מדוע דווקא חג הסוכות מכונה בתואר "זמן שמחתינו"?
בהתקרב חג הסוכות, זמן שמחתנו, עלינו להתבונן ולהבין מדוע חג זה שהוא נעשה לזכר ענני הכבוד, זכה לתואר 'זמן שמחתנו'? זהו תואר מיוחד שלא מצאנו אותו בחג השבועות כאשר קיבלו בנ"י את התורה ונקרא 'יום חתונתו', ולא בפסח שנגאלו ממצרים ויצאו ממ"ט שערי טומאה. צריך להבין מדוע דווקא חג הסוכות נבחר להיות זמן שמחתנו, ועוד צריך ביאור מדוע עושים זכר לענני הכבוד ולא זכר לנס של מן והבאר.
חשיבותה המיוחדת של שמחת בית השואבה
והנה מובא בגמרא, שעיקר השמחה בחג הסוכות היתה בשמחת בית השואבה, בשאיבת המים לניסוך. ולהבין זאת באור יקרות, דהנה בגמרא הפליאו גדולות על מורינו ראש הישיבה שליט"א מרקדים זקנים וחסידים במשך כל הלילה, ומובא בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א) שמשמחה זו שאבו רוה"ק, ומשם שאב יונה נבואתו ורוה"ק. וכן אמרו במסכת סוכה, מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה בימיו. ודבר זה טעון ביאור.
ונראה דהנה מובא בתיקו"ז, שהמים הם מקור התאוות, ואם כן י"ל שמטרת שאיבת הממים והניסוך הייתה להעלות את כל הגשמיות והתאוות הכלולים במים התחתונים, למזבח, דהיינו לקדושה. והעבודה של ר"ה ויוכ"פ היא להבדיל בין הרוחניות לגשמיות ולהיבדל ולהתקדש, וכמו שמצאנו בהלכה שראוי להקפיד בעשי"ת מלאכול פת עכו"ם, גם מי שרגיל להתענות וכדו' ולהתעלות עד הבחינה של יוה"כ, שביום זה נדמים בנ"י למלאכים שאין שייך אצלם גשמיות כלל אלא כולם רוחניים, וזאת בכדי להזדכך מכל תאוה גשמית וחומרית. וזאת היא עבודה של 'אתכפיא', היינו לגבור ולנצח את הרע. אבל העבודה של חג הסוכות הוא קידוש החומר, שזה עבודה של 'אתהפכא', שנהפכים זדונותיו לזכויות, בחג הסוכות כי כשלת" וכו', כי בימים הנוראים מחמת היראה האדם פותח בתשובה תחילה, ואזי נהפכים העוונות לשגגות. וזה הפירוש "כי כשלת", לשון שגגה. וזהו הלשון שהקב"ה אמר לראובן, אתה פתחת בתשובה תחילה, עתיד הושע מצאצאיך לפתוח בתשובה תחילה. ולכאורה צ"ב הלשון 'תחילה'. ולדברינו יובן ש'תחילה' היינו "שובו אלי", ורק אח"כ "ואשובה אליכם". וכמו כן בימים אלו, בתחילה "אני לדודי", שמיראת הימים מתעורר מעצמו לשוב, ורק אחר "ודודי לי". אבל סוכות הוא זמן של תשובה מאהבה, שהקב"ה משיב ומחזיר את היהודי אליו יתברך, ומתקיים בנו "השיבני ה' אליך ונשובה", ועי"ז כל ההנהגה שלנו מתעלה ומתקדשת, אפילו החלק החומרי. ועתה יובן כמין חומר מה שדרשו חז"ל על הפסוק "וביום שמחת לבו" זה בנין ביהמ"ק, וכן הסוכה היא מעין המקדש, ועל כן נקרא מודע זה "זמן שמחתנו", לפי שאנחנו זוכים להעלות את כל המציאות שלנו להקב"ה, ולקדש גם את החלק החומרי.
