Skip to content
קשר איתן - וויז'ניץ

סוכות מפי קדשם

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout
סוכות מפי קדשם

סיפורים ועובדות נשגבות על שגב חג האסיף ושמחת תורה שנשמעו מפי רבותינו הקדושים

ליקוט מתוך הספר החדש 'שרפי קודש השלם' העומד לצאת לאור בקרוב אי"ה

אחר שהספרים 'שרפי קודש' - סיפורי צדיקים מרבוה"ק ה'אמרי חיים' וה'ישועות משה' זי"ע, פרי עמלו של ידידנו הרה"ח ר' יעקב יוסף ויינר, זכו לעלות על שולחן מלכים ולתהודה רבה בעולם התורה והחסידות, עומד אי"ה להפציע הספר החדש 'שרפי קודש השלם' - אוצר בלום של סיפורים ועובדות אודות מרן הבעש"ט ותלמידיו הק', גדולי וצדיקי הדורות, כפי שנשמעו מפה קדשם של רבוה"ק צדיקי שושילתא קדישא מאז מרן בעל 'אהבת שלום' זי"ע עד ליבלחט"א מרן אדמו"ר שליט"א.

הסיפורים יופיעו אי"ה ערוכים בטוב טעם ודעת ע"פ ימי ההילולא, בכרכים מפוארים מסודרים לפי י"ב חדשי השנה. מדובר ב-230 ערכים על צדיקי הדורות עד דורנו.

סידרת 'שרפי קודש השלם' כוללת עמל של שנים, צוות עורכים מומחים עמלו בליקוט הסיפורים ממקורות נאמנים, ועריכתם בסגנון צח ושווה לכל נפש כדי להנעים את הדברים לפני הקורא, ולהגיש את הסיפורים בנוסח משובב כל נפש.

אין ספק שהספרים יביאו אי"ה את התכלית הנרצה להתעוררות לעבודתו יתברך שמו, להדריך ולרומם את בני ישראל, ללמד אורחות חיים ונתיבות אמת.

הננו מפרסמים בזה לעיני הציבור צרור סיפורים מתוך הסידרה, שנשמעו מפי רבוה"ק על שגב חג האסיף ושמחת תורה.

מפ"ק רביה"ק ה'צמח צדיק' זי"ע

סוכה שהיא גבוהה

ליל ראשון של סוכות. גשם ירד אל תוך סוכתו של רבנו ה'צמח צדיק' זי"ע. רבנו פתח בסיפור שהתרחש אצל הבעש"ט הק' זי"ע; פעם ירדו גשמים בליל א' דסוכות, ובסוכתו של הבעש"ט לא ירדו גשמים. והיה הדבר לפלא בעיני הבריות. סיפרו זאת לאחד המתנגדים בעיר שהיה מדבר בגנותו של הבעש"ט הקדוש, והוא הלך לראות זאת בעיניו. כששב המתנגד לביתו, נכנס מפני הגשמים לישון בביתו, והוסיף, יחד עם חתנו, לדבר עוד על הבעש"ט הק', שאין כוחו מסיטרא דקדושה, רחמנא ליצלן.

בבוקר, בדרכו למקוה, ראה הבעש"ט הק' את המתנגד, והביע את תמיהתו עליו: "יהודי לן בביתו בלילה הראשון של סוכות, ומדבר לשון הרע?!" השיב המתנגד: "לא סיפרתי על כך לאף אחד, וגם חתני לא, אם כן מנין יודע מר שדיברתי?! אין זאת אלא שמלאך התגלה אליו..." והמשיך: "אזא פנים האט אזא מלאך וואס טראגט רכילות"... [פנים כאלו יש למלאך המוליך רכילות].

נענה הבעש"ט הק' ואמר כי מכל מצוה ומכל עבירה נברא מלאך, "און אזא מלאך קען טאקע עפעס אנדערש נישט טוהן". [ומלאך כזה הנברא מדיבורי לשון הרע אכן אינו יכול לעשות אף דבר אחר].

והוסיף הבעש"ט: "האם לא תבין כי סיבת הגשמים היא מפני מה שנאמר (סוכה כח:) 'שופכו על פניו'?!" והפטיר: "אבער פון וועמען מ'איז צופרידן דארט רעגנט נישט!" [אך זה שמרוצים ממנו, אצלו אין יורדים גשמים].

אמר רבנו ה'צמח צדיק' בעוד הגשמים יורדים אל סוכתו: "חג הסוכות הוא זמן אהבה לבורא. מי ששוכנת בקרבו אהבה לד', אינו מצטער מהגשם, כי ממה יצטער? - כשיש כיסופים אמיתיים לד' - ווי קען מען קלערן אז די יאך איז נישט גוט, ס'איז קאלט..." [כיצד אפשר לחשוב על המרק שאינו טוב, שהוא קר?...]

והמשיך רבנו ופירש: "מאימתי מותר לפנות מהסוכה, משתסרח המקפה" (סוכה כח:) - זה שנמצא בסוכתו, בצילא דמהימנותא, ועדיין חש בטעמו של המקפה אם טוב הוא למאכל או מקולקל - מותר לו לפנות ולצאת מן הסוכה, "והמצטער - פטור מן הסוכה" (שם כה:) - "אז דו ביסט יא א מצטער - דעמאלץ גיי דיר ארויס פון די סוכה" [אם אתה מצטער, כלומר, אין לך חיות מהשם יתברך, אזי צא החוצה מן הסוכה...] כי אין באפשרותו של אדם כזה לקבל את שפע הקדושה שבסוכה.

כאשר סיים רבנו ה'צמח צדיק' את דבריו הק' - פסק הגשם מלרדת ('אבן שתיה החדש').

מפ"ק רביה"ק ה'אהבת ישראל' זי"ע

הניצוץ הרוחני ניצת

פעם לפני סעודת מלוה מלכה ישב הס"ק ה'אהבת ישראל' – וגילגל סיגריה [בשנים עברו, היו עוטפים טבק בדף נייר משי דק, ומגלגלים אותו לסיגריה] והקשיב לשיחה, שבה התבטא אחד החסידים אודות ר' יודל עביר, אשר היה בא לויזניצא לכל שבת מברכים החודש: "וכי מה פועל בזה – הרי זה כעין תענוג תמידי, ותענוג תמידי אינו תענוג!"

