חסיד בר דעת / י"ט בתשרי תשע"ז, עשור שנים לפטירתו
נ. גוטספלד
'ר' יוד'ל איז היסודות בויזניץ, וזה היה אצל ר' יידל חק ולא יעבור. ביותר געוועהן א חסיד מיט דעת!' - הגדיר מרן רבנו שליט"א את האי גברא רבה הרב החסיד ר' יהודה פדר ז"ל, מוותיקי ומחשובי אנ"ש. תורה שלימה של דעת ותבונה מחסידי קמאי שתפילתו הינה ביקוד אש. בעבודת ד' ניתן הרבה פעמים אמר: 'אינני יכול לסבול את המגיעים לתפילה לשאוב מהליכותיו ומחפשים את המנין שכבר אוחז באמצע, הרי לתפילה צריך יקירא, בכל נקודה להגיע כמה דקות לפניה כדי להתפלל כדבעי'. ניתן להרחיב את היריעה ולספר עובדות מופת לרוב. במלאות כל השנים התאמץ לעמוד בתפילה, אף בפסוקי דזמרה. עשור שנים לפטירתו, נעמוד על שלושת הדברים עליהם הקפיד מאוד להגיע בזמן לתפילת 'הודו' במנחה של ערב עומד העולם.
תורה
כל חייו היו חיי תורה, כפי שהזכיר מרן רבנו שליט"א בדא"ח לאחר פטירתו, שעם היותו בעה"ב שעמל כל השנים למחייתו, היתה כל מחשבתו תורה, וזכה לחתנים בני תורה. בכל זמן פנוי ישב בביתו ע"י ארון הספרים ועסק בתורה ובחסידות. במשך שנות חייו סיים כמה פעמים ש"ס, מבלי שאף אחד מילדיו ידע על כך. רק זוגתו ע"ה סיפרה לנכדים ש'היום סיים הסבא את הש"ס'. בצעירותו כשעבד ביהלומים הזמינוהו חברים להפסק קפה, תשובתו היתה: 'אני רוצה חתנים ת"ח [בנותיו היו עדיין תינוקות], וכיצד אוכל להפסיק מהעבודה לשתיית קפה?' בכל הזדמנות החדיר בצאצאיו את הערכתו הרבה לתורה, בכל מעמד של חלוקת פרסים בו נמנו צאצאיו על המצטיינים, אם בחורים ואם ילדים, אף שהיה עסוק בפרנסתו, הופיע תמיד, כדי להראות את רוב חביבותו לתורה. זאת חוץ מהמתנה שהעניק לנכד.
עבודה
איזו עבודה שבלב זו תפילה, ההכנה לתפילה היתה אחת הקפיד בשב"ק, ללמוד לפחות שעתיים לפני התפילה. פעם אמר לנכד שרבנו ה'אמרי חיים' אמר פעם שבש"ק צריך ללמוד שעתיים לפני התפילה. כשהיה חלוש היה שב לביתו בליל ש"ק לפני סיום ה'טיש', כדי שיוכל להשכים מוקדם. תפילתו היתה ביקוד אש, בחול ובשבתות היה עומד במקום קבוע, והתפלל בלהט בנוסח ויזניץ. סיפר יהודי, שהיה אוהב לעמוד על ידו בתפילת שחרית ב'בית הלל', כי ראה עליו שהוא חסיד קמאי שתפילתו הינה ביקוד אש. הרבה פעמים אמר: 'אינני יכול לסבול את המגיעים לתפילה ומחפשים את המנין שכבר אוחז באמצע, הרי לתפילה צריך להגיע כמה דקות לפניה כדי להתפלל כדבעי'. כל השנים התאמץ לעמוד בתפילה, אף בפסוקי דזמרה. הקפיד מאוד להגיע בזמן לתפילת 'הודו' במנחה של ערב שבת, והתפלא על העומדים עדיין בחוץ באותה שעה לקרוא את המודעות, כשביהמ"ד רותח ביקוד אש מרוב התלהבות. אף הוא כיהן כ'משגיח' שלא ידברו בתפילה. היו כאלה שגיחכו, ששמו אותו ללעג... אבל הוא לא שת ליבו לכך. הוא הבהיר לידידו השותף לו בתפקיד את משנתו הסדורה, ואת המבט המפוכח שלו: 'שים לב מה מול מה יש לנו כאן: מי ציווה עלינו להשגיח, ומי אלה הלועגים?! מה לעומת מה?! אל לנו להתייחס אליהם כלל!'
