הילולא דצדיקיא
הדה"ק דבי מדדכי לייפער מנאדבורנא זי"ע
ט"ו תשרי תרנ"ה
רבינו מרדכי נולד ביום י"ט אייר שנת תקפ"ד (1825 למס') [וי"א תקפ"ג], לאביו הרה"ק ישכר בער מנדבורנא (Nadvirna, Ukraine) זי"ע בעל סתרי תורה, בן הרה"ק רבי יצחק מקאליש (Kalush, Ukraine) זצ"ל, אחי הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן (Peremyshlyany, Ukraine) זי"ע, בני הרה"ק רבי ארון לייב מפרעמישלאן זי"ע, בן הרה"ק רבי מאיר הגדול מפרעמישלאן זי"ע. ולאמו מרת רחל ע"ה, בת הגה"ק רבי אברהם לייב בלוך זצ"ל, נכד הרה"ק רבי יוסף בלוך זי"ע אב"ד אלעסק (Olesko, Ukraine) וסטאנוב (Sataniv, Ukraine), ובעל גנזי יוסף, מתלמידי המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע.
ימי נעוריו
כבר מילדותו חיפש רבינו עצות איך להיות תמיד דבוק בהשי"ת, וכמו שכתב בספרו (מאמר מרדכי פ' תבא ד"ה ידבק בך): "כד הוינא טליא, והתחלתי ללמוד גמרא בעיון. ושאלת את אאמו"ר זי"ע: "איך אוכל לקיים 'שויתי ה' לנגדי תמיד', כיון שאני טרוד בגירסא". והשיב לי אבא מורי: "אעפ"כ חיובא רמיא לקיים", ולא הבינותי דבריו הקדושים, כי היה בעיני כבלתי אפשרי. וכד נהירנא עיני הבינותי, כשאדם מבטל את עצמו מכל וכל, ואינו מכוין בפלפולו להנאת עצמו, רק לעשות נחת רוח להבורא ברוך הוא, זוכה להיות לנגד עיניו שם הוי' ב"ה, אף גם בעת טירוד עיון רב בלימוד התורה הקדושה בעמקי מחשבתו. והנה התורה נקראת 'דבר', ע"ד (תהלים קה:ח) "דבר צוה לאלף דור". וזהו פירוש הפסוק (דברים כה:כא) יידבק ה' בך', היינו שתוכל להיות בדביקות השם, להיות השם הוי' לנגד עיניך. 'את הדבר', היינו אפילו בעת עיון רב בלימוד תורה הקדושה שנקראת 'דבר'. 'עד כלותו אותך', פירוש באופן שתבטל עצמך מכל וכל, ולא תחשוב כלל להנאת עצמך. השי"ת יזכינו לבוא למדריגה הזאת בזכות אבותינו הק'.
עוד מימי ילדותו היה רבינו מתמיד עצום, וכמו שסיפר לעת זקנתו בעת שראוהו רבי ברוך מאיר קליין ז"ל כשדמעות עומדות לו על לחייו, ואמר לו רבינו: "יודע אתה למה אני בוכה, כי איני יכול ללמוד כמו בשנים קדמוניות. וזכורני שבהיותי בן י"א שנה, שאל אותי אבי: "מה למדת היום אחר הצהרים". עניתי לו: "שני דפים גמרא, דף אחד שלחן ערוך אורח חיים, דף אחד שלחן ערוך יורה דעה, דף אחד שלחן ערוך חושן משפט וכו". והוסיף רבינו ואמר: "וכל זה היה חוץ ממה שלמדתי בבוקר לפני שהלכתי אל המלמד, שאז למדתי גמרא רש"י ותוס', וגם בלילה למדתי שני דפים גמרא".