"אי, כאשר יש התחדשות – העיר הסבא קדישא – אין זה תענוג תמידי, כי רואים תמיד דבר חדש!. ופתח וסיפר:

החסיד הנגיד ר' מענדיל מקומונשט ז"ל, אשר בצעירותו היה דל ורש, יצא פעם בחול המועד סוכות מביתו, ללכת לקאסוב אל רבנו ה'תורת חיים', כשבתכניתו להגיע לימים האחרונים של החג. הוא תיכנן למצוא איזו עגלה, אשר בה יעשה דרכו, אך משלא הזדמנה לו, בדלית ברירה נאלץ לכתת רגליו. הדרך היתה קשה ומעייפת, ופחד נפל עליו בעת הליכתו, מחשש שייאלץ להשאר באיזה ישוב בדרך, ברם הקב"ה היה בעזרו, והוא הגיע לקאסוב בהושענא רבה בשעות שאחרי הצהרים, סמוך לכניסת החג. מיד רץ לטבול והזדרז ללכת לבית המדרש.

בעת התפילה, התפללו הרבי והקהל תפילת החג בהתלהבות, אך הוא, מרוב עייפותו, לא הרגיש שום רגש התקשרות לא ברבי ולא בתפילה – גם באמצע השנה היה חש התעוררות רבה יותר מאשר עכשיו. ב'אתה הראת' געש וסער בית המדרש מרוב דבקות התפילה של המתפללים, אבל הוא לא חש התעוררות כלשהי. כל השנה ציפה לרגע מרומם זה של 'אתה הראת' שישמע מפי הרבי, והנה עתה בהגיעו לעת כזאת, קרירות נוראה תקפתו. בשעת ה'הקפות' כולם רקדו ברוב שמחה, אך הוא היה כאבן דומם, מאומה לא משך את לבו והוא לא התרגש מאומה.

את הסעודה היו כולם אוכלים בבית הרבי, וגם הוא ביניהם. מיד בסיימו, רץ חיש לתפוס את מקומו הקבוע בשולחן הטהור, מאחורי כסאו של הרבי.

לאחר ברכת המוציא, שח הרבי ואמר: "איתא במדרש: ארץ ישראל ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה היא, והיה שם זקן אחד שלא עלה ירושלימה מימיו. לעת זקנותו בכל זאת החליט לעלות לרגל, לבית המקדש. בהגיעו לירושלים ושאל איה הדרך לבית המקדש, צחקו עליו והתלוצצו ממנו, היתכן, זקן כזה שלא יכיר את הדרך לבית הקדוש הזה?!

לאחר התרוצצות ותלאות רבות, מצא את המקום והגיע לשם, והנה מה רואות עיניו – בחור עומד יחף על המזבח, לבוש בגדים מוכתמים בדם, ובמזלג שבידו הופך את חתיכות הבשר מצד לצד בבחינת הפך בה והפך בה. אברך אחר מתהלך ואוכל בפה מלא מבשר הזבח... ועוד עבודות כאלו. הרהר הלה בליבו בתמיהה – וכי זהו כבודו של בית המקדש?! בשביל זה באים הנה לראות?!

על זה משיב לו המדרש את הבטחת הקב"ה (שמות כג, טו): "ולא יראו פני ריקם" – אפילו תבוא לעלות לרגל במחשבות כאלו, לא תפסיד וסיים רבנו – אפילו באים לבית המקדש ואין רואים כלום ואין מרגישים מאומה, גם אז "ולא יראו פני ריקם" – אין זה ציווי, אלא הבטחה ליהודי, כי אפילו יבוא בלי דעת והשגה נעלה, גם כן לא תהיה דרכו חינם.

הפעם חש ר' מענדיל כי הרבי התכוון להרהורי לבו, ניצוץ רוחני ניצת בקרבו, התרגשות רבה אחזה בו והוא החל לחוש הארה נשגבה ('נזר החיים' בשם הרה"ח ר' פרץ רפאל ולצר ז"ל).

מפ"ק רביה"ק ה'אמרי חיים' זי"ע

גדול מתחיית המתים

פעמים רבות, בפרט בחג הסוכות, סיפר רבנו זי"ע את העובדה הבאה:

הרה"ק ר' מיכל'י זלאטשובער זי"ע ישב על התורה ועל העבודה במסירות-נפש, בעוני גדול. באחת השנים, לקראת חג הסוכות הציע לו גביר גדול שהתגורר בכפר והיה תומך בהרה"ק, כי ירכוש ממנו זוג תפילין חשובות ויקרות מאוד, שנכתבו ע"י סופר קדוש. הרה"ק סירב, ועל כן אמר הגביר כי יפסיק לתמוך בו. גם זאת ללא הועיל.

כעבור מספר שבועות שוב בא הגביר בבקשה אל הרה"ק שימכור לו התפילין. כשסרב שוב, הבהיר לו הגביר שלא יצפה יותר לקבל ממנו את מחייתו.

הגביר סיפר על כך לרבנית של הרה"ק מזלוטשוב, והיא אמרה כי תדאג להעביר אליו את התפילין – משום שחששה שיגיעו למצב של חרפת רעב בלי תמיכתו של הגביר. למעשה לא הצליחה האשה לעשות זאת. קרוב לחג הסוכות עמדו הסוחרים ומכרו אתרוגים ולולבים, ולהרה"ק טרם היה לולב ואתרוג. בערב סוכות, קנה הגביר לעצמו את האתרוג המהודר ביותר, והלך עמו לבית-המדרש. שם הציע להרה"ק למכור לו את האתרוג תמורת זוג התפילין.

הרה"ק מזלוטשוב חישב כי כבר קיים היום את מצות תפילין, וכעת פטורים מן המצוה במשך שמונה ימים. לא כן הוא האתרוג, שהוא 'מצוה עוברת' ויש לקיימה מחר.

על-אתר התבצעה העסקה, והרה"ק שב הביתה בשמחה עצומה ובהודיה לד'. בשובו ראתה האשה את שמחתו ואת עליצותו, כשבידו אתרוג מהודר. "כיצד הצלחת לרכוש אתרוג? והרי אין בידינו אפילו פרוטה לפורטה?!" שאלה בתמיהה. הרה"ק סיפר לה דברים כהווייתם.

מרוב כעס, נטלה האשה את האתרוג ונשכה ממנו את הפיטם...

אמר הרה"ק מזלוטשוב: "היצר-הרע חפץ שמיכל יכעס. אבל לא, מיכל לא יכעס. אמנם אין לי לא אתרוג ולא תפילין, אבל יש לי את מצות 'ושמחת בחגך'! ואם אכעס, גם מצוה זו לא תעלה בידי. הוא פנה וביקש מהרבנית: "הבי לי כתונת נקיה, ואפנה למקוה לטבול לכבוד יום טוב"...

