האב ואומר: "ברא כרעיה דאבוה, ואני מלווה אותך כבר שנים רבות, ואני מכיר את תכונותיך כי אני יודע מאין באת. ואני אומר לך שיש לך בדיוק את אותם הכוחות". הקב"ה קבע שאדם ישאיר בעולם הזה ילד, ושהילד יוכל להמשיך להשתמש בכוחותיו הפנימיים אשר ידוע לו שקיימים אצלו. "אתה הבן שלי, אני יודע שיש לך את הכוחות שהיו לי".

והייתם קדושים כי קדוש אני

הקב"ה אומר לבניו: "והלכת בדרכיו, לכו בדרכי". הוא בעצם אומר להם כך: "לולי היו לכם מדות כאלו, תכונות נפש כאלו, לעולם לא הייתי מבקש מכם שתעשו מה שאני עושה – מה הוא חנון, אף אתה חנון. מה הוא רחום, אף אתה רחום". האדם מתפלא: מה?! להיות כמו הקב"ה?! והייתם קדושים כי קדוש אני. אני קדוש, אף אתם היו קדושים. המפרשים שואלים על אתר: איך נוכל להשוות את עצמנו לקדושתו של הקב"ה? יכול כמוני. אכן הפשט הוא שהקב"ה הוא זה שברא אותנו, והוא אומר: "אני יודע מהי מהותכם. אתם אינכם יודעים מהי מהותכם. היא חבויה. היא עטופה בכל-כך הרבה טרדות ודאגות וחטאים ישנים ועניינים, עד שאינכם יודעים מה טמון בכם". כשזה נשקט והאדם נמצא במצב של הכנעה... כשהאדם אינו אוכל, הוא במצב של הכנעה. תענית מביאה הכנעה לאדם, כוחות הגוף שלו נחלשים. כשאתה במצב של הכנעה, יש לך יותר יכולת לדעת מה קורה אצלך בפנים. האוצר שנמצא בך. ועכשיו, כשאתה יכול למששו יותר, כשההרגשים שלך יותר חזקים, זה הזמן שתדע: מתנוצץ עכשיו בך החלק שאתה צריך כדי שתוכל לעשות מה שאתה צריך לעשות.

עם הכנעה יתגלו הכוחות

זה יכול להיות למשל בחינוך שהאדם מבין... הוא עדיין לא מרגיש את זה, אבל הוא מבין מהמחנך, מהמלמד, או מהמטפל, שהוא בעצם היה צריך להפגין יותר עוצמה בפני הילד, לבטא יותר אהבה כלפי הילד, לשתף אותו יותר. הוא שומע מה המחנך אומר, הוא תופס גם טכנית למה זה כך. הילד רוצה קשר, הילד רוצה להרגיש שאביו מרגיש אותו. אבל האדם מרגיש: "אבל אני לא יודע... אני מתבייש בעצמי, אין לי את הכח. אני לא יכול להוציא את זה לפועל. לא יודע איך עושים את זה". אחד אינו יודע איך אומרים 'לא', השני אינו יודע איך אומרים 'כן', השלישי אינו יודע איך מחייכים ונותנים אהבה. הוא קולט שצריך להיות ככה, אבל הוא מרגיש שאינו יכול להראות את זה. אינני מצליח להוציא את זה לפועל. כשאדם נמצא במצב של הכנעה, זה הרבה יותר קל לו. הרבה יותר קל. סיבה יש לכך שאינך יכול להוציא את זה לפועל. זו לא אמת שאין זו תכונת נפשך. לא נכון. אתה מרגיש שאין זו תכונת נפשך כי כל-כך קשה לך להגיע למקום זה בלבך. אבל אם הקב"ה אומר שאתה צריך לשמור את התורה ועכשיו זוהי עבודתך, מוכרח הדבר שעמוק בתוכך טמון הכח לעשותו, אך אתה צריך להיות במצב של הרבה מאוד הכנעה. לא יאוש. בכלל לא יאוש. יאוש שובר את האדם ומכבה אותו. הכנעה אינה מכבה את האדם. היא מכבה קצת את הגוף, ומאפשרת לנשמה להאיר.

להגיע ליכולת של פיוס

תארו לכם שאדם שומע שיצטרך לפייס את פלוני. הוא אינו מסוגל לפייס את פלוני. הוא מרגיש שאין לו את כוחות הנפש להפגש עם פלוני ולבקש את סליחתו. אם האדם יצום, לילה ויום ויעשה זאת עם תכלית כדי שיהיה מסוגל לפייס את פלוני. באמת יצום, אולי אף יאמר תיקון חצות, ויתבונן מעט בעניני חורבן המקדש, יראה שזה קל לו יותר. יש לך בתוכך את הכח, אבל הוא עטוף בלבושים, ולכן זה קשה לך. כי כוחות הנפש העדינים שיהודי צריך כדי שיוכל לעבוד את ד', הם המשיח שבו. זה גואל אותו. תראה איך אתה מתייסר, תבקש ממנו סליחה. כן, האבא מתחנן בפני בנו הבחור: "תבקש סליחה מהמשגיח והוא יקבל אותך בחזרה לישיבה. הוא לא יכול, הוא לא רוצה, הוא שבור. הוא מתגלגל ממקום למקום. הוא נמצא בבית כלא, הוא נמצא בגלות. הכח להיות מסוגל לעשות את הדבר הנכון, הוא החלק שמוציא אותך מהגלות. הוא גואל אותך. "אבל אינני מצליח להגיע אל המקום ההוא – טוען האדם.

