הכל שמח וחגיגי. הכרזות מכריזות "ושמחת בחגך" המודעות המקושקשות בירוק מודיעות על "מי שלא ראה שמחה זו – לא ראה שמחה מימיו" ומכל סוכה ומכל חלון יוצאים שירי החג המגוונים במקסימום רעש, בקול צהלה ורינה.
ולשמחה, מה זו עושה?
בהצמדות לפשטות הכתוב: "לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף" (ספר החינוך פרשת אמור מצוה שכד).
ואם ננסה להבין, מה היא השמחה הגדולה באסיפת התבואה?
אפשר ואולי, ודי פשוט: אומרים די לעבודה. גונזים את ה'צורך פרנסה' ונכנסים הביתה, לגלות כמה אור יש כאן בפנים, כמה שמחה יש בחיק המשפחה, בבית המדרש, בתוך ה'סידור' ובקיום המצוות מתוך יישוב הדעת ושלוות הנפש.
אה, אין לך שמחה גדולה מזו!
עבודת השדה אז, ושאר מיני המלאכות כהיום, כולן מגזירת הארור על האדם. מדובר בחוק שירות שחייבים לקיים. אבל כאשר הקב