מצוה יומית
מצוות נז-ס. דיני שומרים
י"ח-כ"א תשרי תשפ"ז
אם לא הציל הפירות מהפסד אם חייב לשלם
ב"חכמת שלמה" (חו"מ סי' רצ"א סע' ו') הביא חקירת ה"מחנה אפרים" (הל' שומרים) שנסתפק במי שהפקיד אצל חבירו פקדון וראה הנפקד שהיו הולכין ואבודין ולא מכרה בב"ד, אם נקרא פשיעה וחייב לשלם, או כיון שההפסד בא ממילא שלא ע"י מעשה הנפקד, נהי שלכתחילה מחוייב להצילו מן ההפסד, מ"מ אם לא עשה כן י"ל דפטור, שאין זה בכלל חיוב שמירתו.
אבל ה"מחנה אפרים" מסתפק בדבר ההולך ונפסד מאליו, ואינו דומה למה שנזכר ב"מחבר", שודאי מוטל עליו לשומרה שלא יופסד, וצריך לנערה וכדומה, וזה בכלל מה שהתחייב עצמו בשמירתה. אבל דבר הנפסד מאליו ואין בידו לשומרה מההפסד, הגם שבאופן זה עליו למכרו בב"ד, מ"מ אפשר שמה שחייב למכרו בבב"ד אינו מדין שומר הוא, א"כ אף דבשניהם ההפסד מאליו בא, מ"מ לא דמי כלל.
דעת החכמת שלמה שחייב
וה"חכמת שלמה" תמה עליו, ד"אישתמיטתי" הלכה מפורשת בשו"ע (חו"מ סי' ע"ב סע' כ"ז) שכתב שם המחבר, וז"ל: "ואם מודה ששם אותו במקום שאינו משתמר מן העכברים, או לא נערו כראוי, חייב לשלם הפחת", ע"ש. מוכח, כי גם עבור שלא נערו כראוי, למרות שזה הפסד הבא ממילא, מ"מ חייב מכח שהיה חייב לנערו כראוי, וצ"ע שנעלם מיניה זה, ע"ש.
דחיית החכמת שלמה
ולפענ"ד אינו ראיה ונראה לחלק, שהמחבר מיירי בחיובים מהלכות שומרים. והנה המפקיד אצל חבירו נתחייב הנפקד בדיני שומרין, והוא שלא יניחם במקום עכברים, וינער הבגד אחת לשלושים יום או כיוצא בו, כפי שצריך לשמירת הבגד, ומיד כשקיבל עליו שמירתו קיבל עליו לעשות כן, והוא דין מדיני שומרין, ולכן כל שלא עשה כדיני שומרין הו"ל פושע.
מחלוקת המג"א והחק יעקב
ולעצם החקירה נראה לפענ"ד, שתלוי במחלוקת הפוסקים. הנה בשו"ע (או"ח סי' תמ"ג) לענין חמץ של חבירו שהיה בידו בפקדון ולא מכרו ועבר עליו הפסח. כתב ה"מג"א" (שם סק"ד) נראה שהנפקד חייב לשלם דמי הפקדון למפקיד, דהא שומר חנם שהיה יכול להציל ברועים ובמקלות ולא הציל חייב, וה"נ היה לו למכרו קודם זמן איסורא.
וה"חק יעקב" (שם סק"ח) הביא דעת ה"מג"א", ושה"שער אפרים" (סי' כ"ח) הסכים עמו. אך ה"חק יעקב" חולק עליהם, שהרי בחו"מ (סי' רצ"ב סע' י"ז) כתב שאין הנפקד מחויב למכרו, רק משום השבת אבידה לבעליו, וכן משמע קצת מפרש"י (ב"ק צח:).
נראה לכאורה כי בזה חולקין, שזה שחייב למכרו הוא מדין השבת אבידה ואינו מדין שומרין, לפ"ז על מה שלא מכר
משמעות המחבר שיש חילוק בין חמץ לשאר פקדון
וכך יש לדייק מלשון המחבר (סי' רצ"ב סע' ט"ו) שכתב, "אבל אם חסרו יותר מכדי חסרונן וכו' מוכרן בב"ד", ולא כתב מדין השבת אבידה. וכן בסעיף ט"ז, המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו, דבש ונפסד, יין והחמין, "עושה תקנה לבעל הפקדון אם אינו בעיר ומוכרן בב"ד". ולא כתב שהוא מדין השבת אבידה. ובסעיף י"ז בחמץ בפסח כתב, "המפקיד חמץ אצל חבירו והגיע פסח וכו' יוצא ומוכר בשוק לשעתו מפני השבת אבידה לבעלים". לפ"ז נראה שבסעיף ט"ו וט"ז לא משום השבת אבידה היא, אלא מדין שמירת הפקדון.
דחיית הראיה של החק יעקב
איברא שמה שהביא ה"חק יעקב" ראיה נגד ה"מג"א", שבאופן זה אינו אלא משיב אבידה, לכאורה הגם שראייתו לענין חמץ ראיה הוא, אבל מ"מ עדיין אין ראיה משם לענין פקדון דעלמא. שלכאורה יש לחלק בין חמץ בפסח שאין החסרון בחמץ, שהרי החמץ כשהוא לעצמו לא נפסד, אלא שע"י איסור פסח נאסר החמץ, ולכן הוא נפסד.
מחלוקת הטור והרמב"ן
ועיין ה"הגהות רע"א" שם, על מה שכתב המחבר ומוכרן בב"ד, שב"טור" איתא 'יכול' למוכרן, וה"רמב"ן" ב"מלחמות" כתב דצריך למוכרן, ע"ש. וי"ל דבהא תליא, דלמ"ד יכול למוכרן סובר דליכא חיובא, ולא הוי אלא מדין השבת אבידה, או אפילו פחות מזה. ולמ"ד צריך למוכרן ע"כ משום חיוב שומרים הוא, וצ"ע. (שו"ת משנ"ה חי"ז סי' קמ"ז)