אביו נסע אתו הרבה אל דודו הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זי"ע שחיבבו מאד. ומסופר: פעם אחת כשבא רבי בערצ'י עם רבינו לשבות במחיצת הרבי מפרעמישלאן בשבת בלילה לפני שערך הרבי את שולחנו הטהור, וכדרכו בקודש חילק לכל אחד מקום לשבת בפני החסידים. קרא הרה"ק: "רבותי תנו לו למאיר'ל עצה, מה יעשה עכשיו עם מרדכי'לה שלו. אדרבה תאמרו למאיר'ל היכן
יושיב את הבחור הטוב הזה ליד השולחן, יושיב אותו מאיר'ל למעלה בשולחן המזרח, הרי הוא ראוי לזה כבר מזמן. אבל מאיר'ל לא יכול לעשות כן, כי הוא בכל זאת ילד צעיר, והוא יכול אח"כ חלילה להגיע לידי גדלות וגסות הרוח ר"ל. ואולי מאיר'ל יושיב אותו קצת הלאה בצד, הרי זה לא לפי כבודו, כי מגיע לו מקום יותר טוב ויותר מכובד. לא יודע עכשיו מאיר'ל מה לעשות, תנו נא לו רבותי איזה עצה. כל הקהל שתק ולא ענה כלום. הרבי חשב קצת, ואח"כ אמר: "אתם כולכם שותקים, אבל למאיר'ל כבר נפל בלבו עצה, אני אעשה פשרה - לא אושיב אותו בשולחן המזרח, ולא בצד, רק אושיב אותו על ברכי". ואכן משך כל שלש הסעודות בשבת קודש, בילה רבינו על ברכי דודו הקדוש.
פעם אמר הרה"ק מפרעמישלאן זי"ע שיש לרבינו נשמה גבוה - נשמת מרדכי היהודי, וניבא עליו גדולות ונצורות. ובעודו צעיר לימים אמר עליו: "מובטחני בו, שיתעבד לאילנא רברבא בישראל, והוא יהיה רבן של ישראל, ואליו ינהרו רבבות אלפי ישראל".
בעודו צעיר לימים נתייתם רבינו מאביו הקדוש, ומני אז והלאה נתגדל ונתחנך על ברכי דודו הרה"ק מפרעמישלאן זי"ע, אשר לקחו לו לבן, ושמר עליו כעל בבת עינו, וממנו שאב רבינו את תורתו ודרכיו הק' בעבודת הבורא יתברך שמו.
פרק האיש מקדש
כאשר הגיע רבינו לפרקו נשתדך עם מרת חיה ע"ה, בת הגה"ק רבי שמואל שמעלקא טויבש זצ"ל אב"ד יאס (Iaşi, Romania). בר"ח ניסן שנת תר"ד (1844 למס') התקיימו שמחת החתונה. לאחר נישואיו היה רבינו סמוך על שולחן אבי חותנו הגה"ק רבי אהרן משה טויבש זצ"ל אב"ד יאס, ובעל קרני ראם.
הרבנית, על אף היותה רגילה בבית אביה לחיות בהרחבה גדולה, והיתה רגילה לאכול בקערה של כסף עם כף של זהב, כאשר סיפרו לה על גודל העניות השוררת בבית רבינו, שאוכלים ושותים בכלי חרס גרועים, ואין להם אפילו רהיטים, וחיים בדחקות גדול, עם כל זאת הוטב בעיניה להידבק בבית רבינו, והסכימה לוותר למענו על כל ההרחבה שהיה בבית אביה, בידעה כי כל אלו כלא יחשבו, לעומת תורתו ועבודתו הק' של רבינו.
עד כדי כך, שפעם אחת הביא חסיד אחד אשר נושע על ידי רבינו ישועה גדולה, מתנות רבות כלי כסף וזהב לרוב, אשר עלה לסכום גדול כאות הוקרה לרבינו. וכאשר לא מצא את רבינו בביתו, כי היה על אם הדרך, מסרם לרבנית. ויהי כאשר אך יצא החסיד, נכנס עני אחד, וסיפר לרבנית את דאגתו, שהוא מבקש עזרה עבור הכנסת כלה, לא היססה הרבנית הרבה, ולקחה את כל המתנות שקיבלה לפני דקות מספר, ומסרה בשמחה רבה לעני עבור הוצאות הנישואין, כה דבקה בדרכו הקדוש של רבינו, וכאשר שב רבינו לביתו ושמע על מעשיה נהנה מאד מזה.
פעם אחת אמר רבינו לכלתו בדרך צחות על הרבנית: "שהיתה פעם אחת אשה כשירה, והיא כבר אינה נותנת פרוסת לחם לעני". וביאר דבריו לכלתו הנדהמת מדברים אלו: "שפעם היתה הרבנית נותנת פרוסה לעניים, והיום היא נותנת ככרות שלמים".