גמילות חסדים
נצרכים וקשי רוח רבים ידעו את הכתובת ע"י 'בית הלל'. קבצנים למיניהם היו מגיעים לעיתים תכופות ומרגישים נעים ביותר לעלות לביתו. לפעמים היו אלה אנשים מוזנחים, שהשהות במחיצתם אינה נעימה... אפילו מצורעים שקשה לעמוד בתוך ד' אמותיהם. אבל ר' יהודה וזוגתו ע"ה קירבו אותם בכזו יראת כבוד! דאגו לכל מחסורם בלי לחסוך בהוצאות הכרוכות בכך. קו הטלפון עמד לרשות האורחים. בעבר, הטלפון לא היה נפוץ בכל הבתים, אך לאותם נוודים כבר היה טלפון – בבית משפחת פדר. הם העמידו את המכשיר בסמוך לדלת הבית וכל החפץ להתקשר יבוא ויחייג. היו שרבה"ק ה'ישועות משה' זי"ע שלחם אל ר' יהודה, כדי שישפכו לפניו את ליבם הדואב, והוא בחכמתו הקשיב לבעיותיהם והשתדל להקל עליהם ככל שרק יכל. סיפר יהודי, שלפני שנים ביקש לפתוח חנות בבני ברק, הוא הסתובב בין החנויות וחיפש מישהו שיכוונו וייעץ לו איך לנהל חנות. כשעבר ליד חנות ר' יהודה והבחין ביהודי חסידי העומד בחנות עם כובע וחליפה, הבין שכנראה עם יהודי זה ניתן לשוחח. הלה ניגש והתייעץ, ור' יהודה ישב עימו שעות והסביר לו בפרוטרוט כיצד מנהלים חנות. ולא עוד, אלא בכל פעם שפגש ביהודי התעניין אצלו על העסק, כאילו והם היו חברים במשך שנים. כך נתן לו הרגשה טובה. בשנים עברו, כשליהודים שהגיעו להסתופף בצל הקודש לא היה כ"כ היכן לטעום בהפסקה בראש השנה, וכן לשבור את הצום במוצאי יו"כ, היה מסתובב ברוחב ליבו, מחפש עוד את כל המיטות שבבית ואפילו את מיטתו שלו – לאורחים שהתגוררו במרחק, שיוכלו לנוח ולאגור כוח להמשך הצום. כמו"כ ביו"כ בהפסקה, נתן ועוד יהודים שיביאו לטעום אצלו.
חבורות
רבנו זי"ע מינהו לנהל חבורות בחורים ואברכים. אחד מחשובי אנ"ש שהתפלא בשעתו – וכי בעה"ב העוסק בפרנסתו מסוגל לנהל חבורות? מה יש לו 'למכור'? אח"כ נוכח שמדובר ביהודי מלא וגדוש ביראת שמים. פעם שאלו מאן דהוא, מתי יש לו פנאי להכין עצמו לקראת ה'זיץ', הרי הוא עוסק לפרנסתו כל היום. ענה לו בפקחותו: דוד המלך אומר בתהלים 'יגיע כפיך כי תאכל', 'יגיע ראשך' לא כתוב שם, כי בשעת העבודה צריך לעבוד עם הידיים, אבל במוח ניתן לעסוק אותה שעה בעניינים חשובים יותר! היה מקפיד להגיע לזיצען בזמן שנקבע, והוא היה בין הראשונים. אחד מבני החבורה סיפר, שהתפלא תמיד על כך, שהרי הינו יהודי העסוק כל היום, ואיך עיתו בידו להגיע מוקדם כל כך. אלא שר' יהודה רצה להראות כמה נחוץ לבוא ולהשתתף בחבורה. פעם התאונן לפניו אחד מבני החבורה שאינו מרגיש 'טעם' בחברותו בחבורה, ואין הוא חש שהדבר מוסיף לו בחיים. נענה לו: אינני מבין, אם הרבי אמר שצריך להתאגד בחבורה, כיצד ניתן לחשוב אחרת?