כשסיים כ"ק רבנו זי"ע לספר עובדה זו, הוסיף ואמר: "רבונו של עולם! אילו יספרו לי כי הרה"ק החיה מתים, אין בכך חשיבות כה גדולה, כמו במעשה הזה... לשלוט על עצמו ועל מידותיו שלא להתרגז ולא להראות שום שמץ של כעס במצב כזה - מדרגה זו גדולה מלהחיות מתים, אינני מתפעל ממי שהחיה מתים או הראה מופתים, אני מתפעל לשמוע על מי שבכוחו לשלוט על עצמו ולהעביר על מידותיו!"... (ישנן גרסאות נוספות)

השמחה העצומה בחג

בליל א' דסוכות תשכ"ז, כשנכנס מרן זי"ע אל הסוכה (באיחור), אמר לאנ"ש שהיו לו יסורים, כי סבר שישמע עד ביתו את השירה ואת השמחה בסוכה. והוסיף: "בוויזניץ, אצל ה'צמח' זי"ע, שררה שמחה עצומה בחג הסוכות, זמן שמחתנו..."

כאן, רק בשמחה!

אחד האברכים מאנשי-שלומו של הרה"ק מקאברין זצ"ל, ביקש להישאר ולהסתופף בצילו בחג הסוכות. ברם עוד לפני החג, הורה לו הרה"ק שישוב ויסע לביתו.

כשהפציר בו האברך שברצונו להישאר לחג, אמר לו: "בחג הסוכות נקבל אורחים חשובים - אלו האושפיזין קדישין, וכאשר יראו אותך, שעל פניך ניכרים עצבות ומרה-שחורה, לא ירצו לשבת בסוכתי, כי הם סובלים רק פנים של שמחה!"

הכסף מכביד עלי

אבי הק' [ה'אהבת ישראל'] אמר: "איך האב דריי שווערע טעג אין יאהר; ערב יום כיפור, הושענא רבה און פורים. ווייל איך דארף האבן צו טוהן מיט געלט אויך" [יש לי שלושה ימים קשים בשנה; ערב יום כיפור, הושענא רבה ופורים. כי בימים נעלים אלה זקוק אני להתעסק גם בכסף].

זמן שמחתנו בדזיקוב

כ"ק רבנו זי"ע סיפר, שבאחד השנים נסע לדזיקוב להסתופף בצל דודו הק', משבת חול המועד סוכות ועד אחר שבת בראשית. סיבת הנסיעה היתה, כי אמו הרבנית הצ' מרת הינדא ע"ה, היתה משוחחת רבות ומפליגה מאוד בשגב ההתרוממות בעת ה'הושענות' [ההקפות בהושענא רבה] בחצר הקודש דזיקוב.

במשך כל ימי שהותו בדזיקוב קירבו ה'עטרת ישועה' עד מאוד, והביע לו חיבה יתירה. בשבת חוה"מ כיבדו לעבור לפני התיבה ב"הא-ל בתעצומות", ובתפילה זו שינה רבנו ממנהג בית אבא, ושר את הקטע "א-ל אדון" כפי שנהגו בדזיקוב [לימים, כאשר נתגלע ריב בעניני מנהגים באחד מבתי הכנסת, סיפר זאת מרן כדוגמה אישית].

סיפר רבנו, מה שראה במו עיניו בעת שהותו שם במשך ימי החג, כי אף שבכל ימות השנה הצניע ה'עטרת ישועה' את נתיבות קדשו, אולם בהושענא-רבה בעת הנענועים וההקפות, עלה לבו על גדותיו וכל המסכים נפרצו, מעינות תהום רבה נפתחו ולעין כל נתגלה בגילוי רב רוממות קדושתו, ושגב השגתו בקדושת הזמן, וכפי הגדרת רבנו: "אש להבה"!

מנהגו היה שבשעת ההקפות עם ארבעת המינים בהושענא-רבה, היה פוסק מדי פעם ואמר דברי תורה. כשאמר בשם אביו ה'אמרי נועם', פתח במילים: "דער הייליגער טאטע מאיר בן חיה האט געזאגט"... כמו כן תקע בשופר בין ההקפות.

רבנו הוסיף וסיפר דבר פלא: בעת ההקפות עלה במוחי רעיון כלשהו, דודי הק' הביט בפני, ושאב את הרעיון ממוחי "אזוי ווי מ'שעפט ארויס מיט א שעפ לעפל" [כאדם הדולה באמצעות מצקת], ואמר בקול את אשר הרהרתי!

גם בהקפות בשמחת-תורה אמר ה'עטרת ישועה' דברי תורה. רבנו הבחין, כי בעת הריקודין פורץ דודו מדי פעם בבכי. באותו רגע ידע שבדעתו של דודו הק' עלה איזה רעיון או חידוש כלשהו, ואכן - כעבור רגע קט עצר ואמר 'תורה'.

מרן העיד: באותם ימים נעלים, השגתי שדודי הוא בעל-מוח עצום, ומעין המתגבר.

גשמים לא ציערוהו

"כשירד גשם בסוכה לא התפעל אבי הק' [ה'אהבת ישראל'] בכלל, ונשאר לשבת בתוך הסוכה כמקודם".

זמן איגוד הלולב

"מנהגו של אבי הק' היה, לאגוד את הלולב בחג הסוכות בבוקר".

"אם לא עכשיו"

"בחג הסוכות, היה אבי הק' [בעל ה'אהבת ישראל'] אומר לאנשים: 'היום יש לך אושפיזין'". והסביר את דבריו: "ווייל אויב נישט יעצט - ווען דען?" [אם לא עתה - מתי כן?].

אמר רבנו על כך: "סבורני שכוונתו היתה להזכיר את מאמר חז"ל (אבות א, יד) 'ואם לא עכשיו אימתי', אך לא כולם הבינו את כוונתו".

והוסיף מרן: "ס'איז טאקע געווען א ווערטיל, אבער ס'איז א הוילער אמת - אם לא עכשיו אימתי..." [אכן היתה זו אימרת-צחות, ברם, זוהי אמת לאמיתה].

גדלות ההקפה השישית

סיפר מרן ה'אמרי חיים' זי"ע, כי הכיר אנשים שיצאו מבית המדרש לפני ה"הקפה" השישית - "עוזר דלים", מחשש שיכבדום בהקפה זו, שנחשבה פחותת ערך. והעיר, כי אולי גם בגלל זה בחרו ה'צמח צדיק' ואביו הק' מרן הסב"ק זי"ע לעצמם הקפה זו דווקא.

מפ"ק רביה"ק ה'ישועות משה' זי"ע

דחילו ורחימו בפועל

פעם, בימים שבין כסה לעשור, יצא זקני הק' ה'אמרי ברוך' זי"ע לחצר ביתו לשאוף אויר צח. המשמש הביא עמו צעיף שיעטפנו הרבי סביב צווארו, בכדי לשמור על בריאותו, ובעבור שיהא קולו נשמע בבואו אל הקודש בתפלות יום הכפורים.

אמר לו הרבי: 'האמן לי, להתפלל שלשה פעמים בימים הקדושים יותר קל לי מאשר לקחת פעם אחת את האתרוג בידי...'