על כס ההנהגה
רבינו נסמך להנהגת העדה ע"י דודו הרה"ק מפרעמישלאן זי"ע, היה זה ב'זאת חנוכה', והרה"ק
מפרעמישלאן קרא לרבינו שיכנס לחדרו עם עוד שלשה אנשים, וקרא לעוד חמשה אנשים שיעמדו על יד הפתח מבחוץ, והרה"ק ציוה לסגור את הדלת, ולהזהיר את האנשים העומדים בחוץ שישארו לעמוד שם, ולא ילכו לאף מקום, בכדי שיוכלו להשלים למנין. הרה"ק מפרעמישלאן סמך את ידיו הקדושות על ראש רבינו לסעדו ולתמכו לנשיאות, וכה אמר לו: "ראה נתתיך אלקים וגו'. מרדכי, את המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. 'מטה' - הוא לשון 'מטה ידו', כוונתי היא שפלות רוח, שתקח לידך שפלות רוח אשר תעשה בו את האותות, כי בכדי להראות אותות ומופתים צריכים להיות שפל רוח, ובלי שפלות רוח אין המופתים שווים כלום".
אחר כך שאל הרה"ק את רבינו: "רב, הנך כאן"? ענה רבינו: "הנני". אחר כך אמר הרה"ק לרבינו: "בוא ועמוד על יד המזוזה", והמשיך הרה"ק מפרעמישלאן ואמר: "מרדכי ימלא מקום אביו, כי הוא הצעיר והחשוב, ויש לו אשה כשירה, ונוכל לומר עליה שהיא בת תלמיד חכם. מרדכי תתפלל בבוקר השכם, ותתפלל לפני התיבה ערב ובוקר וצהרים, אמור לתיבה אחותי את. תכניס אורחים והאכל עניים, ותאכל עמהם יחד אך בלילה, ולא ביום שהוא מוקדש ללימוד. ודע כי אביך הק' ז"ל עבד את ה' עבודה תמה".
והתחיל הרה"ק מפרעמישלאן לשורר: "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וכו'". ויברך אותו, ואמר להעומדים שם: "הטו אזניכם ושמעו היטב, גם אתה הירש'לי הטה ושמע: זאת חנוכת המזבח, מה מזבח מכפר אף שולחנו של אדם מכפר (חגיגה כז.), וראה נא שלא יעבור עליך חצות לילה בשינה מעתה. ותיסע לשבת קודש פרשת יתרו אל הרה"ק רבי ישראל מרוזין, והוא יקרב אותך אי"ה, ולא ירע לך, כי אתה קנקן חדש מלא ישן, ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים", כן חזר כמה פעמים. ואמר לו עוד: "דע כי עבדתי עבודה רבה ביגיעה גדולה עתה אחר ההדלקה, עד שמפָּני נטפו אגלי זיעה, וידי קרות כשלג, ומעתה לא תבוא אלי מעצמך עד שאבקש אותך, והיה אם אחפוץ בך אקרא לך בשם היאות לך בבוא עת פקודה אי"ה, לך בכוחך זה והושע את ישראל".
רבינו קיים את דברי הרה"ק מפרעמישלאן ונסע לשבות בשבת קודש פרשת יתרו במחיצת הרה"ק מרוז'ין זי"ע. רבינו לא גילה מי הוא, והמנהג היה אצל הרבי מרוז'ין שבצאתו מן הקודש מחדרו, נחלקו הקהל לשתי שורות, והרבי מרוז'ין עבר ביניהם בעיניים סגורות, וכך קיבל שלום מכל אחד ואחד. כאשר הגיע על יד רבינו ונתן לו רבינו שלום, נזדעזע הרבי מרוז'ין, ופתח את עיניו, ושאל את רבינו: "מי אתה"? ענה לו רבינו: "מנאדבורנא". שאלו הרבי מרוז'ין: "אפשר אתם בנו הצעיר של הרבי רבי בערצ'י"? ענה רבינו: "כן". חזר ולקח הרבי מרוז'ין את ידו של רבינו ולחצם בדרך חיבה בשתי ידיו הקדושות, ולחש הרבי מרוז'ין לאוזנו של רבינו, ואמר לו להקריב את ראשו ללבו, ואמר לרבינו תשמעו איך הלב שלי דופק, והמשיך ללכת.