חינוך ודוגמה אישית
בביתו, מעבר לדיבורים, נשמו אוויר פסגות יום-יומי. החיים הנעלים שזרמו בוקר, צהריים וערב – היו בזרימה של קדושה ועילאיות. ר' יהודה הקפיד ללבוש תמיד את המלבוש העליון (כגון חלאטל). ובעת אמירת ברכה כיסתה המגבעת את ראשו, ביראה וכובד ראש. "יברכך' – בבנים, 'וישמרך' – בבנות. בשמירה יתרה שמר לבל תלכנה בנותיו לבדן ברחוב העיר בשעת לילה. ל'שולחן' אחת הבנות ביקשה פעם ללכת – 'רק עד לשעה שבה מעמידים יין על השולחן'. והוא בשנינותו – נטל בקבוק יין והעמידו על השולחן כשהוא מכריז: 'הנה, כבר העמידו יין'... יש לציין שהקמת סמינר ויזניץ הנודע לתהילה, נזקפת רבות לזכותו, שפעל ועשה למען יוקם הבית ההולם והמתאים לחינוך בנותינו. גם בבוא עת השידוכים לילדיו מסר נפשו על כל העקרונות שהציב, במסירות נפש כפשוטה. חתן חדש כי נכנס אל הבית, זכה ממנו לרוב כבוד. מכיוון שהבית היה מבורך בבנות, הושיבו בראש השולחן, ובעצמו התיישב לצד השולחן. 'א יונגערמאן א תלמיד חכם איז פאר אלעס' [אברך תלמיד חכם – לפני הכל!] – התבטא בשמחה על שזכה, וכך שגור היה על לשונו. היה משוחח עם חתניו בדברי תורה וחסידות במשך שעות ארוכות, והבנות צופות ורואות: מה מרגש ומשמח את נימי לבו של אבא? מה מעסיק את מאוויי נפשו? הן היו חוזות בדוגמא ומופת של כיבוד תלמיד חכם וכבוד השבת. חלילה לפטפט דברי סרק חסרי תועלת, רק בדברי תורה וקדושה, כבוד השבת לעילא ולעילא. כשהיה בנו הב' שאול לייב ז"ל במצב בריאותי קשה ועבר ניתוח מסובך, ביקש כשהתעורר לספור ספירת העומר. הוא הניח תפילין ואמר ד' פרשיות בקול רעש גדול, אח"כ איבד את הכרתו רח"ל, ואחר תקופה קצרה הלך לעולמו. התבטא אז ר' יהודה, שהיה שווה לנדוד לאמריקה ולסבול למען רפואת בנו, בשביל לשמוע פעם אחת קריאת שמע כזו!
שבת קודש
בשבתות שבהן לא שהו רבותינו הקדושים בקריה – היה עורך את השולחן בביתו ארבע וחמש שעות, כשהוא משולב באמרות חסידיות לרוב, סיפורי צדיקים, זמירות מלאות ערגה והתלהבות, שירות ותשבחות לקל חי ברגש דקדושה, בנעימות מתוקה שננסכה בכל האיברים. באותן סעודות היה משמיע שיחות בנושאים עקרוניים, ביסודות החסידות – כשכולם יושבים, שותים בצמא ומפנימים את היסודות עמוק בלבבות.
ויאמינו בד' ובמשה עבדו
את האמונה בבורא עולם נשמו הצאצאים בכל עניין ומאורע בחיי היום-יום. אמונה תמימה, ללא ספיקות. הליכה בדרכי ד', בלי חשבונות רבים, כי האלקים עשה את האדם ישר. צעידה החלטית, ברורה וללא כל התנודדות והתנועעות לרוח הזמן... מה שהקב"ה שואל מעמנו, כך נעשה בכל לבנו ומאודנו, כפי שהורו לנו אבותינו ורבותינו הקדושים. ולצד האמונה בד', עזה ואיתנה היא האמונה במשה עבדו.