התחושה הפנימית החסומה

בזמן שיהודים נמצאים יותר בהכנעה, נובט החוצה הכח הפנימי שגואל אותם., כמו יום כיפור בנעילה, שהוא זמן מיוחד. זה מצב שונה כשנמצאים כבר אחרי יום שלם. מתפללים אחרת, מרגישים אחרת, מדברים אחרת. האדם נמצא יותר בהכנעה, וההכנעה הזו גורמת לכך שהאדם יוכל להוציא את כל הכוחות מבפנים. ההיפך מזה הוא כשאדם כבוי לחלוטין. זה מתחיל עם החטא. החטא מערים על הלב עוד ועוד, עוד קצת גאווה, עוד קצת תאווה, ולכן אין האדם יכול להגיע אל חלקי הנפש הנצרכים לו כדי להיות מסוגל ללמוד. הוא אינו מצליח להתרכז בלימודו, הוא אינו מצליח להרגיש שום רגש בתפילה. משמעות הדבר היא שהמשיח שלך נמצא בגלות. הוא חבוי שם בפנים, ואם היית זועק מספיק להקב"ה שיעזור לך, הוא היה יכול להתגלות החוצה, אבל אינך יכול להביא את עצמך לבכייה.

דיכוי הרגש בעמק הבכא

לצערנו, במלחמה העולם השניה, אחד מהדברים שהומתו במלחמה, היה הנפש. וכך ראינו את אותו הדבר אצל הקומוניסטים ברוסיה, שהמיתו את הנפש. המיתו את הכח להיות מסוגלים לבטא הרגשים. זהו הצד השני של הדבר שאנחנו מדברים עליו, הצד ההפוך ממש. כשמתנהגים עם אדם באכזריות, והוא רואה דברים אכזריים ונוראיים מול עיניו ונפשו אינה מסבול לסבול זאת, כי היא עדינה מאוד, היא יוצרת מחיצות. היו אנשים שחזרו מהשואה, וכל-כך כאב להם, וחשבו לעצמם: "הן ראיתי כך וכך, איך זה שלא בכיתי?". לדאבון לב הם ראו דברים שבני אנוש אינם מסוגלים לראות. הם ראו את קרובי משפחתם מובלים לטבח, הם ראו את אביהם ממש גווע לנגד עיניהם רחמנא ליצלן, והם לא בכו אז. כאב להם שלא בכו. כי הבינו פשר הדבר שאינם בוכים. אם איני בוכה, פירושו של דבר שאני נמצא בגלות כה עמוקה, שהכל כבוי, הכל סתום. זה לא רק הבכי, אלא כל הכח להרגיש. כעין זה אנשים באו אחרי כל כך הרבה שנים של סבל ויסורים מאחורי מסך הברזל של רוסיה, וכח הנגינה, וכח ההרגשים, והחמימות, והרגשות, והיכולת להראות אהבה, נעקרו לגמרי. זה כח של קליפה שמשתמש בכלים לשבור את האדם, לכבול אותו, ולהכניס את המשיח שלו בגלות שבתוך גלות. הכח שהיה יכול להציל אותך מהמקום שבו אתה נמצא, נמצא בחדר סגור עם מנעול. כמה אנשים נמצאים במצב כזה, שאינם יכולים לבטא ולהסביר את עצמם הם נמצאים בכאב כל-כך עמוק, אבל אינם יכולים להביע אותו.

הגאולה באה עם הבכי

היה יהודי שנכנס אל הרבי מליובאוויטש זיע"א ואמר לו שהוא בא מהשואה, והדבר שכואב לו יותר מכל הוא שאינו יכול לבכות. הוא היה ביחידות איתו והרבי החל לבכות, וכשהוא החל לבכות, גם ליבו של אותו יהודי נפתח והתחיל לבכות יחד אתו. אחרי זה הרבי אמר לו, "מעכשיו תשתמש בזה לדברים טובים, מעכשיו תשתמש בכח זה כפי שצריך להשתמש בו".

בכי הוא רפואת הנפש

בכי הוא חלק מהנפש. כשהאדם נעול וחתום, אינו יכול להזיל דמעה, פירוש הדבר שהכח הפנימי המהותי שלו נמצא בגלות עמוקה. אולם כאשר עובדים על הכנעה, ונפתחים עוד יותר ועוד יותר, עד שהאדם מגיע למצב שהוא יכול לבכות. ישנם אנשים שבתחילת יום כיפור אינם יכולים לבכות ובסוף הם יכולים. הרגעים המרוממים ביותר של יום הכיפורים, הם לעת נעילה וחתימה, אחר צום והכנת הגוף למעלה מיממה. עם התקדש היום, המצב אמנם רציני. יש את ההתרגשות וההתפעלות של 'כל נדרי' וקדושת היום, אבל לא כל אחד יכול להזיל אז דמעות. לא רק משום שהוא טרוד בדברים אחרים, אלא משום שהוא זקוק ללחיצה על הנפש כדי שהיא תוכל להיפתח. וזה לא רק בכי, בכי הוא יכולת של האדם להביע את עצמו. זו אחת מהרפואות הגדולות ביותר של הנפש שקיימות. כשאנו מדברים על רפואת הנפש, מתכוונים אל הנפש הנצרכת כדי שהאדם יהיה מסוגל לעבוד את ד', להיות מסוגל להרגיש את גלות השכינה, להיות מסוגל להשתוקק, להיות מסוגל להרגיש טעם בשבת. בשביל כל זה חייבים לתת לנפש את היכולת להביע את עצמה.