בליל שבת קודש הכינו את השולחן למען יוכל הרבי מרוז'ין לערוך את שולחנו הטהור, והגבאי סידר את מקומות הישיבה, והכין לרבינו מקום על יד הרבי מרוז'ין, אך רבינו סירב לישב שם, וישב באיזה שולחן שעמד בצד. הגבאי פנה אל רבינו וביקשו כמה פעמים שיאות לישב למעלה במקום שהוכן עבורו, אך רבינו סירב. ויהי כראות הגבאי שרבינו מסרב, הלך אל הרבי מרוז'ין, וסיפר לו שרבינו מסרב לעלות לישב למעלה. אמר הרבי מרוז'ין להגבאי: "לך ואמור לו, שאם הוא לא יבוא אל השולחן, גם אני לא אבוא אל השולחן". בשמוע רבינו את דברי הגבאי, קם מיד והלך לישב במקום שהוכן עבורו
על יד הרבי מרוז'ין. ואח"כ בעת עריכת השולחן אמר הרבי מרוזין לרבינו: "פעם עושים שולחן עבור אדם אחד, ופעם אין עושים שולחן עבור אדם אחד". הרבי מרוז'ין נתן לרבינו שיריים בקערתו, רבינו אכל את הכל ולא השאיר כלום ואף קינח את הקערה היטב, ואמר רבינו להסובבים אותו: "הרבי מרוז'ין יודע מה שנתן לי, ואני יודע מה שלקחתי".
אח"כ אמר הרבי מרוז'ין לחסיד אחד מנגידי טשערנוביץ (Chernivtsi, Ukraine) שישב שם בקירבה: "ראיתם את האברך הזה, השכינה שורה על פניו, גאט ליגט איהם אויפען פנים". והחליק הרבי מרוז'ין בידו הקדושים על פניו של רבינו, וסלסל את פיאותיו, ואמר: "דומה עלי שאוחז אני ידי על מזוזה", והמשיך ואמר: "העולם טועים הם, כי חושבים שמי שנותנים לו זהב הוא רבי, ולמי שנותנים רק פערציגער [מין מטבע קטנה] איננו רבי. אבל לא כן הוא - רבי הוא מי שעובד את השם יתברך בלב תמים". והמשיך הרבי מרוז'ין ואמר: "הוא יכול להיות בעצמו רבי וליקח פתקאות".
בתחילה קבע רבינו את משכנו בעיר נדבורנא, ורבים נהרו אליו לדלות מבאר הטהור תורה וחסידות, ולהתבשם מקדושתו. וכן באו אליו לקבל את ברכת קדשו.
בנדבורנא היה לרבינו לו הרבה רדיפות מהממשלה אודות הגיוס לצבא של בניו הקדושים, עד שלבסוף הוכרח לעזוב את מקום מגורי אביו, ולעזוב את מדינת פולין. ומסופר: חדרו של רבינו היה סמוך לביהמ"ד. פעם אחת שמע דפיקות בביהמ"ד, והלך שם לראות מה זה ועל מה זה. וכבואו לביהמ"ד, שמע שהדפיקות באים מהארון קודש. פתח רבינו את הארון הקודש, ואמר: "מי יהין לדפוק בארון קודש שלי". והדפיקות פסקו, ורבינו חזר לחדרו. לא עברו רק כמה דקות, ונשמע עוד הפעם אותם הדפיקות. נכנס רבינו שוב לביהמ"ד, ושאל עוד הפעם כנ"ל, ופסקו הדפיקות, וחזר לחדרו. אחרי כמה דקות נשמעו פעם שלישית הדפיקות, ורבינו נכנס לביהמ"ד, והתמהמה שם קצת, ואמר: "מרמזים לי מן השמים שאני צריך לברוח ממדינת פולין". רבינו עזב את מדינת פולין, ונסע למדינת אונגארן, הוא התגורר בכמה עיירות, עד שהתיישב בעיר בושטינא (Bushtyno, Ukraine) שם נשאר עד יום פטירתו. (גדולת מרדכי הוספות חדשים אות ו')
בהעלות את הנרות
דרכו של רבינו היה להרבות בנרות בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, וקנה נרות גדולות וטובות ביותר. ובערב שבת קודש הדליק מאה וששים נרות, וי"א שהיה מדליק נרות במספר 'שבת'. וכן הדליק בראש חודש ק"ס נרות, וכן הרבה בנרות בפורים ובשושן פורים, ט"ז וי"ז אדר, ופעם אמר: "די 'ואימא'ס קאסט מיך א סאך לעכט". [היינו מה שאמרו חז"ל (מגילה ד:) ואימא שיבסר, ואימא שיבסר].