כוחה של תשובה מאהבה
בימי חג הסוכות שבים בנ"י בתשובה מאהבה
אמרו חז"ל (ע"ז ד:) לא היו ישראל ראויים לאותו החטא [של מעשה העגל] אלא כדי להורות תשובה לרבים. והנה ביום כיפור נסלח חטא העגל לבנ"י, ולכן זה זכר. ומדת השמחה גם כן דומה לעניין האמור, כי הרי ידוע מהיסוד של הרה"ק מקארלין זי"ע, ששמחה היא איננה מצווה, אבל מה ששמחה פועלת, אין בכוחה של שום מצוה לפעול. כלומר שהשמחה מביאה את האדם לעשות רצונו ומצוותיו, ובניקל יותר לגבור על יצה"ר. ומובא בגמרא במסכת תענית (כב.), על הני תרי בדחני שאמר עליהם אליהו הנביא שהם מזומנים לחיי העוה"ב, מחמת שהיו משמחים אנשים עצובים. וזה מראה על גודל הכוח שיש בשמחה, שעל ידה יכול כל אחד לחיות עם הקב"ה בכל מצב. וא"כ זהו העניין שסוכות הוא זמן שמחתנו, כי על ידי החג זה יכולים להיות מחוברים בכל עת ובכל שעה בהקב"ה. וזה הטעם שאמרו חז"ל שבשמחת השואבה לא ראינו שינה בעיננו, כיון שהשינה היא היפך החיבור, ולכך לא היו ישנים אלא רק בבחינה של מכתפי אהדדי. והנה בר"ה ויוכ"פ העבודה היא מיראה, "והאלוקים עשה שייראו מלפניו", ולכן בימים אלו זה בחינה של "שובו אלי ואשיבה" וכו', וכמו שקראנו בהפטרת שבת שובה "שובה ישראל עד ה' אלוהיך כי כשלת" וכו', כי בימים הנוראים מחמת היראה האדם פותח בתשובה תחילה, ואזי נהפכים העוונות לשגגות. וזה הפירוש "כי כשלת", לשון שגגה. וזהו הלשון שהקב"ה אמר לראובן, אתה פתחת בתשובה תחילה, עתיד הושע מצאצאיך לפתוח בתשובה תחילה. ולכאורה צ"ב הלשון 'תחילה'. ולדברינו יובן ש'תחילה' היינו "שובו אלי", ורק אח"כ "ואשובה אליכם". וכמו כן בימים אלו, בתחילה "אני לדודי", שמיראת הימים מתעורר מעצמו לשוב, ורק אחר "ודודי לי". אבל סוכות הוא זמן של תשובה מאהבה, שהקב"ה משיב ומחזיר את היהודי אליו יתברך, ומתקיים בנו "השיבני ה' אליך ונשובה", ועי"ז כל ההנהגה שלנו מתעלה ומתקדשת, אפילו החלק החומרי. ועתה יובן כמין חומר מה שדרשו חז"ל על הפסוק "וביום שמחת לבו" זה בנין ביהמ"ק, וכן הסוכה היא מעין המקדש, ועל כן נקרא מודע זה "זמן שמחתנו", לפי שאנחנו זוכים להעלות את כל המציאות שלנו להקב"ה, ולקדש גם את החלק החומרי.
הטעם שאין עושים זכר למן ולבאר
ועפי"ז יובן ג"כ מדוע לא עושים זכר למן והבאר, כי המן הוא לחם רוחני שמלאכי השרת ניזונין ממנו, ואמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. ועל הבאר מרים מובא, שזכו על ידו לחכמה. ונמצא ששני דברים אלו היו דברים רוחניים, דברים ששייכים למציאות של מלאכים, משא"כ ענני הכבוד שזה היה מצב של צל השכינה ודביקות בה', ועי"ז לקדש את החומריות, וכיון שזוהי עבודה לדורות, לכן קבעו על דיים והותר הוא סתיר. ולדברינו מיושב, שאמרו נעשה ונשמע, וכיון שרצו לראות את מלכנו ולשמוע מפי הגבורה. אבל כשאמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה, אזי השתמשו עם תיבת 'ונשמעה' לבד, וזה היה ע"י שכפה עליהם את ההר כגיגית.
הטעם שינסה הקב"ה את האומות במצוות סוכה
ולפי"ז יבואר מה שאמרו חז"ל במסכת ע"ז (ג.), שלעתיד לבוא כשיאמרו האומות תנה לנו מראש ונעשנה, כלום כפית עלינו הר כגיגית, יתן להם הקב"ה מצוות סוכה, ומקדיר עליהם חמה, והם יוצאים ומבעטים. והקשו בגמרא, שהרי במצטער גם ישראל יוצאים, כמו שפסק רבא שהמצטער פטור מסוכה, ותירצו שהחילוק הוא, שהאומות מבעטים ויוצאים. והנה יש לבאר מדוע הקב"ה נותן לאומות דווקא את מצוות סוכה. ועוד, מה היא התשובה הניצחת מזה שהם מבעטים. אלא ההסבר הוא, לפי שמצוות סוכה מראה על התשוקה לחסות בצל השכינה ולעשות רצון ה', ולבטל את עצמנו וכל רצוננו לרצונו יתברך, ולכן כשהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה ומקדיר עליהם, זה היה גם לבחון ולהוכיח אם אכן כל רצונם הוא לה', שהרי אכן דין הוא שמצטער פטור מהסוכה, אלא שבנ"י מצפים שיוכלו לחזור ולקיים שוב את רצון ה', ולכן הם אמנם יוצאים מהסוכה, אבל מצפים בכל רגע לחזור לסוכה. ואילו האומות אינם חפצים באמת לעשות רצון ה', ולכן ברגע שהם נפטרים מהסוכה, הם בועטים בכדי להראות שהם את שלהם עשו ואינם מחויבים עוד למצוה זו. יש לבאר בזה את הכפילות בי"ג מידות, שחוזרים פעמיים על שם ה', ורש"י מביא מחז"ל שהפירוש הוא, אחד קודם שיחטא ואחד לאחר שיחטא. כלומר, 'קודם החטא' זה כשעשה תשובה שלימה וזכה לבחינה של קודם החטא, ו'אחר שיחטא' זה מקודם שעשה תשובה או שעשה תשובה מיראה].