לצערנו, במלחמת העולם השניה, אחד מהדברים שהומתו במלחמה, היה הנפש. המיתו את הכח להיות מסוגלים לבטא הרגשים. זהו הצד השני של הדבר שאנו מדברים עליו, הצד ההפוך ממש

אין לנו מושג כמה השתוקקות יש לנשמתנו להקב"ה. המשיכה הגדולה ביותר שקיימת בעולם היא בין קב"ה ושכינתיה, ונשמתנו באה משכינתיה. מדוע איפוא איננו מרגישים את התשוקה הזו? – כי היא נעולה. אכן כשיש לו לאדם הכנעה, הוא יכול לפתוח אותה.

אדם נפעל לפי פעולותיו

אחת מהדרכים שבהן האדם מקבל את ההכנעה, היא קיום והלכת בדרכיו. הוא מקיים בעצמו "אדם נפעל לפי פעולותיו". החינוך אומר שכאשר האדם מתנהג באופן מסוים, הוא מתחיל להרגיש ככה. עצם לא תשברו בו. תתנהג כמו מלך, ולאט לאט זה יכבוש את לבך ותרגיש כמו מלך. אבל אין הפשט שמרוב עשייה הוא יתרגל לזה וזה יתחיל להשפיע על ליבו. לא! יש לך את ההרגשה הזו בפנים. אתה בן מלך. אבל אתה צריך לדלות את זה משם כמו שדולים מי באר, ואז זה יוסיף לנבוע. אם אין אתה עושה כן, המעיין מתייבש. כשיש לו לאדם רחמנות על חבירו, כשאדם עושה חסד עם חבירו, כשאדם יוצא מגדרו למען חבירו, באותו רגע הוא מגלה את החנון ורחום שקיימים בתוך נשמתו, ואז מה שקורה הוא שהנשמה שלו מאירה. הוא מרגיש את עצמו. הוא יכול להרגיש את עצמו.

המרגיש את נשמתו מרגיש את זולתו

כשאדם אינו יכול לבכות, כשאדם אינו יכול להרגיש רגש כלפי זולתו, אין הפירוש שחסר לו באהבת ישראל, אלא שאינו יכול להרגיש את נשמתו, כי הנשמה מרגישה יהודי אחר, הנשמה מרחמת על יהודי אחר. אם אינך יכול להרגיש את הזולת, אינך יכול להרגיש את עצמך. וזהו הפירוש שאתה נמצא בגלות קשה, כי אינך יכול להרגיש את הרגשות של עצמך. רובנו נמצאים בגלות זו, בדרגה כזו או אחרת, זמן שמזקינים דעתן מתיישבת עליהם, כי הם כבר התמודדו עם דברים רבים והתגברו וקיבלו באהבה עד שכוחות נפשם התחילו לצאת החוצה והם ממשיכים לצאת מיום ליום. חושבים לפעמים שהאיש הבא בימים מתייפח מבכי בתפילתו יותר בקלות כי גופו נחלש כבר ואינו שולט בעצמו כל-כך. אתה אומר את זה טוב, אבל לא עם הליטוש הנכון. כן, גופו נחלש, אבל ברוך ד', מדברים טובים. הגוף, הלבוש, הדבר שמסתיר. קל לו יותר לגעות בבכי, כי הוא כבר יותר מזוכך, הוא כבר לא שקוע כל-כך בעולם הזה, אין לו כבר תשוקות חזקות כל-כך של העולם הזה. קל לו להזיל דמעה, זה פשוט קורה לו מעצמו, כי הוא הרבה יותר בטל וכנוע.

לכוחות דמעה כילדה קטנה

אבל כל אחד מאיתנו, אם הוא עוסק בחסד בגישה הנכונה, עוסק בחשיבה על הזולת בגישה הנכונה, הוא דולה את הכח החוצה. מסופר על רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, כשהתגורר בשכונת בית וגן בירושלים, צעד פעם ברחוב עם אחד מגדולי תלמידי החכמים ויחד דיברו בלימוד והתפלפלו. לפתע ראה ברחוב פעוטה שבוכה. עצר מלימודו, ניגש אליה ושאל: "למה את בוכה?". ענתה לו שחברתה אמרה לה שהשמלה שלה יותר יפה משלה, ושלה בכלל לא יפה. אמר לה רבי יחזקאל: "מה את מדברת? יש לך שמלה מאוד יפה, עוד לא ראיתי שמלה יפה כמו זו". וראה איך פניה הוארו. או אז אמר לה: "לכי תגידי לאמך שרבי יחזקאל אברמסקי אמר ששמלתך יפה. רוצי! רוצי להגיד לאמך". ובאותו זמן, בן שיחו עמד מן הצד ורצה להתחבא באדמה – מה אתה מדבר ככה? אנחנו באמצע לדבר בלימוד ואתה ככה מטפל בילדה קטנה?! הוא הביע בפניו את תמיהתו, ורבי יחזקאל ענה לו: "מה מפריע לך שהיתה לי הזדמנות לקיים מצות עשה דאורייתא?".

כשאדם עושה חסד עם חבירו, כשיש לו לאדם רחמנות על חבירו, כשאדם יוצא מגדרו למען חבירו, באותו רגע הוא מגלה את החנון ורחום שקיימים בתוך נשמתו, ואז מה שקורה הוא שהנשמה שלו מאירה

איזו מצות עשה? – שאל אותו הלה, ורבי יחזקאל השיב לו: "מצות 'והלכת בדרכיו'. פסוק יש בישעיהו: 'ומחה ד' אלקים דמעה מעל כל פנים'. אומרים אותו בלווית המת בחפזה, ממהרים... 'ומחה ד' אלקים דמעה מעל כל פנים'. מדרכי הקב"ה היא שכאשר הוא רואה דמעה על לחיו של יהודי, הוא בא ומנגב אותו. לא משנה מי הוא אותו יהודי, בן כמה הוא, ומפני מה ירדה דמעתו. אתה רואה דמעה ואתה הולך לנגב אותה. כשאתה מוריד דמעה מיהודי, על-ידי מילת חיזוק, על-ידי חיוך, על-ידי מילה טובה, זה הרבה יותר מההרגשה – אה, ברוך השם חיזקתי יהודי. ודאי שיש לך הרגשה טובה, כי נשמתך מרגישה את האמת, אבל אתה צריך להבין במה אתה עוסק כשאתה עושה דבר כזה. אתה עוסק ב"והלכת בדרכיו", אתה עוסק בלגלות את נשמתך. אתה יוצא עכשיו מהגלות לרגעים אחדים.

