הרה"ח אוריאל רוטנברג שליט"א
עליה לרגל בזמן הזה
רבי יוסי הגלילי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: ראייה, וחגיגה, ושמחה (חגיגה ו:).
וכן פסק הרמב"ם (חגיגה א,א) שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה שנאמר יראה כל זכורך, והחגיגה שנאמר תחוג לה' אלקיך, והשמחה שנאמר ושמחת בחגך, הראייה האמורה בתורה היא שישראל יראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה וכו' החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג בבואו להראות, והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה, ושתי מצוות אלו שהן הראייה והחגיגה אין הנשים חייבות בהן, והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך, עיין (ר"ה ל"ג ע"א). א"ו דהיה קשה להרא"ש ונשים חייבות במצוה זו. והשיג הראב"ד א"א לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה.
האם יש חיוב בעליה לרגל בזמן הזה- או שיש איסור
א"כ בימינו שבעוה"ר אין לנו את היכולת להקריב, לא נוכל לקיים מצוות ראייה וחגיגה, ונשאר לנו מצוות שמחה שאותה אני ניתן לקיים בכל מקום כפי שמובא בפסחים (קט.) רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - אין שמחה אלא ביין, ונשים בבגדי צבעונין. יוצא שאין מקום לעליה לרגל בזמן הזה. וכן משמע מדברי הרא"ש מו"ק (סי' יג) (ששאל מדוע אין איסור הספד ל' יום קודם הרגל לרב שמא יכלה ממונו ולא יעלה לרגל ולשמואל שמעורר את צער על מתו ברגל, ושאל הרא"ש מדוע לא אמרה הגמ' שנ"מ בזמן הזה שאין עליה לרגל ולא שייך את טעמו של רב ע"ש) וכן מפורש בנודע ביהודה (ת' סי' צד) (הובאו דבריו בשערי תשובה תקכט) שהוציא שאין חובת ראיית פני רבו בזמן הזה שהרי לא יהיה כבוד רבו יותר מכבוד השכינה, והרי כיום לא עולים לרגל.
לא רק זאת לכאורה הגעה היום וראיית מקום המקדש בחורבנו, הרי היא מעוררת צער ומחייבת קריעה מדינא (או"ח תקס"א יו"ד ש"מ). והרי איסור לעורר צערו במועד כמבואר (או"ח תקמ"ז ס"ג) שכן אסרו להספיד כבר ל' יום קודם למועד ואחד מהטעמים הוא שיעורר את צערו בתוך המועד, א"כ אדרבה יהיה איסור לעלות ולראות את מקום הבית בשיממונו. (ואף שכבר פסק במנחת שלמה ח"א סי' עג שאין צריך לכניסת טמאים להר הבית) ויש בו עניין בפני עצמו כמו בקידוש לבנה, אך לפי זה אין זה דין דוקא בג' רגלים. והחת"ס יותר הדגיש את קדושת ירושלים שקידשה לעולם, אך עדיין לא ברור מה עניינו דוקא ברגל.
נהגו ישראל לעלות לרגל גם אחר החורבן
אמנם מצאנו כבר במקורות קדומים שהיו עולים גם לאחר החורבן לירושלים כמובא:
- במד"ר שיר השירים (ד,ב) מה יונה זו אע"פ שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אע"פ שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה, ועוד שם בהמשך המדרש- כך אע"פ שחרב בית המקדש לא בטלו ישראל פעמי רגלים שלהם ג' פעמים בשנה.
- וכן מבואר בס' חסידים (תרל)- ורב האי היה עולה בכל שנה לירושלים מבבל והיה שם בחג הסוכות, כי היו מקיפין את הר הזיתים בהושענא רבה ז' פעמים ואומרים מזמורים שסידר להם רב האי.