ביאור הענין הוא, כי יהודים רמי מעלה יודעים להתייחס אל כל דבר כפי פנימיותו ומעלתו. אימת הדין של ימי ראש השנה ויום הכפורים - מתעוררת בלב כל אדם. אך חג הסוכות שהוא זמן של אהבה, 'דאס איז א העכערע געשעפט', ורק בעלי הדעה וההשגה מבינים ערכו.

וכפי שכותב ה'חובות הלבבות' (ריש שער האהבה) ששער הפרישות הוא הקדמה לשער אהבת ד', ורק אחר שמקיימים את כל הכתוב בשער הפרישות, ניתן להגיע לשער אהבת ד'.

בדרך נוספת יש לפרש כוונת קדשו: לקחת את האתרוג ליד, היינו 'האלטן דעם רצון הבורא' - לאחוז בדבר שמקיימים בו רצון הבורא, היה דבר קשה לפי השגתו.

ובדרך רמז יש לומר עוד, כי פרי עץ הדר הוא ס"ת יצר, 'נעמען דעם יצר הרע אין די הענט אריין, איז א שווערע ארבעט', ולזו הכוונה קשה לקחת את האתרוג ליד...

כשסיפר פעם רבנו זי"ע עובדה זאת, העיר על כך הרה"ח ר' בערל ולצר ז"ל, כי זקנו הרה"ח ר' ליטמאן ולצר ז"ל היה נוכח בשעה שהתבטא ה'אמרי ברוך' ביטוי זה. והעיד שאכן כך היה, שבשעה שהיה נוטל את האתרוג לידיו, היו פניו הק' מחליפות גוונים, ואימה ופחד היה להביט בצורתו.

הגיב על כך רבנו זי"ע: חיל ורעדה יאחזנו בהתבוננו משמעות קיום מצוה אצל הצדיקים מהי. קיום מצוה בדחילו ורחימו בפועל ממש, ולא רק באמירה גרידא "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו", הרי זה עולם נעלה לגמרי. מי שעדיין לא קיים מצוה בדחילו ורחימו, אין לו השגה והבנה - קיום מצוה כתיקונה מהי (כ' כסלו תשל"ז, תשמ"ח, שווייץ תשנ"א).

מפ"ק הרה"ק ה'תורת מרדכי' זי"ע

צדקה בערב סוכות

ערב סוכות הוא זמן גבוה ואומרים בשם צדיקים שהוא יום הגדול ביותר בכל השנה לענין נתינת צדקה. הרה"ק מצאנז היה נותן הרבה צדקה ביום זה, ואמר שזהו ה'נוי סוכה', וע"י זה ביכולתו להיכנס אל הסוכה ('זכר קדשו').

מסי"נ לארבעת המינים

כדוגמה לחביבות המצוות אזכיר מה שראינו בענין זריזותו [אבי הק' ה'אמרי חיים'] לקיום מצות ארבע מינים בתקופת מלחמת העולם. לקראת תשרי תש"ד, לא נמצא אתרוג בכל מדינת אונגארן. במקרה נסע יהודי אחד מפעסט לאיטאליא וראה שם אתרוגים, למרות היותו רחוק מאד משמירת התורה והמצוות קנה חמשה אתרוגים, ולא ידע כלל שיש איזה צורך בהם. כשהגיע בחזרה לפעסט נודע לו אודות חשיבות האתרוגים לאחב"י שומרי תורה ומצוות, ועלה בדעתו לנצל את ההזדמנות, היות שידע שאין אפשרות להשיג אתרוגים ממקום אחר, לכן ביקש עבור האתרוגים שבידו עשרת אלפים פענגא, הון רב מאוד באותו מקום ובאותו זמן, כשווי אלפיים דאלאר.

כאשר שמע זאת אאמו"ר ז"ל, לא נח ולא שקט מלעשות כל מיני השתדלויות לרכוש לעצמו אתרוג. הוא קרא מיד לכמה אנשים בגרויסווארדיין לאסיפה, בעזרת חמשה נדיבים ובתוכם אאמו"ר ז"ל עצמו קיבץ את הסכום המבוקש, כל אחד מהם לווה לצורך זה אלפיים פענגא, ומעות אלו קיבלו אח"כ בחזרה ע"י מכירת כרטיסים לכל מי שרצה לברך על האתרוג.

לאחר כל זה היה צריכים עוד לפעול כדי לקבל את האתרוג, כי הלה לא נתן אתרוג לכל אחד, אלא רק לאנשים מסוימים, והם: אבי ז"ל, הרה"ק מבעלז ז"ל, הרה"ק מסאטמער ז"ל, הרה"ק רבי שלום אליעזר מראצפערד ז"ל, והרה"ק מדעעש ז"ל.

גם בשנה שלאחריה, כשאאמו"ר הבריח את הגבול למדינת ראמעניא והגיע לעיר בוקארעסט בחודש סיון תש"ד, היות שבאותה מדינה לא היה אתרוג בנמצא זה כמה שנים, החל מיד תיכף לאחר חג השבועות תש"ד לדאוג ולהשתדל להשיג אתרוג בשביל חג הסוכות הבא - של שנת תש"ה, אף שעדיין היה בתחילת ימי הקיץ, כי דאג לקיום המצות זמן רב לפני זמן קיומם.

נודע לו אז שידידו ר' יעקב גריפעל ע"ה נמצא במדינת טערקיי, שם עסק בעניני הצלה. בעזרת מרכז אגודת ישראל שלח אליו מיד טעלעגראם בבקשה שישתדל להמציא ולשלוח עבורו אתרוג על חג הסוכות. האתרוג הגיע מאיסטאנבול בחודש אלול.

ובשנה ההיא שנת תש"ה היה זה האתרוג היחידי בכל מדינת ראמעניא. ערבות היו בשפע, הלכתי אז ביחד עם האדמו"ר [רבי שלמה] מבאבוב זצ"ל לאיזה גן לקחת לולב והדסים, וכך היו לנו כל הד' מינים. אנשים מכל העיר הגיעו לברך עליהם.

בשנת תש"ו לא הגיע אתרוג, יום א' דסוכות חל אז בשבת, ביום ב' דסוכות הושג ע"י נכרי אתרוג מהעיר סאטמאר, והוצרכו להחזירו בחוה"מ. אבי ז"ל נסע ביום א' דחול המועד לסאטמאר, כדי שיוכל לקיים מצוות ארבעת מינים בכל יום, ונשאר שם עד אחר החג ('זכרון צדיקים').

סדר הקפות כדבעי

זכורני, שבילדותי אספו לקראת ההקפות בשמחת תורה את ספרי התורה משאר בתי המדרש שבעיר, ועשו 'עסק גדול' מהכיבודים. כמה וכמה רעות צמחו מזה, ובפרט כשאיחר מישהו לביהמ"ד, והיו צריכים לדאוג לכבדו בהקפה.