אבל אשמים אנחנו

כשאחד זועק מתוך צער ואין מקשיבים לו, מכל סיבה שהיא, נוצרה עוד מחיצה בינינו, כך שעכשיו אין יכולים להרגיש את הנשמה. שבטי י-ה עשו ביניהם חשבון הנפש ואמרו: "אבל אשמים אנחנו". הם לא הקשיבו כשיוסף הצדיק התחנן אליהם שלא ימכרוהו. ה'אור החיים' הק' שואל: מה הפירוש? הן היה להם חשבון שלם שהיה נכון על פי התורה, וכך היו צריכים לעשות. הוא מפלפל על כך שהשבטים פסקו על פי תורה שכך צריך לעשות עם יוסף. אומר ה'אור החיים' הק': כן, אבל כל זה אינו מגרע מכך שצריך להקשיב לכאב הזולת מתוך רחמנות. מה הפשט בזה? הפשט הוא, שהנשמה שומעת תמיד את כאב הזולת, ותמיד צריך האדם לתת לנשמתו להתגלות. הקב"ה הוא חנון, ואף כשהוא צריך להכות חס ושלום את בני ישראל, ואף כשהוא יודע שכך צריך להיות, הוא בוכה ואומר קלני מראשי קלני מזרועי. נמצא שאין בכלל מציאות בעולם הזה, יהיה מה שיהיה, שלא נרגיש את כאב הזולת. אפילו אם אתה צודק במאה אחוז, ואפילו אם אתה צריך לעשות מה שיש לך לעשות. כי גם הקב"ה אף כשהוא צריך לעשות מה שהוא צריך לעשות, הוא בוכה על כך. והנשמה שלך באה מהקב"ה, ולנשמתך אין דרך אחרת להרגיש. זהו תחינתה של נשמתך.

תפילה מתוך הרגשת הנשמה

מסיבה זו, אחרי שאדם היה במצב שנאלץ להתנהג באכזריות, ואחרי שהיה במצב שהיה צריך להתעלם, אינו מוצא לעצמו מקום. הוא לא יכול להתפלל לאחר מכן. כשהאדם בוכה עם מישהו, הוא כן יכול להתפלל אחר- כך. מה הפשט? לכאורה, הסברא נותנת שכאשר אדם התרגש ונסער מצער הזולת, לא יוכל אחר-כך להתפלל... התשובה היא, שכאשר אדם מרגיש את נשמתו, הוא יכול ללמוד, יכול להתפלל, יכול להרגיש טעם בשבת, יכול לחנך, יכול לעשות הכל, כי נשמתו יש לה את ההרגשים מהקב"ה. ואפילו אם אתה צודק, אם אתה משתמש עם החלק של האכזריות, אם אתה משתמש עם החלק של התעלמות, אתה מניח מחיצות על הנשמה. ולהיפך, כל אימת שהאדם מקיים 'והלכת בדרכיו', הוא פותח את נשמתו.

הגואל האחרון רואה בסבלות אחיו

אנו רואים שמשה רבינו היה מנהיגם של ישראל. ה'אור החיים' הק' מביא את הביטוי: "משה הוא הגואל". משה הוא הגואל האחרון, כך איתא בזוהר הקדוש. ובכן, מה כתוב אצל משה רבינו? – "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". משה רבינו, כשהגיע לגדלות – ראה בסבלות אחיו. הגיע לגדלות פירושו שהוא יכול להוציא את הכוחות שלו, הוא יכול לגלות את נשמתו. כשהאדם קטן, אינו יכול להשפיע. כוחותיו אינם נובעים החוצה. כשהוא נעשה גדול, כוחותיו מתחילים לצאת אל הפועל. מה הפירוש "ויגדל משה"? – הפירוש הוא: "וירא בסבלותם". הוא הרגיש. מי יתן מותי עליכם, חבל לי עליכם, כך אומרים חז"ל. נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם. הוא הרגיש יהודי אחר. נשמתו יצאה מכח אל הפועל ולכן יכול היה להרגיש את השני. אבל זה לא נושא שקשור רק לאהבת ישראל, או לרחמנות, אלא זה אחד מהאופנים שבהם הנשמה יוצאת מהגלות.

