Skip to content
משנת השבוע

סעודת רעוד"ר

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

"הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א:א). ויש להבין ענין "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג:מ) - ראשון לחשבון עונות (מדרש תנחומא פ' אמור סי' ל'). גם צ"ב קריאת ההפטורה של מלחמת גוג ומגוג, ודברי הלבוש שיהיה מלחמת גוג ומגוג בסוכה.

לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת

הלימוד ממלחמת גוג נראה כאן כוונת החילוק בין יפת לשם - חיות של המצוה. דהנה כמה כבר הי' השמירת עינים שלהם כידוע דברי חז"ל, הנה נאמר בתורה (בראשית ט:כג) "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וגו' ויכסו את ערות אביהם וגו", ופירש רש"י שם שאין כתיב 'ויקחו' אלא 'ויקח', לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו שנאמר (יחזקאל לט:יא) "אתן לגוג מקום שם קבר".

וכתב שם בגור ארי' (לזה"ק המהר"ל אות י"ז) בזה"ל, שם ויפת היו דבקים בכבוד, ומזה בניהם נמשכים אחר הכבוד. ובני שם זכו לטלית של ציצית, כי כבוד ה' יתעלה חופף אותם וכבוד ה' עליהם. והפרש גדול יש בין שם ובין יפת, כי שם היה מכובד במצות ציצית מפני שנתאמץ יותר זכה גופו ונפשו לכבוד. אבל יפת שלא נתאמץ ולא עשה בכוונת נפשו זכה גופו לבד לכבוד, ושם זכה להיות עליו מלבוש מן המצות, שהיא כבוד ה', ובזה יהיה כבוד ה' חופף עליו כל היום. ולפי דבריו כאן מתבאר שבני יפת זכו לקבורה, ואילו בני שם אף זכו לתחיית המתים.

ודבר מופלא הוא בסוד המדרש הזה. ואם תדע שלשה בנים אלו ומדריגתם, כי שם הוא הנכבד הוא המובחר ויפת הוא הגדול וחם הוא הקטן, תבין כל הדברים באמיתתם למה לא נתאמץ יפת במצוה הזאת כמו שם, כי יפת דומה לגוף אשר אין פעולתו בזריזות, ולפיכך לא זכה רק הגוף לקבורה. ובשביל זה נקרא יפת, כי יופי שייך בגוף דוקא. וחם הוא כח הנפש ונושא כח הנפש החיוני הוא חום טבעי בלב אדם, לכך נקרא חם. אבל שם הוא עיקרי, והוא כמו עצם הצורה של אדם, לכך נקרא שם כי השם בא על העיקר ועל עצם הדבר.

ומזה תבין סוד אלו ג' בנים שהיו נגד חלקי האדם - יפת נגד הגוף וכל ענין הגוף הוא בעצלות, וחם נגד הנפש החיוני. אבל שם הוא על דבר שהוא עצם ועיקרי עיי"ש, עכ"ד הק'.

שני מיני רשעים, האחד הוא יודע שעובר עבירות, ועוד יש רשע שלומד ומתפלל

ועיקר החסידות ללמוד ליהודי שלא יהי' 'מצות אנשים מלומדה' (ישעי' כט:יג). בספר ליקוטים יקרים (דף ט"ז ע"ב, ועיי"ש עוד בדף ל"א ע"ג) וזה לשונו, רמז הפסוק (משלי ו:ט) "עד מתי עצל תשכב", ר"ל שיש כמה בני אדם שיושבים ועוסקים בתורה, ושונים כל היום מעוטפים בטלית ותפילין, אך הוא מצות אנשים מלומדה, ואינו יודע עיקר העבדות. וזה כמעט גרוע מבעל עבירה, כי בעל עבירה, פתאום יכול לבוא לו התעוררות גדולה, ויעשה תשובה גמורה, ויתחרט על העבירות שעבר, ויעבוד את ה' יתברך בעבודה גמורה והתלהבות גדולה.

אבל זה האדם אשר הוא צדיק בעיניו, ודומה לו כאילו עשה העבודה המוטלת עליו, אדם זה לא יכול לבוא לעולם לידי מדריגה גדולה וטובה, כי הוא חושב שעבודתו הוא בשלימות. ובאמת הוא רחוק מאתו יתברך שמו ומעבודתו כרחוק מזרח ממערב [חסר הסיום], עד כאן לשונו. וכן הוא בפירוש פסוקים מלוקטים שבספר אור תורה, וגם שם חסר הסיום:

ובספר ליקוטים חדשים (מקור מים חיים בראשית פ' בראשית הערה קל"ז) הביא שאמר הבעל שם טוב שיש שני מיני רשעים: האחד הוא יודע שעובר עבירות, ועוד יש רשע שלומד ומתפלל, ואעפ"כ הוא רשע, שכל עבודתו לצורך עצמו, עכ"ל.

וכדברי החת"ס 'ראשון לחשבון עונות', שיש עונות אשרי איש אשר לו יחשב ה' לו עון, עיי"ש זה חשבון חדש.