זכורני, כי אבי הק' זי"ע קם והתריע נגד תופעה זו. בין דבריו אמר: 'הנה עברו עלינו ימי אלול, ראש השנה, יום הכיפורים, כל אחד התרומם במקצת. כיצד יתכן אפוא, שמיד לאחר מכן יתהפכו היוצרות וינחתו לשפל המדרגה?!'

ופירש אז את הפסוק (תהלים קלב, ט) "כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו" - כהניך הם העובדי ד', ילבשו צדק - יקחו ספר-תורה להקפות. אבל וחסידיך ירננו - 'דער גאנצער עולם וועט נאר מיט זינגען' [הקהל יסתפקו בשירה וזמרה].

לאחר שהשמיע דרשה זו, קיבלו כל הקהל על עצמם סדר זה ללא עוררין. הנגידים השתוממו בתחילה לשמע הדברים, וקשה היה להם להסתגל לכך, אך במשך הזמן התרגלו גם הם לדבר.

חז"ל אומרים על שמיני עצרת שהוא יום שהקב"ה אומר לכנסת ישראל (עי' רש"י ויקרא כג, לו) "עכבו עמי עוד יום אחד", ואילו הלה טרוד בכיבודים ובהקפות! אכן, זקני הק' זי"ע ואבי הק' זי"ע ביטלו את חלוקת הכיבודים.

אמנם בתחילה לא נעם הדבר לבעלי הבתים, אך ה'חסידישע יודין' קיימו וקיבלו את הדברים מיד, ושמחו ורקדו לכבוד הבורא. הלא 'ושמחת בחגך' כתיב, ולא 'ושמחת בהקפתך'...

מפ"ק הרה"ק ה'חכמת אליעזר' זי"ע

שמחת תורה בגיהינום

ביום שמחת תורה תש"ב, היינו בעיצומו של הגירוש מראדוביץ, אליה הוגלינו בתחילה. גורשנו בקרונות בקר, כאשר בכל קרון נדחסו כשמונים נפש, אנשים נשים וטף.

אווירת דכאון אפפה את כולם מחמת המצב הנורא, ולא עלתה על דעת אף אחד האפשרות לשמוח בשמחת היום. ברם אאמו"ר הק' [בעל ה'מקור ברוך' זי"ע] התאזר בגבורה והכריז לעבר השוהים עמו בקרון:

"יהודים יקרים! אמנם אנו כעת במצב קשה, אבל היום הוא שמחת תורה! השי"ת בוודאי יעזור לנו, ולכן הבה ונשמח כעת עם התורה הקדושה, נתפלל בהתלהבות ונקרא בתורה כנהוג"...

דברים אלו, שיצאו מנהמת לבו הטהור ברוב רגש, הכניסו חיות וכוחות מחודשים בלב כולם. מיד פינו קרן זווית בקרון הרכבת, שם התפללו וערכו את ההקפות. ברשותו של אאמו"ר הק' [ה'מקור ברוך'] היה בירושה ספר-תורה קטן שלא מש מתוך ידו [בהמשך נאבד ונעלם בצוק העתים, לצערנו הרב] ובו קראו בתורה. כל אחד מהיהודים המגורשים קיבל עליה לתורה, כנהוג, ובגיהינום הזה רקדו "שישו ושמחו בשמחת תורה"...

מפ"ק מרן אדמו"ר עט"ר שליט"א

טהרת לב נשבר

מסופר על דודי הרה"ק מטריסק זי"ע ששנה אחת בליל יו"ט של סוכות, בטרם שנכנס לסוכתו, נעמד בפתח הסוכה ואמר: "הלא אמרנו בתפילת ימים הנוראים 'משול כחרס הנשבר', ובשולחן ערוך (תרל"ט סעיף א) נפסק שאין מכניסים כלי חרס לסוכה, אם כן איך אכנס לסוכה?"

הוא מותיב והוא מפרק: הן אמת אשר ככלי חרס אנו, ברם כלי חרס שבירתן היא טהרתן, אם כן נשבר ליבנו לפניו, ונהיה ראויים להיכנס בצל הסוכה (ליל שב"ק פר' קרח תשע"ט).

חסיד עם דעת

לחסיד ר' יודל עביר רוזנברג עליו השלום היתה 'חזקה' לעלות עליית חתן תורה בשמחת תורה אצל זקני ה'אהבת ישראל' זי"ע. שנה אחת היה אצל הס"ק הרה"ק ר' אלטר'ל מבארשא זצ"ל, וזקני כיבדו לעלות חתן תורה. בשולחן הטהור בנעילת החג העמיד ר' יודל עביר יין במיוחד, להביע שמחתו על כך שהרבי הראה לו קירבה יתירה, בלוקחו ממנו את הכיבוד מבלי לשאול ממנו רשות. דבר זה הוכיח לו 'אז ער איז נאנט צום רבי'ן' [שהוא זוכה לקירבה מיוחדת] (מיטאג טיש פר' כי תבא תש"פ).

עכבו עלי עוד יום אחד

עניני רוממות וקדושת יום שמיני עצרת | הרה"ח נחמן פוגל, אשדוד |

בפרשת 'אחרי' נאמר: ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם...עצרת הוא – פירש"י - עצרתי אתכם אצלי, כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר, אמר בני בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום, קשה עלי פרידתכם'.

אתה הראת

אחרי שנטהרנו מעוונותינו, קיימנו מצות 'ושמחת בחגך והיית אך שמח' בכל הידוריה ודקדוקיה, הרגשנו מתיקת טעמה ונועם מצוות החג, התעלינו טפחיים מעל גבי הקרקע כש'אנו לי-ה ועינינו לי-ה' ובנוסף גמרנו קריאת כל התורה, מגיעים להבנת האמונה הפשוטה והברורה בערך העליון שאמר משה רעיא מהימנא לכלל ישראל "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו - פירש"י (ואתחנן) 'כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, וראו שהוא יחידי לכך נאמר אתה הראת לדעת", הסבר הדברים, יש ראיה ויש הכרה במה שרואה, יש ידיעה ויש הבנה במה שיודע, כלל ישראל ראה שנפתחו שבעה רקיעים העליונים והתחתונים, אך לא הבינו בהכרה מלאה מה שראו אלא אחר שהגיעו לדרגת 'דור דעה', שהו במדבר ארבעים שנה, חיו חיי תענוג רוחני של עוה"ב בעוה"ז אחר שזכו לקבלת התורה אישית מהקב"ה, אכלו את המן - מאכל רוחני שהוא מאכל המלאכים, אז הגיעו לדרגת התקשרות במוחין עילאין באלופו של עולם (דברי ה'קדושת לוי' - לקוטים), הבינו בנוסף מה שראו עד כעת, עומק המשמעות של 'כי ד' הוא האלקים, אין עוד מלבדו'.