הדרך אל הגאולה

שם אתה יכול לראות שהנשמה שלך בגלות. זהו סימן שהנשמה שלך בגלות. זה שגורשנו מארצנו בגלל שנאת חינם, הוא משום שהנשמה היתה בגלות. אם הנשמה נמצאת בגלות, אין זה באפשרי שארץ ישראל לא תהיה בגלות. סוגרים איפוא את בית המקדש, כי אין מי שיפקוד אותו. יהודי של גלות פירושו שהוא עצמו בגלות. אין הוא יכול להרגיש את נשמתו. והקב"ה אומר: איך מתקנים את הדבר? מתקנים אותו על-ידי שפועלים להרגיש את הנשמה. והשלב הראשון הוא לדעת שיש שם בפנים את כל הרגשות הטובים שצריך. ואיך נותנים להם לבצבץ החוצה? דבר ראשון על-ידי עשיית פעולות, כי האדם נפעל לפי פעולותיו. עשה חסד. אל תתעלם מפלוני. אל תתעלם לא מאבידת ממונו ולא מאבידת גופו. לא תוכל להתעלם, כי נשמתך רואה אותו. הוא לא יכול, פשוט לא יכול. הוא מגיע עכשיו אחרי שהשתתף בבכי עם יהודי אחר. הוא היה בניחום אבלים לא קל. הוא ישב שם וירדה לו דמעה. הוא החזיק בידו של האבל. הוא לא האמין שנגזר עליו להיות בניחום אבלים כזה. בצאתו הוא מרוסק לגמרי. והוא הולך להתפלל מנחה והתפילה שגורה בפיו. בברכת ולירושלים עירך, זולגת לו דמעה. וכשהוא מתעלם, אינו יכול אחר-כך להתפלל מנחה. לכאורה צריך להיות בדיוק הפוך. בשביל להתפלל הרי זקוקים לישוב הדעת, כמו שאמרו חז"ל: "אין עומדין

ללא הבדל גיל

אצל החסידישע-יידן של פעם, זה היה כל-כך טבעי להרגיש בכאבו של ילד קטן. הם ראו ילד שלא הצליח לתפוס פעקאלע באויפרוף, ניגשו אליו ונתנו לו. היום כשהאדם כבר יהודי מבוגר, נער בן ארבע עשרה, הוא כבר לא מסתכל על ילדים. מי מסתכל על ילד? אני לא באותו דור בכלל, אין לי אתו כלום. כשהנשמה ערה, אין האדם רואה חילוק בין גיל כזה או גיל אחר, כי אצל הנשמה אין שום חילוק. כולם שווים אצלה. זה לא האדם, זו לא הסיבה שבגללה הוא בוכה, זה עצם זה שהוא בוכה. ידוע הסיפור על הרה"ק רבי אהרן מטשערנוביל זיע"א שקם באמצע השולחן הטהור להרגיע תינוק שבכה בעגלתו. הוא עצר את הכל בשביל זה. וכן ידוע הסיפור עם הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זיע"א שבדרכו לכל נדרי, שמע קול בכי של תינוק בוקע מאחד הבתים, נכנס להרגיעו ולא המשיך בדרכו. הוא לא יכול היה להמשיך הלאה כי התינוק בכה.

דמעה באשר היא דמעה

מה זה הדבר הזה? מה הפשט בזה? איננו מתבוננים בסיפורים האלה. הם נשמעים לנו כסיפורי מעשיות נחמדים כאלה. תאר לעצמך בבית הכנסת... לא הרבי, כי אז נעשה מזה א גרויסע רעביש'ע מעשה. לא-לא, בעל התפילה. בעל התפילה לא הגיע. למה הוא לא הגיע? כי היה לו אונס. האונס היה שילד קטן בכה בקומה למטה. לא נכתוב אותו סיפור, כי אז נדמה אותו לסיפור של הרבי מסאסוב. לא! כאן בבית הכנסת בקומה למטה, היה ילד שהתקוטט עם ילד אחר ובכה, והוא הלך וניסה לעשות שלום ביניהם, וכל מתפללי בית הכנסת מחכים. התשובה היא שאיננו מרגישים את נשמתנו ולכן אנו עושים זאת רק כשמדובר באסון גדול. זה כמו שאיש ההצלה אינו רץ לכל קריאה. הוא יודע שיש עוד אנשי 'הצלה' שיכולים לטפל עכשיו במקרה. הוא חושב כל פעם: "לקחת את התיק הזה או לא לקחת". כך אנחנו חושבים כשעומדים מול מקרה מעורר רחמים – "לרחם או לא לרחם?". כי זה בא מבחוץ. אנו צריכים לעבוד שזה יבוא כל-כך חזק מבפנים עד שיהיה לנו רגש לזה. האם לילדים שלנו עצמנו זה שונה? כשאנו מתעלמים מילדינו... אכן כן, אנו מתעלמים מילדינו בבית. זה נשמע אולי מפחיד, אבל זו המציאות, אנו מדי עסוקים, מדי טרודים, מדי שקועים בדברים אחרים, עד שאיננו יכולים להרגיש את הילדים. כשמדברים על להרגיש את הילד, זה יכול להיות הרגשה של רגע, אבל יש כאן עוד הרגש, עוד מימרא שהאדם צריך לומר לעצמו ולחזור עליה כל הזמן. כשאתה מתמודד עם קושי, יש לך הזדמנות אדירה, כי מה שקורה הוא שגופך אינו יכול לריב עם התוכנית של הקב"ה. זה לא כפי שרצית עכשיו. האדם נמצא במצב של הכנעה, כל שאינו כועס ואינו מתמרד. הוא לא צועק, הוא אומר: הקב"ה סיבב ככה, זה טוב, יש לזה חשבון. אפילו אם בפנים אתה עדיין כועס ונלחם עם עצמך, אבל אתה מדבר כך לכל הפחות, ויש לך רגעים שאתה מרגיש ככה, ראוי שתדע שאחת מהתכליות החזקות ביותר שיוצאות מהיסורים שהאדם עובר היא, שזה גורם לו להרגיש את נשמתו שלו. זוהי טובה גדולה ועצומה, ותוכל להשתמש בדבר הזה עבורך ועבור משפחתך באלפי אופנים. הקושי הקטן שעכשיו עובר עליך, אמנם כואב, אמנם בלתי נעים, אבל מה קורה קורה עכשיו? אתה עובר עכשיו תהליך שמסיר עוד קצת מהדבר שאינו מאפשר לך להרגיש את נשמתך. זה מקלף קצת מהגאוה שיש לך. ואז, אם אתה מקבל זאת באהבה, אתה יכול להרגיש, להרגיש את עצמך ולהרגיש את זולתך. קיבלת בחזרה את ההרגשים שלך. תחיית המתים.