התקשרות לרבותינו
התקשרותו לרבוה"ק היתה לשם ולתהילה. בתשרי תש"ט, זכה לשמש את רבנו ה'אמרי חיים' זצ"ל באנטוורפן, ורבנו הראה לו חיבה יתרה. ביום א' דסוכות ירד גשם בסוכה, הציבור יצא החוצה ורק ר' יהודה נשאר לבדו עם רבנו. ראה רבנו שאין לו מה לאכול, ונתן לו את מנת המרק שלו. כשפסק הגשם והעמידו יין על השולחן, נהרו פני רבנו בנהרה עילאה. שמחתו היתה עצומה, רבנו הושיט ידו אל ר' יהודה ואמר לו: 'לחיים, בני'... הוא זכה להסתופף בצל רבנו ה'אמרי חיים' במשך כ"ו שנים. מדי שנה הסב בצל קורתו בליל הסדר, וכל זאת לאחר ששמע בשם הסב"ק זי"ע: 'אין דער סדר נאכט, קען מען א חסיד ווערן'. כשעסק בשנות נעוריו בליטוש יהלומים, היה עובר ע"י בית רבנו ה'אמרי חיים' בדרכו לאוטובוס, לפעמים קרא לו רבנו ושאלו אם כבר התפלל, כן שאל אם כבר סעד פת שחרית, ומה משניהם היה מהר יותר... ר' יהודה הסביר שרבנו ביקש שמי שנוסע לתל אביב לעבודה יביט לפני כן בצורתו, שתהא חקוקה במורשי לבבו. יום אחד בסיום עבודתו בליטוש יהלומים, ביקש להיכנס אל בעה"ב ולמסור לו היהלומים שליטש באותו יום. והנה הבחין שהאחד מהעובדים עומד בחוץ. שאלו: למה אינך נכנס. הוא השיב לו הלה שהוא ממתין לשוחח עם המנהל. נענה לו ר' יהודה: הרי בינתיים ביכולתך לשבת בפנים, אולם הלה לא רצה להיכנס. נכנס ר' יהודה והוציא לו החוצה כסא לשבת, ואותו יהודי התעניין אם הוא חסיד ויזניץ. לאחר זמן הגיע סיפור זה אל רבנו ה'אמרי חיים', יום אחד לאחר התפילה אמר לו רבנו: 'האם הנך מבטיח לי ששוב לא תעשה כזאת? מי לימד אותך לעשות דברים כאלה?' ר' יהודה לא הבין מה רוצה רבנו ממנו, ואז אמר לו רבנו: 'מהיכן למדת להביא כסא ליהודי"... והיה רבנו מזכיר לו עובדה זו כמה פעמים, בהערכה. ר' יהודה סיפר שהיה לו שיעור חסידות עם מרן ה'אמרי חיים'. שאלו אותו ילדיו: איזה שיעור? ענה להם, שכשילדו היה חולה, נכנס אל רבנו ובכה מאוד. אמר לו רבנו: למה הנך בוכה, הרי יהודי צריך להיות בשמחה תמיד? נענה: וכיצד אוכל להיות בשמחה עם 'פעקל' כזה? אמר לו רבנו: מי שיש לו בטחון ברבש"ע יכול להיות בשמחה תמיד! סיפר ר' יהודה שעם אימרה זו 'עבד' כל השנים! לאחר ההסתלקות התקשר בדבקות אל רבה"ק ה'ישועות משה' זי"ע. עוד כששימש רבנו כרב ואב"ד, התבטא: 'ר' יוד'ל, אתך אני יכול לשוחח [זיך אויס שמיסן], יש בינינו הבנה מיוחדת'. ב'טיש', באמירת 'לחיים' היה מזכיר עצמו אצל רבנו ומבקש: 'דער רבי זאל מיך אינזין האבן איך זאל זיין א ערליכער יוד, איך זאל קענען תשובה טוהן' [שרבנו יפעל בשבילי שאהיה יהודי טוב ושאוכל לחזור בתשובה]. ידוע מה שאמר רבנו זי"ע לפעמים, שאילו היה ביכולתו היה נוטל עימו את הש"ס-קעסטיל והולך למדבר שממה להתבודד בתורה ובעבודת ד'. ופעם אמר לר' יהודה: 'אותך גם הייתי לוקח עימי!' יום אחד ביקר רבנו בביתו, ואיחל לו: 'שתזכה לחתנים כמו רבי אליעזר [שימשאוויטש] מבעדעווליא' – אחד החסידים המופלגים בויזניץ שזכה לחתנים תלמידי-חכמים. תגובת ר' יידל היתה שהרבי יתפלל בעבורו שכל מי שצריך להיות חתנו, יבוא ללמוד