Skip to content
משנת השבוע

דברי אלקים חיים - חג הסוכות תשפ"ו ליל ראשון בסוכה

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

דבדי אלקים חיים

מאת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א

חג הסוכות תשפ"ו

ליל ראשון בסוכה

מחלוקת הרא"ש ורבינו ישעי' במתנה ע"מ להחזיר

בגמ' (סוכה מא:) "ולקחתם" (ויקרא כג:מ) שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. "לכם" משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים, אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חבירו אא"כ נתנו לו במתנה. משמע לן, מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. כי הא דאמר רבא הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי. נטלו ויצא בו, החזירו יצא, לא החזירו לא יצא.

ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין ספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו ונתנו לרבי יהושע במתנה. נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה. נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא. נטלו רבי עקיבא ויצא בו, והחזירו לרבן גמליאל. למה לי למימר החזירו, מילתא אגב אורחיה קא

מתנה גמורה ע"מ שיחזיר

וכתב הרא"ש (פ"ק סי' ל') וז"ל, וצריך שיתנהו לו במתנה גמורה על מנת שיחזיר, ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנו לו במתנה בשעת חזרה. אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהיה שלי כבתחילה, לא יצא בו, דהוי כמו שאול.

ותדע מדאמר לקמן (מו:) לא ליקני אינש לוליבא לינוקא ביומא טבא קמא, דינוקא מקני קני, אקנויי לא מקני. ואם אינו צריך להחזיר לו במתנה, נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא, ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא. אלא ודאי צריך לחזור וליתנו לו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא, עכ"ל.

והנה הושיב הוא ית"ש בענני כבוד את ישראל, הרי משתמשים בשרביטו וסוסו כביכול, מזה מוכח שישראל נקראים בנים והש"י למו אב, ועל כן ממתנות מן ובאר נהנו גם הערב רב. משא"כ מִן ענני כבוד לא נהנו, כי הענן פלט אותם, להיות הענן שרביטו של מלך, ואינם רשאים להשתמש בשרביטו של מלך כישראל שנקראים בנים.

והנה צוונו הש"י בימים ההם בזמן הזה מצות סוכה, 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי', ומוכח דנקראים בנים ונתקבלה תשובתם. וזהו שסיים אני הוי"ה אלקיכם, היינו סיבתכם העמוסים מני בטן כמה דאת אמר (דברים יד:א) "בנים אתם לה' אלקיכם", ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, לא עשה כן לכל גוי.

וזהו כוונת רבינו זי"ע, משום שענני הכבוד באים בשביל החטא, כלומר להורות שהשי"ת מקבל תשובת בני ישראל כיון שהם בנים למקום.

וכ"כ הריטב"א (קידושין ו: דיה ה"ג) וז"ל, ומיהו מתנה ע"מ להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו. וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאות דעלמא. ומסתברא שאם שיעבדה לבעל חובו, הרי הוא משועבד ומוחזר, וגובה ממנו לאחר חזרה, עכ"ל.

לא נפיק בי' עד דמקניא ליה קניית הגוף לשעה

וכן בשו"ת הרא"ש (כלל ל"ה סי' ב' ד"ה אלה, ועיין בחידושי המשנה על קידושין דף ו') מביא תשובת רבינו אביגדור כהן צדק שכתב וז"ל, ואותה ששנינו (סוכה מא:) אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט ראשון בלולבו של חבירו, אע"ג דיהיב ליה בפירוש הנאת שימושו, דהיינו נטילתו לצאת בו ולא נפיק ביה עד דמקניא ליה קניית הגוף לשעה לכל הפחות, התם היינו טעמא דכתיב (ויקרא כג :מ) 'לכם', משלכם, דקנין הגוף משמע ולא סגי בהנאת שימוש לחוד. וא"ת הלוא מתנה ע"מ להחזיר קנין פירות בעלמא קרי ליה בפרק יש נוחלין (ב"ב קלז.) ונפיק ביה. י"ל דלהכי קרי ליה קנין פירות, שאינו יכול לאכלו, אבל מיהו קנין הגוף לשעה מיקרי, ובהכי סגי ד'ולקחתם לכם' משלכם, משעת לקיחה קפיד רחמנא שיהיה משלו, והא איכא, עכ"ל. וכן משמע דעת הרשב"ם (ב"ב קלז.). וכן דעת הרמב"ם כמ"ש האמרי ברוך בהגהות הקצוה"ח (סי' רמ"א סק"ד). וכן דעת הרשב"א כמ"ש הגרש"ק בספר החיים (הל' לולב סי' תרנ"ח ס"ג).