כשאתה מוריד דמעה מיהודי, על-ידי מילת חיזוק, על-ידי חיוך, על-ידי מילה טובה, זה הרבה יותר מהתרגשת - אה, ברוך השם חיזקתי יהודי. ודאי שיש לך הרגשה טובה, כי נשמתך מרגישה את האמת

חייב אדם לברך על הרעה

על זה צריך האדם להודות להקב"ה. אחת מהסיבות שהאדם צריך להודות להקב"ה על הרעה כשם שמברך על הטובה היא זו, כי הקב"ה נותן לך עכשיו את עצמך. אינך קולט כי אתה באמצע התהליך, אבל כשתעצור – תראה. הדמעה... ההרגשה... אינני יכול לבד. כל זה מאפשר לך להרגיש את נשמתך. זה כח שיכול לעזור לך בכל המקומות. זה באמת הדבר שגואל את האדם, כי אף פעם אין מצב שפוקד את האדם ואין האדם יכול לעבוד אז את הקב"ה. תמיד יש מהלך. יהודי פותח ספר תהילים. כמה אנשים טוענים שהם פותחים ספר תהילים ואין מרגישים כלום. על זה באמת צריך לומר תהילים. למה הוא לא מרגיש כלום? כי הוא עדיין בגלות. אם הוא יאמר הרבה תהלים ויחזור בתשובה, זה אולי יצליח לקלף קצת את הקליפות. אבל אתה חייב לדלות את גאולת הנפש שלך.

ועל זה צריך האדם להודות להקב"ה. אחת מהסיבות שהאדם צריך להודות להקב"ה על הרעה כשם שמברך על הטובה היא זו, כי הקב"ה נותן לך עכשיו את עצמך. אינך קולט כי אתה באמצע התהליך, אבל כשתעצור - תראה

בין אדם מרגיש לאינו מרגיש

זהו בעצם הדבר העיקרי שמגדיר את שני סוגי האנשים שקיימים בעולם הזה. אדם שיכול להרגיש, ואדם שלא חלי ולא מרגיש. הוא לא מרגיש כלום. "כל אוכל תתעב נפשם". לא יודע, הוא לא מרגיש, אין לו תיאבון. סימן שהוא חולה. הוא לא מרגיש כלום. הוא לא מרגיש טעם ביום טוב, הוא לא מרגיש טעם בשבת, הוא לא מרגיש שום דבר. הוא קר כאבן. הוא נותן לזה הסברים. הוא טוען שהתקרר או שיש לו תכונת נפש כזו או שיש לו נפש חזקה ואמיצה. אך לא. הוא פשוט נמצא בגלות. כשאדם שרוי בגלות, אינו מרגיש כלום. נוגעים באצבעו של אדם ושואלים אותו אם הוא מרגיש. אם הוא עונה 'לא', זה מעורר בהלה. אם הוא עונה 'כן' – נושמים לרווחה. ברוך השם, הוא קיבל בחזרה את הכח להרגיש. ככל שיש לו לאדם יותר הכנעה, כך הוא יכול יותר להרגיש את נשמתו, וכן הוא יכול להרגיש יותר את השני. אך צריך לתת על זה את הדעת. כוונתנו לומר שזה לא קורה סתם בגלל שאתה מתמודד עם צרה. אתה צריך לעורר בלבך הכנעה.

גזירת על המת שישתכח

ידוע שמצד אחד אמרו חז"ל: "גזירה על המת שישתכח מן הלב". העולם מתנהל הלאה, הדברים ממשיכים להתקדם, והמת נשתכח מהלב. מצד שני, אנו רואים אצל יעקב אבינו, שמיאן להתנחם. חז"ל כבר מדברים על זה ואומרים שבגלל שיוסף הצדיק היה חי אז, הוא לא נשכח לו מן הלב. אך שמעתי בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהגדיר זאת בצורה קצת שונה, מה שיוצר חילוק גדול. הוא הסביר כך: כשאדם נפטר מן העולם כדרך כל הארץ, אזי יש גזירה על המת שישתכח מן הלב. למה? כי בנפש יש כלים לעכל את מה שקרה, והגם שיש עכשיו כאב חזק וגעגוע, מבינים שזהו סדר הבריאה, ולאט לאט הלב נפרד, ובהדרגה ממשיכים הלאה. אבל כשקורה מקרה שהנפש נלקחה במיתה משונה, באופן שאינו מסדר הבריאה, אזי קשה מאוד להפרד – "וימאן להתנחם". כשהגיעו לספר ליעקב אבינו על יוסף, "טרוף טורף יוסף", חיה טרפה אותו! חיה רעה טרפה את הבן האהוב עליו ביותר – קשה היה לו להתנחם, כי קשה לה לידיעה כזו להתיישב בלב.