- וכמו כן התשב"ץ (ח"ג רא) שמוכיח שירושלים נשארה בקדושתה גם אחר החורבן שכן קידשה גם לעתיד לבא, ומוכיח כן שהרי יש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר היא קיימת שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות ויש בזה רמז במדרש קינות ובמדרש שיר השירים במדרש פסוק חומה ובפסוק אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלוקים בקול רנה ותודה המון חוגג, ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה ומתמלאת פה על פה בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר מג' מאות איש כלם הם נכנסים שם ויושבים רווחים כי עדיין היא בקדושתה וזה סימן גאולה שלישית:
- מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל, ועברה על דעתו ועלתה לרגל, ובא לפני רבי יוסי, אמר לו: ואילו היית יודע שעוברת על דעתך ועולה לרגל, כלום הדרתה? אמר לו: לא, והתירו רבי יוסי. (נדרים כג.) והקשה המהר"ץ חיות שהרי ר' יוסי היה לאחר חורבן בדורם של ר' מאיר ור' יהודה, שהיו דור שני אחר חורבן הבית. ותי' המהר"ץ חיות שכבר ביאר דאף אחר החורבן היו נוהגים לעלות לרגל קצתם להתפלל בירושלים במקום המקדש. כמו שמצינו בבראשית רבה פ' בא ר' ישמאל בר"י עלה למצליי בהדין פלאטינוס. ועי' ג"כ מדרש קהלת פיסקא שלח לחמך וגו' דר' אלעזר בן שמוע הוי מטייל על ימא כו'. ארעת ענתה דישראל סלקין לרגלא בירושלים. וראב"ש ידענו דהיה תלמיד ר"ע (רש"י כתובות מ' ע"א) ור"ע היה בחורבן ביתר. נ"ב שנים אחר החורבן. ומכ"ש דבימי ראב"ש כבר נחרב המקדש בירושלים. ובכל זאת עלו לרגל. ואולי הקריבו קרבנות במקום המקדש לפי ההלכה (מגילה י' ע"א זבחים ס"ב ע"א) מקריבין אף על פי שאין בית. ועוד נמצא בסדר הדורות בשם ספר מעשיות דרבינו נסים דר"מ עלה לירושלים בכל פעם ופ"א אירע לו ענין רע. (חולין מ"ח ע"א) שעלו בני אסיא ליבנה ג' רגלים ופעם שלישית התירו להם. הרי שהיה דרכם לעלות לרגל ג"כ. לשאול ספקות בהוראה אשר נולדו להם. ועי' רא"ש כאן דהתעורר בזה. וכ' אף הנשים היו רגילות לעלות לשמוע הדרשות ולראות בכבודה של תורה ע"ש. וא"ל דהיה קשה להרא"ש דהרי עליה לרגל מ"ע שהז"ג ונשים פטורות. וכמו שהביאו התוס' (עירובין צ"ז ע"א) דאשתו של יונה הושבה. דז"א דהא כאן מדבר ממקומו של ר' יוסי. ור"י ס"ל נשים סומכות רשות. דבזמן ר"י לא היה נוהג עליה לרגל דכבר נחרב הבית. וכ' הרא"ש דהיו עולים לפשוט להם ספקות הוראה. ונשים הולכות לראות כבוד התורה. וע' ברכות ספ"ב בתוס' מכבוד התורה שנעשה בשבתא דרגלא:
- ה. הר"ן בתענית הסביר שמה שנוהגים גם בזמן הזה לשאול גשמים בז' במרחשון היינו אפילו לאחר חורבן לפי שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים כמו שעושין גם היום ומפני עולים הללו ראוי שנאחר השאלה שהיא היתה עיקר התקנה.
- ו. ובכפתור ופרח (פרק ו) ומה שאנו נוהגין עם אחינו אנשי גאולתינו יושבי הארץ כאנשי סין, וחמת דמשק, צובה, מצרים ואסכנדריה לעלות לירושלם בחגים ובמועדים אינו אלא מפני עגמת נפש, רוצה לומר להרבות עגמת נפש.