מתנה ע"מ להחזיר אינו חייב באונסין דלהכי יהביה ליה במתנה

אולם לבסוף הביא הרא"ש אחר דברי בעל העיטור דהנותן מתנה ע"מ להחזיר פטור מאונסין, דהרי להכי נתנה לי' במתנה, דאי לאו דנהני ממנו. ומפלפל בדבריו וכותב, וכן דעת ה"ר ישעי' ז"ל שהקשה, מה יש בין מתנה ע"מ להחזיר לשאול, בשניהם הוא שלו עד שיטלנו, ושניהם אין הגוף קנוי לו.

ותירץ דמתנה ע"מ להחזיר אינו חייב באונסין, דלהכי יהביה ליה במתנה. מיהו כי איתיה בעיניה מיחייב לאהדורי ליה. וכיון דאינו חייב באונסין קרינא ביה 'לכם'. אבל שאול שחייב באונסין לא קרינא ביה 'לכם'. ולדבריו אפילו בגניבה ואבידה לא מיחייב כיון דפטר ליה מאונסין משום מתנה, הוא הדין נמי מגניבה ואבידה אי לאו משום דאמרינן הואיל ונהנה מהנה. כדאמרינן (ב"מ פא.) גבי הנוטל כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ונאנסו – בהליכה חייב, בחזרה פטור מאונסין וחייב בגניבה ואבידה, דהואיל ונהנה מהנה.

והקצוה"ח (סי' רמ"א סק"ד) כתב לחלוק ע"ד הרא"ש בענין מתנה ע"מ להחזיר, וכתב כדעת רבינו אביגדור המובא לעיל דמתנה ע"מ להחזיר היינו מתנה לשעה, ואח"כ חוזרת מאליו להנותן, עי"ש.

ומיהו נ"ל דחייב אפילו באונסין. ועוד אפילו במתה מחמת מלאכה חייב, שהרי קיבל עליו להחזירו, ואם לא החזירו המתנה בטלה. ונהי דשואל לא הוי, מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון שלא ברשות הוי גזלן. ואע"פ שברשות ירד, הוא ביטל אותו רשות בשלא קיים תנאו, ועשה את עצמו גזלן למפרע. וכתב הברוך טעם (בהגהות אמרי ברוך על הקצוה"ח) להקשות על הקצה"ח, דמתנה לשעה ע"כ הוי רק כשאלה על זמן, דהא לא נפקע קנין הגוף של הנותן אף באותו זמן שהיא במתנה אצל המקבל. דאם נימא דנפקע, במה חוזרת עליו כבתחילה בלא קנין.

ולא דמי לאחריך לפלוני (ב"ב קלז.) שבאמת נפקעה כל זכות הנותן וקם בחזקתו של הראשון בקנין הגוף, וכשמת שייך להבא אחריו והוא זוכה אז בו מאותו זמן ואילך. ואף שקודם מיתתו של הראשון לא היה להשני ולא להנותן שום זכות, מ"מ במיתת הראשון זוכה השני מחמת הקנאת הנותן שהקנה תחילה שיהיה של השני מעת מיתת הראשון. אבל בנותן ע"מ להחזיר לעצמו לא שייך לומר שקונה אח"כ מחמת שהקנה לעצמו בעת המתנה, דאין אדם מוכר או נותן לעצמו, עכ"ד.

בהנאה אין בזה שוה פרוטה, נמצא שלא נתן לה כלום בשביל הקידושין (עיין תור"פ ומאירי). א"כ כיון שעכ"פ כבר אסור בהנאה מדרבנן, מנ"ל דבכה"ג עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו.*

אחיעזר: האיסור דרבנן הוא רק לשעה

בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' א' אות ח') תי' בחידוש נפלא דכל האיסור הנאה מדרבנן הוא רק על שעה הששית, ולאחר שעה ששית אין עוד איסור דרבנן כיון שיש אז איסור דאורייתא, וממילא חוזר החמץ לרשותו, ועל האיסור דאורייתא עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ב עיי"ש.