בויזניץ. תשובת רבינו זי"ע היתה: מי אומר שאינני עושה כך?... הוא אמר שמעולם לא החסיר לתת קוויטל לרבנו זי"ע מדי ראש חודש, ובכל אופן הקפיד עד ה' לחודש למסור קוויטל, אף אם רבנו לא שהה בשיכון. והוסיף, שבר"ח אדר תשע"ב עוד נכנס לתת קוויטל לרבנו זי"ע, ובר"ח ניסן תשע"ב נכנס עם קוויטל אל יבלחט"א מרן רבנו שליט"א. קניינים רוחניים רבים קנה במחיצת החסיד הנודע רבי משה בטלן זצ"ל, ורכש ממנו הדרכות לחיים עילאיים. זו היתה חיותו – להסתופף בצל צדיקים וחסידים ולשתות בצמא כל עובדה מתלמידי הבעש"ט הקדוש, להיות דולה ומשקה סיפורים אלה לדורות הבאים – בלי לשנות כמלוא הנימה ממה ששמע. 'דעם רבי'ס א ווארט' – זו מילה שאין אחריה כי אם מילוי דבריו של הרבי. כ'שולחן ערוך' ממש! שאיפתם ורצונם של רבותינו היו נר לרגליו, ומכך לא זז כמלוא הנימה. כ'חייל' נאמן, חסיד קשור ודבוק לרבנו זי"ע, קנה יסודות מוצקים ואיתנים שנוצקו בביתו והפכו לחלק ממנו. אלה הוחדרו גם בתחושת שליחות קודש, לדורות הבאים. כגון: ניצול הזמן – לעולם לא לבטל את הזמן, לכל רגע יש תפקיד, וברגע הבא – תפקיד חדש. שיעור קבוע לו ב'חובות הלבבות' שער הבטחון, בנוסף לשער חשבון הנפש שקבע רבנו זי"ע ללימוד יומי. כי באחד הימים שאל אותו רבנו: 'האם הנך לומד 'חובות הלבבות' על פי הסדר?' הוא לא נזקק ליותר מכך, וקיבל על עצמו שיעור יומי נוסף בספר זה – לפי הסדר. כך כשעורר מרן רבנו שליט"א לפני כמה שנים על חשיבות לימוד ההלכה, רכש מיד 'קיצור שולחן ערוך' המחולק לפי שיעורים יומיים, והכניסו אל סדר שיעוריו היומיים הקבועים. כשר' יהודה שם לב לצורך של רבינו זי"ע בכוס תה בשעת הטיש, קנה כוס מיוחדת עם טרמוס מכסף, שהיתה מיועדת למטרה זו. תוך תיאום עם בנותיו הביא מביתו והגיש מדי שבת לשולחן רבינו את כוס התה המכובדת.
חינוך ודוגמה אישית
הוריו, הרה"ח ר' חיים פדר וזוגתו מרת טויבא יהודית ז"ל, היו אף הם אישי מעלה, אנשי מסירות-נפש. כאשר נישאו, הם שחו זה לזה: 'הבה נשקיע ונקים בית כזה עם יחוס עצמי, שלא נזדקק להישען על ההורים'... ר' חיים היה תלמידו של הגה"ק בעל 'קרן לדוד'. לאחר נישואיו עסקה זוגתו במסחר, ור' חיים ישב ולמד ולעתים נכנס לעזור. וכך, בתור 'סוחר', זכה לסיים בחייו כמה פעמים ששה סדרי משנה וש"ס. את אהבת התורה הזו ספגו הילדים משחר ילדותם – בשעות הבוקר החשוכות והקפואות, כשהילדים ביקשו מי נטילה חמימים, או להתלבש אצל התנור החם הסביר להם: 'יהודי צריך להתרגל למסירות-נפש. ומה יקרה אם פעם לא יהיו לכם מים חמימים, האם לא תטלו ידיים חלילה?!' וזוגתו הצדקת, לצד עיסוקיה בחנות – היתה שופכת תפילותיה תמידין כסדרן וכולה אמונה ברבון העולמים. בצחות היתה אומרת לילדיה: 'כדאי לכם תמיד לחיות בשלום עם בעל-הבית (הקב"ה) ולשמוע בקולו... כי הוא בעל-הבית, והוא הנותן לכם הכל'... נסיים את הדברים במה שהתבטא מרן רבנו שליט"א אחר פטירתו, שצריך להשריש בדורות הבאים, ולאו דווקא בקרב צאצאיו, את מהלך חייו של יהודי חסיד כמותו! [נרשם ע"י נכדו הרה"ג שאול לייב גרינפלד].