יש התעלות בעבודת ה' כמה דקות בביטול תורה להגר"א כמה התלהבות יש במצוה הרעיון פרחא לעילא בדחילו ורחימו המצוה או עבירות פרחא לעילא. כל מצוה שיהיה עם חיות פרחה לעילה כוונתו שהקב"ה עושה מצוה.

ואולי דזה הכוונה דאי' בתיקוני זוה"ק (תיקון י') תורה מצוה בלי דחילו ורחימו לא פרחא לעילא. ובס' תורת המגיד (פ' בחקותי) וי"ל ע"פ רמז המשנה (חגיגה כ:) חומר בקודש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים וכו', כי הלוא נודע שעיקר עבודת הבורא יתברך הוא הדביקות והתלהבותו בעבודתו ית' ובלימוד תורתו שיהיה בדחילו ורחימו, ומחמת זה יכול הוא לדבק בהש"י כביכול מפני שהבל הדיבורים מתדבק בהבל העליון, והקול בקול העליון, והדיבור בדיבור העליון, וכן המחשבה, וכמ"ש רז"ל (זח"ב רלב.) השכינה מדברת מתוך גרונו של משה, מחמת גודל קדושתו ודביקותו בהש"י היה ממש מתחבר עם שרשו, והרי הוא כמו הקב"ה היה מדבר דיבורו של משה, ועי"כ נזדכך חומריותו ונעשה איש האלקים, וכמ"ש (שמות ג:ה) "של נעליך" שהוא החומרי.

וזהו אפשר רמז המשנה חומר בקודש, כלומר אם תרצה לזכך חומרך שיהיה בקודש העליון, שהוא המחשבה העליונה אי אפשר אם לא מבתרומה, פי' שצריך שתרים תמיד עיניך ולבך ותטהר מחשבותיך ורעיוניך במחשבת הש"י ודביקות גמורה והתלהבות. וזה ידוע שבמקום שהאדם מחשב שם, הוא ג"כ במקום ההוא. וא"כ כשתתמיד ותרגיל עבודתך בכך, תרום ותעלה במקום המחשבה העליונה אל שורשה, ואז גם חומר שלך תזדכך בקודש העליון כנזכר.

בעל התניא: מעלת לימוד תורה בדחילו

ואמרתי פעם כוונה, דהנה א' מגדולי תלמידי השאגת אריה המכונה ר' יהושע [צייטלין] הגדול משקלוב, חיבר הגהות על הסמ"ק, עליו יסופר כי לאחר גאולת בעל התניא ממאסרו, שאל את בעל התניא מהיכן שאב מה שכתב ב'תניא' שלימוד התורה בלי אהבה ויראה אינה עולה למעלה. והשיב שמפורש בזוה"ק (תיקו"ז תיקון י') "ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא".

כשאמר לו הג"ר יהושע שאין פוסקים מהזוהר, ענה לו רבינו שמפורש הוא בגמרא, ולא הבין רבי יהושע אל מה ירמזון מיליו. עד שגילה לו רבינו שהוא הנאמר בגמ' (פסחים נ:) רבא רמי, כתיב "כי גדול עד שמים חסדך" (תהלים נז:יא), וכתיב "כי גדול מעל שמים חסדך" (שם קח:ה) וכו' כאן בעושין לשמה וכו'.

ובספר מרגלית הים (שם) הביא כ"ק אדמו"ר הגה"ק בעל צבי לצדיק מבלאזוב זצוק"ל, שבילדותו הי' עם אביו הגה"ק מדינוב זצוק"ל להסתופף בצילא קדישא דרבינו הק' מצאנז זלה"ה זי"ע. שמעתי כי רביה"ק מצאנז זצ"ל אהב תמיד להשתעשע עמו בדברי תורה וחכמה, כי הוא הי' ילד פלאים ומשיב כענין כמו גדול שבגדולים. פעם שאלו [שמעתי מחסידים שזה אירע כשהי' רק בן שש שנים] על מה דאיתא בגמרא (פסחים נ:) רבא רמי כתיב "כי גדול עד שמים חסדך" וכתיב "כי גדול מעל שמים חסדך" הא כיצד, כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה, ע"ש. ולכאורה צ"ב, מאי משמע בפסוקים הללו שמדובר בעושין לשמה או שלא לשמה.

ומיני' ובי' השיב, כי תיבת 'על' עולה בגימטריא וכמספר עשרים וששה יותר מתיבת 'עד', והוא מכוון נגד שם הוי"ה ברוך הוא שעולה כ"ו. וזהו שאמרו חז"ל שהפסוק "כי גדול מעל שמים חסדך" קאי על העושין לשמה, כי מרומז בו שם הוי' יתברך שמו. והיינו שעושין ומכוונין לשם ה' וש"י.

והכוונה בזה שאמרו דכשיהודי לומד תורה ועושה מצוה בדחילו ורחימו פרחא לעילא, הכוונה שהקב"ה עושה המצוה ביחד, וזה הגדפים אהבה יראה שבמצוה פרחא לעילא שהקב

More in this printout

View the whole printout