חמץ אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו

ובאמת מצינו כעין דבר זה לגבי ער"פ, דחז"ל אמרו (פסחים ו:) שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וכו' וחמץ משש שעות ולמעלה [היינו מחצות]. ולכאורה מי הכניס זאת לרשותו לעבור עליו ואפי' בכרת כאילו ברשותו, זה רק כאשר באמת הוא ברשותו אלא שיש על זה דין איסור חמץ, אבל הרי יש עליו שם איסור דרבנן. והארכנו מזה, מ"מ מצינו כזה סברא שחוזר לרשות עצמו בלי קנין אי נימא כסברא הנ"ל. מ"מ יש לחלק ג"כ כאשר הארכנו בסוגיא הנ"ל.

קושית המהר"ם מינץ: כבר אינו ברשותו כיון שאסור בהנאה מדרבנן

בשו"ת מהר"ם מינץ הקשה למש"כ האחרונים (עיין מנחת חינוך מצוה י"א אות ד') דאם יש בחמץ שאר איסורי הנאה אינו עובר בבל יראה, דהא דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו הוא דוקא כשיש איסור חמץ לבד אבל לא בשאר איסורים. וכיון שאסור בהנאה מדרבנן בשעה ששית כמ"ש בגמ' (שם ו.) וניבטליה בשית, כיון דאיסורא דרבנן עילויה וכו' ולאו ברשותיה קיימי, וכו' דאמר רב גידל אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדינייתא אין חוששין לקידושין. והטעם כיון שאסור והנה הרא"ש הביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן בגמ' (סוכה מו:) לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביומא טבא דינוקא מיקני קני אקנויי לא מקני ע"ש. ואי נימא דמתנה ע"מ להחזיר לא בעינן שיחזור המקבל ויקנה להנותן, רק דהנתינה של הנותן לא היתה מלכתחילה רק עד כלות זמן השתמשותו, ואח"כ ממילא חוזרת המתנה להנותן, א"כ מאי בכך דהקטן לאו בר הקנאה הוא לחזור ולהקנות להנותן, הלוא אפשר לי' להנותן שיקנה להקטן רק עד אחרי שיצא בו,

ושאח"כ תחזור לו ממילא בלי שום הקנאה. אלא ודאי דכה"ג לא מהני, ובע"כ שהנותן צריך להקנות להמקבל כמתנה גמורה, והמקבל צריך אח"כ לחזור ולהקנות להנותן, ולכן אי אפשר זה בקטן. ועי' בקצה"ח ובאבני מילואים בזה. הגדול ר' גרשון שטערן (אב"ד לודאש בעל ילקה"ג) קושיא נאה על רבינו ישעי', שבאשר"י (סוכה מ"א) שהקשה מה חילוק יש בין מעמ"ל [מתנה ע"מ להחזיר] לשאול, בשניהם הוא שלו עד שיטלנו, ושניהם אין הגוף קנויה לו. ותירץ דמעמ"ל אינו חייב באונסים, דלהכי יהבי ניהליה במתנה, מיהו כי איתיה בעיניה מיחייב לאהדוריה ליה. וכיון דאינו חייב באונסים קרינא ביה 'לכם'. אבל שאול שחייב באונסים לא קריה ביה 'לכם', ע"ש.

שם ארי': כיון דאין לקטן דין שומר עליו ופטור מאונסין

וראיתי בס' שם אריה (ח"א סי' י"ב) שכתב לתרץ שלא יקשה מכאן על הר"ר אביגדור כהן, עפ"ד הר' ישעיה (הובא ברא"ש שם) שכתב לחלק בין שואל למתנה ע"מ להחזיר לשואל, כיון שחייב באונסין הרי שאינו בעלים של הדבר, משא"כ במתנה ע"מ להחזיר שאינו חייב באונסין חשוב כשלו. ועפ"ז מתרץ השם אריה הנ"ל דקטן כיון דאין דין שומר עליו ופטור מאונסין, א"כ אצלו אין לחלק בין מתנה ע"מ להחזיר לשאלה, וכיון דבשאול לא יוצא כמו כן במתנה ע"מ להחזיר לא יוכל לצאת, עכ"ד.

ולפמ"ש קצוה"ח (סי' ע"ב אות ל"ד) דהשואל ספר מחבירו פטור מאונסין, דה"ט דשואל חייב באונסין משום שכל הנאה שלו, אבל מללה"ן [מצוות לאו ליהנות ניתנו], ע"ש. א"כ בלולב ואתרוג שאול פטור מאונסין משום דמללה"נ, וכיון דפטור מאונסין אמאי לא קריה ביה 'לכם'.