הפוסקים שהורו שיש עניין בעליה לרגל בזמן הזה
וכן הביאו השאילת יעב"ץ (ח"א קכז) והחת"ס בהספד (סוף פרשת אמור) והשד"ח (מערכת א"י א) וביחוה דעת (ח"א כה) ובמשנה הלכות (חי"ב תפב) שיש עניין לעלות לרגל גם בזמן הזה. ובמשנה הלכות הסביר שטעם העליה כדי להקביל פני השכינה שהרי נאמר אמר רבי אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר: הנה זה עומד אחר כתלנו (שמות רבה ב, ב) (ואמנם הרי מבואר בכפתור ופרח (ו) שהכותל המערבי שאנו מכירים הרי הוא חומת הר הבית ולא חובת העזרה אך עי' ברדב"ז ח"ב תרצ"א שמשמע שזו חומת העזרה ונ"מ גם שהולך על מצוות יראה כל זכורך, ואילו תוס' הוכיח שבמצוות ראיית פנים בעזרה חייבים גם נשים והטף שנלמד מהקהל לחייבם כמובא בירושלמי, ואין הכוונה של מצוות ראיה המובאת במשנה אלא להבאת עולת ראיה שהיא חיוב על הזכרים בלבד. נמצאנו למדים לשיטת ר"ת שיש מצוה להיראות- להיות בעזרה אף ללא הבאת קרבן, אלא שאם לא הביא קרבן יחד עם ראייתו הרי זה עובר בלאו ולא יראו פני ריקם כפי שהבאנו אחר ע"ש. וחידוש זה של הטו"א שאפשר לפצל את מצוות הראיה מהבאת הקרבן, דחה בתחילה את דברי הרמב"ם. ולפי שיטת ר"ת שיש מצוה בעצם הראיה זאת שייך גם כיום (והיום הרי אנוס בחלק של הבאת הקרבן וממילא האדון ה' אלקי ישראל. וממנו אמרו חכמים "שכינה": ממילא זו מצוה עצמאית לעלות לירושלים, שהרי קדושתה חלה גם בזמן הזה. אך כל החיוב נקבע לג' רגלים שממנו נגזר דין בל תאחר, כי יש בו עניין בהבאת הקרבנות, אך כשאין קרבנות למה שיעלה דוקא ברגל, אא"כ כאמור יש עניין לשמוח בכל מידי דאפשר דוקא בירושלים.
האם יש מצוות ראיה בעזרה ללא הבאת קרבנות
אמנם חלקו רש"י ור"ת (חגיגה ב.) בפירוש המשנה הכל חייבים בראיה, שרש"י למד שהולך על מצוות יראה כל זכורך, ואילו תוס' הוכיח שבמצוות ראיית פנים בעזרה חייבים גם נשים והטף שנלמד מהקהל לחייבם כמובא בירושלמי, ואין הכוונה של מצוות ראיה המובאת במשנה אלא להבאת עולת ראיה שהיא חיוב על הזכרים בלבד. נמצאנו למדים לשיטת ר"ת שיש מצוה להיראות- להיות בעזרה אף ללא הבאת קרבן, אלא שאם לא הביא קרבן יחד עם ראייתו הרי זה עובר בלאו ולא יראו פני ריקם כפי שהבאנו אחר ע"ש. וחידוש זה של הטו"א שאפשר לפצל את מצוות הראיה מהבאת הקרבן, דחה בתחילה את דברי הרמב"ם. ולפי שיטת ר"ת שיש מצוה בעצם הראיה זאת שייך גם כיום (והיום הרי אנוס בחלק של הבאת הקרבן וממילא האדון ה' אלקי ישראל. וממנו אמרו חכמים "שכינה": ממילא זו מצוה עצמאית לעלות לירושלים, שהרי קדושתה חלה גם בזמן הזה. אך כל החיוב נקבע לג' רגלים שממנו נגזר דין בל תאחר, כי יש בו עניין בהבאת הקרבנות, אך כשאין קרבנות למה שיעלה דוקא ברגל, אא"כ כאמור יש עניין לשמוח בכל מידי דאפשר דוקא בירושלים.
היכן נקיים מצוות ראיה- והאם נשים שייכות במצוה זו
ומה שהביא הכפתור ופרח שהיו עולים לירושלים כדי להרבות בעגמת נפש על החורבן, הרי קשה שהרי אין להצטער ולהתאבל במועד. ורואים שסובר שהרי כל אותה הגר"י פערלא (עשין מו) שמוכח מרש"י והראשונים שצריכה הראיה להיות בעת ובאת שמה מכוון על ביאת העזרה כפי שהבין הטו"א, אלא על ביאת ירושלים. יוסף שלזינגר שיש לילך למקום גבוה ממנו רואים את ריצפת העזרה ובזה יקיים ראיה בעזרה- ולכאורה אם לא נכנס לעזרה גופא מה תועיל ראיה זו.