קשיים רגילים אינם מרגשים

חושבני לומר שרעיון זה הוא לא רק לגבי זה, אלא הוא נכון לגבי כל הדברים. יש שאנו רואים אחד בוכה, ואנו רואים אחד שחייו קשים עליו, ואחד מהדברים שעוזרים לנו להתעלם ולהמשיך הלאה, הוא לומר: "זה נורמלי, זה מה שילדים עושים, לא קרה כלום. זה בסדר. מה כבר קרה?". זהו הדבר שמנחם את האדם – "זה לא כלום, שום דבר לא קרה". אך כשאדם רואה משהו לא נורמלי, משהו שאין לו הגיון, זה מזעזע אותו. עיניו ראו או אזניו שמעו דבר שאין לו היכן להניחו. אין לו מקום בליבו. כמו שרש"י פירש בפרשת חוקת: "ותקצר נפש העם בדרך" - "אין מקום לגור שם אותו הצער". הוא אומר: "זה לא נורמלי, לא יתכן שיקרה כדבר הזה", ולכן קשה לו ו ו - וימאן להתנחם.

כל אחד והממוצע שלו

ועל זה צריך האדם להודות להקב"ה. רבי אומר: "איזוהי דרך שיבור לו האדם, זו שהיא תפארת לו מן האדם ותפארת לעושיה", היינו שילך בדרך הממוצע, לא יותר מדי לימין ולא יותר מדי לשמאל. אכן דרך הממוצע נקבעת אצל כל אחד לפי הנתונים שלו. דוגמא לדבר היא התמדה. אדם שלומד רבע שעה ביום ורואה את חבירו שלומד שתי שעות ביום, ואומר לעצמו: "אני אלך בדרך הממוצע. מה, ללמוד שתי שעות ביום?! זה הרי לחוץ מאוד ובא בוודאי על חשבון הבית". הוא מרגיש שחצי שעה, ארבעים דקות, זהו דרך הממוצע – "צו גאט און צו לייט. טוב לשמים וטוב לבריות. לומדים קצת, מגיעים הביתה ויש זמן לשוחח, אדם נורמלי". מוחו אומר לו שזהו דרך הממוצע, כי זהו עולם המושגים שלו. כשתדבר עם מי שלמד עד כה שעתיים ביום ופיתח רגש לתורה, לקדושה, ורואה שיש אברכי כולל שיושבים ולומדים בכזו מתיקות, סדר בוקר, סדר אחר הצהריים, ממש א מחייה – יאמר לך: "עדיין אינני בדרגה כזו לשבת וללמוד כל היום, אבל חלומי הוא שאוכל לשבת שלוש שעות ברצף וללמוד. זה עדיין לא אברך כולל, אבל זה דרך הממוצע". וכך הלאה. אברך הכולל עושה חשבון בנפשו מתי הוא מגיע, מתי הוא הולך, כמה הוא נרדם על הספר וכמה הוא הספיק ללמוד, ויש שהתוצאה בהחלט אינה נעימה. יוצא לו שביום יפה הוא מספיק ללמוד לכל היותר שש שעות. הוא חושב לעצמו: "יש כאן אברכים מתמידים שמספיקים ביום שתים עשרה שעות, ארבע עשרה שעות". הוא אומר: אינני שם, אינני יודע אם בבית נמצאים בדרגה זו, אבל אם אוכל להוסיף אולי בלילה, אולי לפנות בוקר.

חושבים שזה נורמלי

הנה כי כן, דרך הממוצע משתנית מאיש לאיש. הוא נכון לגבי כל הדברים. יש שאנו רואים אחד בוכה, וכשאנו מדברים על פיתוח רגש לאחרים, יש שהאדם מצד תכונתו כל-כך נעול, עד שאין לו בעיה להתנהג באכזריות. הוא יכול לומר למי שמבקש ממנו טובה: "לא". למה? "כי אמרתי שלא". הלה מתחנן, והוא בשלו – "לא". אין לו שום הסבר לסירובו. ובכן, אדם זה מרגיש שאם רק יגיע למקום שיוכל להסביר את סירובו, הוא כבר יהיה בדרך הממוצע. הוא כבר לא ייחשב כאכזר ואטום לב, שהרי הוא מסביר מדוע הוא מסרב. וכשהאדם מגיע ממקום שהוא תמיד מסרב ומנמק את סירובו, הוא מבין שהדרך הממוצע היא להפסיק לסרב, אלא לענות: "כן". יש לנו הרגשים, אבל אנו חושבים שהתנהגותנו נורמלית. כשאתה רואה ילד קטן בוכה ברחוב, אם ראיתי פעם מהרה"ק רבי בן ציון מבאבוב זיע"א: רבי אומר: "איזוהי דרך שיבור לו האדם, זו שהיא תפארת לו מן האדם ותפארת לעושיה", היינו שילך בדרך הממוצע, לא יותר מדי לימין ולא יותר מדי לשמאל. אכן דרך הממוצע נקבעת אצל כל אחד לפי הנתונים שלו. דוגמא לדבר היא התמדה. אדם שלומד רבע שעה ביום ורואה את חבירו שלומד שתי שעות ביום, ואומר לעצמו: "אני אלך בדרך הממוצע. מה, ללמוד שתי שעות ביום?! זה הרי לחוץ מאוד ובא בוודאי על חשבון הבית". הוא מרגיש שחצי שעה, ארבעים דקות, זהו דרך הממוצע – "צו גאט און צו לייט. טוב לשמים וטוב לבריות. לומדים קצת, מגיעים הביתה ויש זמן לשוחח, אדם נורמלי". מוחו אומר לו שזהו דרך הממוצע, כי זהו עולם המושגים שלו. כשתדבר עם מי שלמד עד כה שעתיים ביום ופיתח רגש לתורה, לקדושה, ורואה שיש אברכי כולל שיושבים ולומדים בכזו מתיקות, סדר בוקר, סדר אחר הצהריים, ממש א מחייה – יאמר לך: "עדיין אינני בדרגה כזו לשבת וללמוד כל היום, אבל חלומי הוא שאוכל לשבת שלוש שעות ברצף וללמוד. זה עדיין לא אברך כולל, אבל זה דרך הממוצע". וכך הלאה. אברך הכולל עושה חשבון בנפשו מתי הוא מגיע, מתי הוא הולך, כמה הוא נרדם על הספר וכמה הוא הספיק ללמוד, ויש שהתוצאה בהחלט אינה נעימה. יוצא לו שביום יפה הוא מספיק ללמוד לכל היותר שש שעות. הוא חושב לעצמו: "יש כאן אברכים מתמידים שמספיקים ביום שתים עשרה שעות, ארבע עשרה שעות". הוא אומר: אינני שם, אינני יודע אם בבית נמצאים בדרגה זו, אבל אם אוכל להוסיף אולי בלילה, אולי לפנות בוקר.