זכיית בני ישראל לענני הכבוד בזכות הקדמת נעשה לנשמע
ונראה שלענני הכבוד שזכו בנ"י בזכות שהקדימו נעשה לנשמע, הם אינם עמוד הענן ועמוד האש ששימשו לישראל עוד קודם מתן תורה, שהרי אין לומר שזה מה שנסתלק מהם בחטא העגל, שהלא גם לאחר חטא העגל שימשו עמוד הענן והאש. אלא בהכרח שזה מדבר על עוד חמישה עננים ששימשו לישראל כמבואר במדרש תנחומא פרשת בשלח, שהיו ז' עננים לישראל במדבר, ומתוכם ב' עננים הם עמוד הענן והאש. וצריך לומר שחמישה עננים הנותרים הם אותם העננים שהקיפו את בנ"י מכל הרוחות, ונקראו "הכבוד", כיון שעל ידם הי' בחינת גילוי כבודו יתברך, והם אלו שנסתלקו בעגל, ואח"כ חזרו בבניין המשכן. ואם כן אפשר לומר שאותם ענני הכבוד שימשו בזכות שבנ"י הקדימו לומר נעשה, ולכן בזמן שהביאו לבנין המשכן בכדי לתקן הפגם ב'נעשה', מיד חזרו ענני הכבוד לבנ"י, כי הרי כאשר בנ"י הקדימו נעשה, ביטלו את עצמם להקב"ה, ומסרו נפשם לעשות כל רצונו, ובזה הם מעידים על המלכת ה' עליהם, וחוסים הם בצילו של השכינה, שהרי במה שאדם מבטל עצמו לרבש"ע בכל הנהגות החיים, חשיב הוא שחוסה בצילא דמהימנותא, וממליך עליו את הקב"ה, וזה ביאור של ענני הכבוד שבנ"י חוסים בצל קל בצילא דמהימנותא, וכמו שקודם החטא אמרו בנ"י רצוננו לראות את מלכנו, דתיבת 'סוכה' הוא מלשון 'סוֹכֶה', וכמו שהביא רש"י על 'יסכה', שזוהי שרה שנקראת יסכה על שם שסוכה ברוה"ק.
והטעם שבסוכה זכו להשיג את הבחינה של קודם החטא
ואם כן ב' דברות הראשונות של אנכי ולא יהי' שמעו מפי הגבורה מכוח מה שהקשו בפסוק "והמלאכה היתה דיים והותר", שלכאורה דיים והותר הוא סתיר. ולדברינו מיושב, שאמרו נעשה ונשמע, וכיון שרצו לראות את מלכנו ולשמוע מפי הגבורה. אבל כשאמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה, אזי השתמשו עם תיבת 'ונשמעה' לבד, וזה היה ע"י שכפה עליהם את ההר כגיגית. והנה בנ"י קודם חטא העגל זכו לענני הכבוד, ואיתא בגר"א ועוד, מהתרגום שיה"ש על הפסוק "עד שיפוח היום ונסו הצללים", מלמד שכשחטאו בעגל נסתלקו ענני הכבוד, ולאחר שהביאו תרומת המשכן בסוכות חזרו ענני הכבוד. והיינו, כיון שהרבו להביא מאהבה את נדבת המשכן לכפרה על זהב העגל ולעשות לו דירה בתחתונים, שזהו בחינה של תשובה מאהבה, בזכות זה חזרו למעלה שהיו בה קודם החטא, וחזרו ענני הכבוד. ובזה יתבאר מה
ועתה יובן מדוע ע"י תשובה מאהבה זדונות נהפכים לזכויות, שהרי כל הטעם שהיצר הרע נכנס בבנ"י ונפלו בעגל ונתחייבו על זה, נגרם ממצב של כפו עליהם ההר כגיגית, אך על ידי תשובה מאהבה מתקנים את הכפי', וממילא חוזרים למצב של ניתוק מן היצר הרע ונשארים עם הבחינה של זכויות.