ידוע הסיפור מרבי ר' לוי יצחק מבארדיטשוב בצעירותו כשעדיין היה סמוך על שולחן חותנו, נסע בפעם הראשונה לרבו הרבי ר' דב בער ממעזריטש ושהה שם כמה שבועות על אף ההתנגדות הקשה של חותנו, וכשחזר שאלו חותנו בלעג מה למדת אצל רבך כל כך הרבה זמן, ענה, למדתי שיש מנהיג בעולם, צחק חותנו והתפלא, וכי על זה בזבזת כמה שבועות, הרי ידיעה זו גם המשרתת יודעת, ותוך כדי דיבור קרא לה ושאלה מי ברא העולם, ענתה: השי"ת, אמר ר' לוי יצחק, היא אומרת שהיא יודעת ואני יודע באמת, יש הבדל גדול בין לומר 'ד' אחד' לבין החדרת הדבר בראש ובמחשבה לדעת אכן כי ד' הוא האלקים.

להסבר הדברים כותב הרבי ה'אמרי חיים' זי"ע (ראה) "בחודש זה - אלול ותשרי - צריכין לעבוד להגיע לאמונת היחוד לדעת כי ד' הוא האלקים ואין עוד מלבדו... אשר הידיעה הוא בשני בחי' יש ידיעה ע"י שמועה כמ"ש באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו, ויש בחי' ראיה ע"י חקירה אמיתית שיראה בחוש השגחתו ית' ומהם מגיעים לאמונה לידע ולהאמין באמונת היחוד שיש בורא מנהיג הבריאה, והוא אחד ואין שני... והנה, תיקון הדעת ואמונה הוא בכל מצות תקיעת שופר ומצות סוכה שממנו באים לחג שמיני עצרת שהוא הידועה תכלית כל העבודה להגיע לאתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו", פי' הדברים, לתיקון הדעת ואמונה מגיעים ע"י תקיעת שופר ומצות סוכה, ואחרי שקיימנו מצוות שופר וסוכה וזכינו להגיע לדרגת האמונה, אז מגיעים לשמיני עצרת בו הדעת והאמונה כבר ברורה ביותר ומצביעים בבירור 'אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו'.

כדברינו נמצא ב'נועם מגדים (ואתחנן) "והנראה בדרך הפשוט באומרו 'לדעת' כי בודאי טרם שפתח להם הקב"ה הרקיעים במעמד הר סיני, ג"כ ידעו כי ד' הוא האלקים, וכבר נאמר 'ויאמינו בד', אך זה מידיעה ולא מראיה, כאז"ל או ראה או ידע, יש ידיעה שלא בראיה וכו', וזהו אתה הראת לדעת ר"ל נוסף על הדעת שידעת מכבר כי ד' הוא, ראית הדבר עין בעין".

ביותר מאריך בכך הזוה"ק (תרומה) "אמר לון משה, עד השתא אצטריכנא למילף לכו כמה דילפין לרביא, מכאן ולהלאה, אתה הראת לדעת, ואוליפת עד הכא לדעת למנדע ולאסתכלא ולמיעל ברזא דמהימנותא, ומאי איהו, כי ד' הוא האלקים" – פי' ה'מתוק בדבש' - עד עתה הייתי צריך ללמד אתכם כמו שמלמדים לתינוק, אבל אחר שנחקק בכם ידיעת הנגלות הגיע העת ללמד אתכם סוד האמונה כי ד' הוא האלקים - ממשיך הזוהר - אי תימא מלה זעירא הוא למנדע, הא כתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, הכא תליא כל רזא דמהימנותא" - אם תאמר שדבר קטן הוא לדעת זאת, הרי כתיב והשבות אל לבבך שצריך לזה השבה אל הלב והתבוננות לדעת כי ד' הוא האלקים, ובזה תלוי כל סוד האמונה, הרי שרק אחר שחוזרים בתשובה ומתעלים בעבודת ית"ש מתוך אהבה ויראה אז אפשר לידע ולהבין בהבנה ברורה ונעימה כי ד' הוא האלקים.

היחוד השלם

אם הגענו בשמחת תורה להבנה והכרה פנימית של 'כי ד' הוא אלקים אין עוד מלבדו', אין פלא מה שנהוג אצל חסידים ואנשי מעשה לומר תפילת 'אתה הראת' לפני ההקפות בכוונה יתירה ובהתרגשות מרובה, מתכוננים לקראת תפלה זו בהכנה דרבה, וכהכנתה כן אמירתה בהתלהבות וביחודים גדולים, היות שמקובל מספרי המקובלים שאמירה זו בשמחת תורה היא מהתפילות המיוחדות והמרוממת מכל תפילת החגים שהתפללנו, תלמידי הבעש"ט הק' החשיבו תפילה זו לפני ההקפות כגדול שבערכין עד שהתבטאו בלשונם: שיא כל העבודה של ר"ה, יו"כ וסוכות היא אמירת 'אתה הראת' בשמחת תורה, כיון שאז נעשה היחוד של קוב"ה ושכינתיה.

מסופר שפעם איחר רבי מענדיל מויטבסק להכנס בשמחת תורה לתפלת 'אתה הראת', כשראו התלמידים שהרבי משתהה יותר מהרגיל, אזרו עוז כמה מגדולי התלמידים ונכנסו לשאול מה סיבת העיכוב, ענה ר' מענדלי, שנתגלה לו כעת מן השמים עוד מאה כוונות באמירת 'אתה הראת' ולא יכנס לביהמ"ד עד שלא ילמוד את כולן.

גם ה'אמרי חיים' כותב "ידוע שמכל התפלות בימים הקדושים, היותר נעלה הוא בשמחת תורה באמירת אתה הראת וכו' כי אז הוא היחוד השלם" (א"ח ואתחנן), ביותר כותב ה'אמרי חיים' "שמחת תורה שאנו אומרים אתה הראת וכו' אין עוד מלבדו והוא יחודא גבוה שבגבוה תכלית כל העבודות שבחודש הזה כידוע" (משפטים), מקור הדברים הם מהזוה"ק (אמור) "מועדי ד' אשר תקראו וגו', לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו – פי' מתוק מדבש – מה שכתוב אותם במועדם, הם השלש רגלים.. לזמן הכל למקום אחד, כי תכלית כל המועדים הוא היחוד השלם הנעשה בשמיני עצרת".