האם ניתן לקיים מצוות ראיה בלילה
והנה מההיקש של חג המצות לחג הסוכות למדנו (ר"ה ה.) שטעון לינה בליל חוה"מ שהרי נאמר ופנית בבוקר והלכת לאהליך וביאר רש"י שא"א לומר שמדובר שילך ביו"ט עצמו (אחרי שהקריב קרבן פסח בערב פסח) שהרי הוא יום שחיובו ליראות בעזרה. והקשה הטורי אבן (חגיגה יז:) שהרי יכול לקיים מצוות ראיית פנים בליל יו"ט (ולכאורה כדי שלא יעבור על ולא יראו פני ריקם, כוונתו שישאיר את הקרבן שישחטו אותו עבורו למחרת) וא"כ מניין שצריך לינה לחוה"מ, והוכיח שיש כבר דין ראיה בלילה שהרי לעניין לעבור בבל תאחר הסבירה הגמ' (ר"ה ז:) שחל כבר מליל יו"ט ראשון שהרי היה צריך להביא את הקרבן קודם ללילה ולכן אף שלא יכול להביא אותו בלילה חייל עליה בל תאחר מאורתא, ולכן גם אם נדר בליל יו"ט נקרא שלא נדר קודם ליו"ט וביום יחול עליו כבר יו"ט אחד לעבור בב"ת, והרי כל דין בל תאחר תלוי בובאת שמה והבאתם שמה, א"כ יש ללילה שם שכבר הגיע ויכול להיראות בעזרה. ולפי זה יצא להקשות, שהרי אביי ביאר שאשה חייבת בבל תאחר למרות שאינה בובאת שמה והבאתם שמה שכן חייבת בשמחה, והרי שמחה דינה רק מהיום שהרי אין שמחה בליל יו"ט ראשון, וטעם לשכנו תדרשו - שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם, ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב כלשון ציון ישאלו דרך הנה ואי פניהם וכו'. ועל דרך האמת לשכנו תדרשו, לכבודו תדרשו, ובאת שמה, לראות את פני האדון ה' אלקי ישראל. וממנו אמרו חכמים "שכינה": ממילא זו מצוה עצמאית לעלות לירושלים, שהרי קדושתה חלה גם בזמן הזה. אך כל החיוב נקבע לג' רגלים שממנו נגזר דין בל תאחר, כי יש בו עניין בהבאת הקרבנות, אך כשאין קרבנות למה שיעלה דוקא ברגל, אא"כ כאמור יש עניין לשמוח בכל מידי דאפשר דוקא בירושלים.
זכר למקדש – האם הוא מביא עצב
הרי היה זכר למקדש נמצא שתמיד מעלה צער בליבו, אלא שעדיף לקיים את הדורש לציון מאשר לקיים את הצער, ואולי הטעם שמותר לעשות כן, שהרי ידועים דברי השפת אמת מדוע שנה ריב"ז את שתי התקנות שיהא לולב ניטל כל שבעה ושיום הינף כולו אסור, שכשמעו היהודים שצריך לעשות זכר למקדש נעצבו על ליבם ואמרו שעוד רחוק יום גאולתנו, לכן מיד תיקן שיום הינף כולו אסור מטעם שמהרה יבנה בית המקדש וכו', וגם כאן הרי הטעם שצריך לעשות זכר למקדש שנאמר כי אַעֲלֶּה אֲרְכָה לָךְ וּמִמַכוּתַיִךְ אֶרְפָאֵךְ נְאֻם ה' כִי נִדָחָה קָרְאוּ לָךְ צִיון הִיא דֹרֵשׁ אֵין לָה: שע"י הדרישה תבוא הרפואה, א"כ יש בזה שמחה.
לסיכום- לשיטות הפוסקים שאין מצוות ראיה (נוב"י ועוד) לכאורה היה מקום לומר שיש גם איסור לראות את ירושלים בחורבנה במועד. אך כבר נהגו ישראל לעלות וליראות, אם מפני עגמת נפש על שאין אנחנו יכולים לעלות וליראות בתקוה וצפיה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אם מפני שיש עניין בקבלת פני השכינה במקום שלא זזה ממנו שכינה, ואם משום השמחה שיש בידנו לקיים ולפי זה המצוה בכל בין החומות- ונמצא אלה אין עניין דוקא בכותל המערבי, אך יש להיראות בעזרה. ולפי זה יצא להקשות, שהרי אביי ביאר שאשה חייבת בבל תאחר למרות שאינה בובאת שמה והבאתם שמה שכן חייבת בשמחה, והרי שמחה דינה רק מהיום שהרי אין שמחה בליל יו"ט ראשון, וטעם לשכנו תדרשו - שתלכו לו מארץ אפוא שיש חובה לשמוח בירושלים לגברים מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם, ותאמרו ביין ולנשים בבגדי צבעונין וכדומה ולטף איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית במה שמשמח אותם- ולא יצא ידי חובה זו אלקי יעקב כלשון ציון ישאלו דרך הנה בליל יו"ט ראשון. ומטעמים אלה, מצוה זו ואי פניהם וכו'. ועל דרך האמת לשכנו תדרשו, נוהגת בין ביום ובין בלילה ובין באנשים ובין לכבודו תדרשו, ובאת שמה, לראות את פני בנשים וטף.