לא מעוצמת אלא כגלות

וכן הוא לגבי הרגשת טעם בשבת. זה אותו הדבר. כשיש לו לאדם נשמה, הוא מרגיש את הטעם של שבת. הוא מרגיש שאם הוא ישן או דיבר יותר מדי, זה נורא ואיום. מישהו אחר, מרגיש זאת רק ביום כיפור. יום כיפור, יום כיפור זה שונה. למה יום כיפור זה שונה? כי אתה מחשיב את עצמך להולך בדרך הממוצע. אתה אומר ככה: "לא כל שבת. יום כיפור זה יום כיפור". ערליכער-ייד כשראה אדם מדבר בשבת דברים בטלים, הזדעק: אינני מבין איך נשמתך אינה צועקת. והתשובה היא שהוא כל כך אטום, שאינו מרגיש את נשמתו. האור החיים הק' כותב בפרשת כי תשא, שאם האדם מדבר דברי חול, או דברי צער בשבת, נשמתו מתעגמת. היא כל-כך כאובה, היא לא יכולה לסבול שהאדם מדבר דברי צער בשבת. אם אתה כן יכול לסבול דיבורים כאלה, האם זה מגיע מחוזקה? מדובר בגלות. מי שאינו מרגיש טעם בשבת, שרוי בגלות נוראה. הוא מגיע, מדבר, מנסה קצת ללמוד ונרדם. זה גלות. לא בגלל שהתרגלת לזה, זה אומר שיש לזה הגיון. ממש לא. אין לזה הגיון. זה בדיוק כמו שהאדם התרגל לראות נשמתו של מישהו אחר בוכה וזועקת, להתעלם ולהמשיך הלאה בדרכו. לזה ייקרא גלות.

זכן לנשכת להתעורר

כשיש לך רגעים של ישוב הדעת שבהם אתה יכול להתבונן קצת – תן לי להיות יותר בהכנעה. היו צדיקים שהתענו ביום שישי ובשובבי"ם, או כפי שידוע ה'אמרי חיים' זיע"א ערך תענית דיבור כל יום חמישי. הענין אינו התענית דיבור. הענין הוא להכין כלים של הכנעה. תן לי לעורר את נשמתי. אני זקוק לה בשבת קודש. אני לא מדבר היום כלום, הכל כדי לתת לה להתעורר. היו ענינים של עסקנות שנשלחו אליו מגדולי הדור, והוא דחה את הכל באמרו: "אינני יכול. מה לעשות? אני חייב לתת לנשמתי להתעורר". הנשמה אמורה להיות במקום זה. כך היא צריכה להיות. לנו יש נשמה כזו. לכל יהודי יש נשמה, ונשמה זו מרגישה. היא מרגישה צער של יהודי אחר. אם הקב"ה אומר "והלכת בדרכיו", מוכרח הדבר שאתה יכול ללכת בדרכיו. יש לך מה שנדרש בשביל ללכת בדרכי הקב"ה. יש לך את זה. אל תפחד. תן לזה להתגלות, בין על-ידי פעולות של בין אדם לחבירו, בין על-ידי קבלת יסורים באהבה. כך נשמתך תוכל להאיר החוצה. זוהי הטובה הגדולה ביותר שאתה יכול לעשות לעצמך ולשכינה.

ויחד לבבנו לאהבה וליראה

לפני קריאת שמע אומרים אהבה רבה. מתחננים לפני ד', "והאר עינינו... ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". כידוע, התולדות מביא בשם הבעש"ט הק', שאם היו מאריכים יותר באהבה רבה, היה המשיח מגיע כבר והיינו נגאלים. כשהאדם מאריך ב"ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך", כשאדם מבקש שההרגשים שלו יתעוררו... הוא מתחנן אצל הקב"ה – "אני אטום. תן לרגשי האהבה והיראה להתעורר... הרי הם מתעוררים, וזה מה שמביא גאולה לאדם, וכן זה מביא גאולה לעולם, כי כשעוד אחד נגאל ועוד אחד נגאל, העולם נעשה מוכן לגאולה. עלינו לדעת שההרגשים הטהורים של הנשמה, הם הרגשים שמוכרחים לצאת מן הכח אל הפועל. זהו גאולה,. וכל מעט הכנעה ותשובה, מביאה לידי כך. בערב שבת עוסקים בתשובה כדי שבשבת הנשמה תוכל להאיר, שהנשמה היתירה תוכל להתגלות. אנו מבקשים ומייחלים ומצפים בכליון עיניים שהקב"ה יגאל את נשמותינו, שנוכל להיות יהודים יראי שמים באמת ושנוכל להרגיש מה שצריך להרגיש. יעזור ד' שבקרוב ניוושע וביחד נוכל לשמוח בשמחה אמיתית ועמוקה, עם אהבת ישראל אמיתית, במהרה בימינו אמן.

More in this printout

View the whole printout