כיון שיש בתפלת 'אתה הראת' כוונות נעלות ונסתרות עפ"י האר"י הק' וספרי חסידות, צריכים סייעתא דשמיא מיוחדת שהיא לא תופרע ע"י המקטריגים שאינם רואים בעין יפה את התעלות האדם לדרגה גבוה זו, ומנסים להסיטו במחשבות לא טהורות, ולבלבל דעת המתפלל, כידוע הסיפור מההרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע בצעירותו כשהיה עדיין סמוך על שולחן חותנו, וכבדוהו לעבור לפני התיבה לאמירת אתה הראת, כשניגש ליד העמוד ברוב פחד ואימה, בריכוז כל מחשבותיו הטהורות, ניסה לשים את הטלית על כתפיו אך תיכף החזירו בחזרה על העמוד, וכן כמה פעמים, וזאת בעוד הקהל עומד ומשתאה על התנהגותו המוזרה ומצפה שיתחיל התפלה, כשראו שמתמהמה הרבה שלחו את הגבאי להעירו על טרחא דציבורא, ואז ניסה שוב להניח את הטלית על כתפיו, אך מיד הורידו ואמר בקול: 'אם אתה גם למדן וגם חסיד תגיד אתה אתה הראת', ותוך כדי כך עזב את העמוד וחזר למקומו לתמהונם של הקהל שלא הבינו פשר התנהגותו ודיבוריו המוזרים, אחר התפילה כשחזר לביתו יחד עם חותנו שהעריכו מאוד, שאל אותו חותנו בדרך כבוד וביקש להבין התנהגותו המוזרה שהיה ללעג ולצחוק בעיני הציבור, ענה רבי לוי יצחק, כשעמדתי לשים את הטלית על כתפי ראיתי את ה'בעל דבר' עומד לצידי ומבקש להצטרף אלי ולומר יחד עמי ובצוותא 'אתה הראת', שאלתיו למה אתה רוצה להצטרף אלי וכי למדן אתה או ת"ח, ענה, אני גם למדן כמוך, שאלתיו איפה למדת תורה, ענה, למדתי אתך יחד, אמר ר' לוי יצחק אבל אני בנוסף גם חסיד למדתי חסידות אצל מורי ורבי הרבי ר' בער ממעזריטש, ענה הוא, גם אני חסיד וגם שם הייתי עמך בעת שלמדת חסידות במעזריטש, עד שאמרתי לו אם אתה גם למדן וגם חסיד תאמר אתה לבדך 'אתה הראת' וחזרתי אל מקומי.

זהו שמחת התורה בו נעשה היחוד השלם של 'קוב"ה, אורייתא וישראל חד הוא' קבלת התורה מאהבה באופן המושלם ואמונה טהורה כי ד' הוא האלקים, וכדברי רבי אהרן הגדול מקארלין: 'אתה הראת לדעת - אם אדם זוכה לדעת - כי ד' הוא האלקים - אז - אין עוד מלבדו אין צריך יותר לכלום כיון שהוא כבר מושלם בכל ואינו מסוגל ח"ו לחטא עוד, אדם החדור אמונה באמת אי אפשר יותר להסיטו לדבר עבירה, וזהו היחוד השלם של שמחת תורה.

אהבת עולם אהבתיך

יש להדגיש, בסוכה עת ישיבה בבית המלך מתקיים דברי משה רע"ה 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו', משמעות פסוק זה שאנו זוכים בשני מיני קרבות, אחת 'אשר לו אלקים קרובים אליו' מרגישים את הקירבה אלוקית שאנו זכינו להיות קרובים אליו, ומאידך מרגישים גם את הקירבה של אלקינו שגם הוא כה קרוב אלינו - כה' אלקינו בכל קראנו אליו.

על שני הקירבות הרוממות עושים הכל כדי לא להפרד מהם, אך בכל זאת יש הבדל בהרגשת שני הקירבות, יש שמדגיש התענוג האישי והשעשועים מעצם ראיית פני המלך וקשה לו להפרד מהתענוג העצמי, ויש מרגיש תענוגו של המלך באהבתו אלינו והדגשת שמחת תענוגו של המלך זה הוא עיקר שמחתו, שני התענוגים שווים הם, אך יש להיזהר שהתענוג העצמי לא יגבר ח"ו על התענוג שנהנה מתענוגו של המלך, שאל"כ יש חשש של מחשבה פסולה, שאם חושב יותר על עצמיותו ותענוגו העצמית, עלול הוא להגיע למחשבת פסול, הרהור גשמי שהמלך כשיראה אהבתו אליו יגמול לו על כך ויחוננו בישועות והשפעות טובות בגלל אהבתו את המלך ומשמעות אהבה זו שהיא 'אהבה התלויה בדבר שסופה בטילה' ח"ו, עיקר התענוג בבית המלך צריך להיות על שרואה תענוגו של המלך, בלי שום מחשבה של קבלת פרס או מחשבה זרה, זהו עבודה השלימה "ב' מיני קרובות הנ"ל הם אלהית ובשורשם הם אחדות א', על דרך משל, מי שהוא אוהב את המלך אינו רוצה להפרד ממנו אפי' רגע א', וזה בודאי על שהוא אוהב גם את עצמו, ולכן אינו רוצה להפרד מן המלך שיהיה לו השעשועים והתענוג מראיית פני המלך, ובאמת אהבת המלך גורם זה, נמצא ההתקרבות הזה גורם אהבת המלך והאהבת עצמו ושקולים הם ויבואו שניהם ואין שום פירוד באהבות הללו... אבל אם יש לו אהבת עצמו יותר מאהבת המלך ומקרב את עצמו למלך כדי לקבל מעלה ושבח לנפשו או לדבר אחר, הרי הוא אהבה התלויה בדבר וסופה בטלה" (צמח ד' לצבי ואתחנן).

דברים אלו נמצאים גם בדברי הזוה"ק (צו) "דהא ליומא אחרא (שהוא שמיני עצרת – פי' הציטוט הוא מתוך 'מתוק בדבש') זמינין לאשתעשעא במלכא, לנטלא מיניה ברכאן לכל שתא - הם מזומנים להשתעשע עם המלך ב"ה, כדי לקבל ממנו ברכות לכל ימות השנה, ובההוא חדוותא לא משתכחי במלכא אלא ישראל בלחודייהו - ובאותה השמחה לא נמצאים עם המלך אלא ישראל בלבדם, ומאן דיתיב עם מלכא ונטל ליה בלחודיה - ומי שיושב עם המלך, והמלך לוקח אותו לבדו לשבת עמו, כל מה דבעי שאיל ויהיב ליה" - כל מה שהוא רוצה שואל ומבקש, וניתן לו מבית המלך.

ע"כ איתא בספה"ק, בשמיני עצרת כשמרגישים תענוגו של המלך, אע"פ שאפשר לבקש ולקבל טובות והשפעות למשך כל השנה, אין אנו מבקשים דבר כי עיקר שמחתנו היא על אין עצם הזכיה לשבת בבית המלך ולראות שמחת המלך ואין מתנה גדולה מזו.