הנה בזה שהק' דו"ז מצד שאצל השואל פטור מאונסין, הרי שי' הקצוה"ח זה שי' הר"ן (סי' י"ט, הביאו הסמ"ע חו"מ סי' ע"ב סקכ"ב). אמנם הש"ך (חו"מ שם) פלפל בדבריו, דאולי קיי"ל כרבה לגבי פרוטה דרבי יוסף, וא"כ באמת חייב באונסים לגבי ספר. וכן הנתיבות שם (ביאורים סקי"ז) כתב דדוקא כשבא הנאה מהמשאיל להשואל אז נוכל לומר אי כל הנאה שלו או לא, עיי"ש. ולפ"ז לא קשה מידי, מ"מ לשי' הקצות החושן כמ"ש הקושיא נפלא.

ברכת שמעון: הרי החסרון שאינו יכול להקנות בחזרה

ומרן בספר ברכת שמעון (הל' לולב) ואין הדברים מובנים, דא"כ אין החסרון בקטן במה שלא יוכל להקנות אח"כ, רק דהקטן לא יוכל לצאת באתרוג שניתן לו רק במתנה ע"מ להחזיר דהוי כמו שאול, והרי אין זה בטעם המבואר בגמ'. וגם דלפ"ד אדרבה, מכיון דהחסרון בשאלה הוא משום דחייב באונסין, א"כ בקטן דאינו בר תשלומין באונסין גם בשאול יצא כיון דחשוב כשלו. אבל למה נימא איפכא דקטן גם במתנה ע"מ להחזיר לא יצא.

וכתב ע"ז זה"ק בשו"ת בית שערים (חאו"ח סי' של"א) לפענ"ד נראה סברא אחת לפמ"ש התוס' (שבועות מ"ד סד"ה שומר) דאם מחויב בגניבה ואבידה מצד בע"ח קונה משכון, עובר בחמץ, כיון שחיוב גניבה ואבידה הוא מצד קנינו שהוא שלו אע"פ שאינו חייב באונסין, אבל מצד קבלת שמירה אינו עובר אא"כ מחייב באונסין, ע"ש.

השואל ספר מחבירו פטור מאונסין

ובעזה"י ליישבו ונקדים קושית דו"ז הגאון וה"נ אני אומר להיפוך דבמעמ"ל פטור מאונסין מצד קנינו שהוא שלו, אלא דאם איתא בעיניה התנה שצריך להחזיר לו. אבל אם נאנס פטור, דשל המקבל נאנס שפיר מקרי 'לכם'. אבל שאול, הא דפטור מאונס אינו מצד קנינו, דנימא שלו נאנס, אלא משום דאין כל הנאה שלו דמללה"נ אינו מקבל עליו שמירת אונסין. ועיין תוס' (כתובות נ"ו סד"ה ה"ז) שפיר לא מקרי 'לכם' משום פטור אונסין, דהא הפטור אונסין הוא חסרון קנין שאין לו בה הנאה. הפוך בה והפוך בה ותראה שכן הוא, עיי"ש.

ולפ"ז הכ"נ יש לומר לגבי קטן, היות שנותנו לקטן והקטן אינו בעל שמירה ואינו בעל אחריות, א"כ תיכף כאשר נותן להקטן בגדר מתנה ע"מ להחזיר, אפילו אי נימא כשי' רבי אביגדור ורבי ישעי' דהוה כקנין לשעה, מ"מ היות שלא החזירו לא יצא בו. וכאן נותנו לקטן שאינו בעל אחריות, והוה כמו שנותנו לכתחילה באופן שלא יחזיר לו, ואינו כקנין לשעה להיפוך הוה כמו הפקיר נכסיו וקנין שלם, וכמ"ש לעיל זה"פ. וא"כ בודאי דהוה לקטן זה בשלימות, וכאן בודאי גם לרבי ישעי' הקטן צריך להחזיר ולהקנותו, דהרי כשנתנו לקטן הוה כנתנו מתנה גמורה, לא רק להיפטר מאונסין, שהרי ברגע שקיבל הקטן הוה ליה כבר כאנוס והו"ל קנין גמור, א"כ כשמחזירו צריך להחזיר ולהקנותו. משא"כ לגבי גדול בעל אחריות נותנו לקנין זמן, ותלוי אח"כ כשמחזירו קבלו בחזרה.

More in this printout

View the whole printout