בקשת אתה הראת

אין אנו מבקשים מתנה אישית בבית המלך, אך בכל זאת, היות ואפשר לבקש בשמיני עצרת כל מאן דבעי, צדיקי עליון ניצלו את הזמן המוכשר להשפיע השפעות טובות על כלל ישראל, הרגישו שהקירבה המיוחדת של שמיני עצרת נותנת להם עוז ותעצומות לבקש ולהשפיע על כלל ישראל ישועות ונחמות ואף אם נחוץ לדבר לפעמים בשפה הלא כ"כ מקובלת, כדבריו המבהילים של ה'עטרת ישועה' (והביאו רבנו ה'אמרי חיים' בספרו פר' קרח) שכנסת ישראל אומרת כביכול להשי"ת "אתה הראת לדעת, תדע רבש"ע - כי ד' - אם הנך רוצה שבמקום ד' שהוא רחמים, יהיה - הוא אלקים - דיני אלקים ח"ו על ישראל, אנו מודיעים ש - אין עוד מלבדו אין זה ביכולתך לעשות לבדך בלתי הסכמת הצדיקים בעוה"ז שהם כדוגמת חברי הפרלמנט להנהגת העולם כמאמחז"ל צדיק גוזר והקב"ה מקיים, ואם יהיו ח"ו דינין על ישראל הם יבטלו הדינים וגזירות רעות בבחי' 'צדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים' (סוכה יד).

ה'אמרי חיים' סיפר, שהיה אצל דודו ה'עטרת ישועה' בשעה שאמר תורה זו: "כששמעתי זאת ממנו, נהייתי חיוור כמו הקיר וחשבתי איך מעז ילוד אשה לומר דברים בוטים כאלו ח"ו, כאילו שמוכיחים כביכול להשי"ת ומזהירים שידע שאין עוד מלבדו, הצדיקים יבטלו את גזר הדין, דברים נוראים וקשה לאומרם".

האמת שכבר קדם לו ה'קדושת לוי' (ר"ה, וכן בפ' בלק) שאומרים בתפלת 'ונתנה תוקף', וז"ל "ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת - כי כשהקב"ה דן את עולמו בחסד אזי יש קיום, וזהי באמת כי אמת הוא דבר הקיום, אבל ח"ו כשהקב"ה דן... אז הצדיקים שבדור יש להם כח לבטל, וזהו מי מושל בי צדיק, ונמצא כביכול אינו מתקיים... אבל כשהקב"ה דן את עולמו בחסד אז יש לו קיום ואין מי שיבטל, וזהו ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת, כיון שכונן בחסד כסאך אז הוא באמת", אם השי"ת רוצה שהכסא הכבוד יעמוד יציב ובאמת אז יכון בחסד כסאך, לרחמים וחסדים.

בדרכו זו כותב ה'קדושת לוי' (תהלים) "הגוים שואלים למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם והם לא ידעו כי בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ואז אלקינו בשמים כי שכינתו בעליונים, ואז כל אשר חפץ עשה שאין צדיקים שיבטלו גזירותיו, כי בזמן שהשכינה בעליונים ואין בנו ח"ו כח לבטל גזירותיו אז כל אשר חפץ ד' עשה, אבל מצפים אנחנו שנעשה תשובה ויהיה בנו כח לבטל גזירות רעות" (קד"ל פורים קדושה שלישית).

א"כ זהו דרך הצדיקים - 'סוד ד' ליראיו' שאין אנו מבינים אותם ואת מסירות נפשם עבור כלל ישראל, אבל עכ"פ כל אחד מישראל כשמגיע זמן היחוד השלם בשמחת תורה ונמצא בשיא ההתעלות של ימות השנה, שמחים בשמחת התורה ושמחה של מצוה וקדושה בעבודת השי"ת, התעלות שאמר ה'קדוש ישראל' מרוזין "ששמחת תורה הוא יום הגדול של כל השנה, וכמו שמתנהגים בשמחת תורה בשעת השמחה, כך נתהוו מזה רושם וגלעד על כל השנה" (עירין קדישין), שלימות והתעלות כל אחד לפני מדרגתו, כל אחד בדרגא דיליה נחה עליו תחושה של קירבה להשי"ת בבחי' בכל קראנו אליו, כאמור למרות שהיינו יכולים לבקש כל מה שרצינו בבית המלך לא בקשנו דבר, כל מאוויינו הוא להמשיך ולהנות מ'שבתי בבית ד' כל ימי חיי' לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו'.

אף השי"ת רואה ששהינו בבית המלך כל ימי החג ולא ניצלנו את הזמן לבקש עבורנו שום כלום, מתלונן ואומר: כל ימי החג הקרבתם שבעים פרים עבור שבעים אומות העולם כדברי הגמ' (סוכה נה) "הני שבעים פרים כנגד מי, כנגד שבעים אומות - פרש"י: פרי החג שבעים הם, חוץ משל שמיני, כנגד שבעים אומות לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונין בחג על המים" היות לנו לעצמנו לא בקשנו דבר, לכן עצרת תהיה לכם - לצרכיכם, תעצרו יום אחד לבקש על הלכם מה שאתם צריכים כל אחד לפי השגתו, מובא במדרש 'ילקוט פנחס' (תשפ"ב) "למה נעצרו עוד יום אחד, רב אמר משל למה הדבר דומה, למלך שהגיע לו יום טוב, באו אריסיו וכבדו אותו, באו בני ביתו וכבדו אותו, היתה מטרונה מרמזת בהם: עד שנוהג עמכם, תבעו צרכיכם מן המלך, כך התורה מרמזת לישראל, תבעו צרכיכם, כיון שלא הבינו, עצרה אותם עוד יום אחד, זה יום השמיני", כיון שהקב"ה מראה לנו חיבה ומבקש מאתנו לבקש על ה'לכם', אף אנו מתעלים במידת צדיק ומרשים לומר 'כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו', אם נגזר ח"ו איזה גזירה, אנו כעת בדרגא עליונה של צדיק גוזר והקב"ה מקיים, צריכים לבקש רשות מהצדיקים על כך, ורק אז יתקיים 'ותשב עליו באמת', באמת ממש.

ישראל עם קדושו יודעים לזעוק בשמיני עצרת בקול רם שישמע ויהדהד בעולם כולו 'אין עוד מלבדו', זה היא יחוסה וגדלותה של אמירת 'אתה הראת' בשמחת תורה בה נעשה היחוד השלם, יה"ר שנזכה לגמר חתימה טובה ברוחניות ובגשמיות, להרמת קרנה של תורה ויהדות, ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו!

More in this printout

View the whole printout