מסופר: בליל ראש חודש אחד, נזדמן רבינו באיזה יער ללון אצל איש אחד. רבינו הכין את עצמו לתפילת ערבית, ובאמצע ההכנות נזכר שהלילה חל ראש חודש ואין לו נרות להדליק כמנהגו. רבינו הצטער על זה מאוד, אך בטחונו היה חזק בהשי"ת שיזמין לו נרות. בינתיים יצא רבינו מן הבית וטייל קצת בחוץ לכאן ולכאן, לפתע נשמע קול עגלה מתקרבת. פניו של רבינו אורו, ואותת (signaled) לעגלה שתעצור. וכשנעצרה ניגש רבינו אל בעל העגלה, ושאל אותו: "האם יש לך נרות"? עמד האיש כמשתומם, ואמר לרבינו: "הנה אני נזכר כעת במה שחברי שותפי ביקש ממני לפני זמן רב לקחת אתי נרות, ולעשות לו עי"ז פרסומת, והנה הם מונחים אצלי כבר זמן רב בתחתית העגלה, ולשם כך
אני צריך לפרק את כל הסחורה מהעגלה", אמר ועשה. לאחר שפירק את הסחורה נתן לרבינו את הנרות. וראה זה פלא שמספר הנרות היה בדיוק מאה ושישים, וגם מהסוג הגדול והטוב ביותר כמו הנרות שרבינו נוהג להדליק. רבינו הודה לאיש ובשמחה רבה הדליק את הנרות, והתחיל להתפלל תפילת ערבית. וראה האיך שהשי"ת אוהב צדיקים ומזמין להם כל צרכיהם בעתו ובזמנו.
מסופר: פעם אחת כאשר שרר בעיירה בושטינא מקום מגורי רבינו איזה חולי ל"ע, והרופאים הזהירו באזהרה נחרצת לשמור על נקיון מוחלט בחוצות העיר ובבתים, באמרם שהלכלוך גורם למחלה זו. והופקדו על ידי ראש העיר שומרים שיסתובבו וישמרו שהפקודה תתקיים במילואה, ולכן לא יכלו לבנות סוכות, כי הדבר כרוך בהרבה לכלוך. אולם רבינו לא שאל אף אחד מה לעשות, ובנה סוכה.
שמע הדבר הגיע לאזני ראש העיר, ושלח שליח מיוחד שיודיע ויסביר לרבינו את חומרת הענין על פי הוראת הרופאים, ולבקשו להרוס את הסוכה על אתר. אולם רבינו לא שעה לדבריו ולא התייחס כלל לזה, רק אמר: "מרדכי'לה בנה סוכה בכדי שתעמוד ולא שיהרסו אותה". חזר השליח ואמר לראש העיר את דברי רבינו. כששמע זאת, שלח לקרוא לרבינו שיבוא לפניו. אך רבינו מיאן. ראש העיר התמלא חמה ובא בעצמו אל רבינו, והתחיל לדבר אתו קשות, ואיים על רבינו שאם לא יהרוס את הסוכה יושת עליו עונש קשה. אולם רבינו לא שם לב לדבריו, וביטל אותם במחי יד, באמרו: "מרדכי'לה בנה סוכה בכדי שתעמוד ולא בכדי שיהרסו אותה".
הראש העיר כעס מאוד, ורבינו שראה את כעסו אמר לו: "היודע אתה שהרה"ק רבי מאיר'ל מפרעמישלאן היה דודי זקיני"? ענה ראש העיר בכעס: "מה איכפת לי, מי היה דודך זקינך, העיקר הוא שתהרוס את הסוכה". אמר לו רבינו: "אבקש ממך לשמוע סיפור". ראש העיר הסכים בלית ברירה, ורבינו התחיל בסיפורו: "פעם היה כומר אחד, ולו היה עשרה בנים, שהיו כולם בריאים ושלמים כמו ארזים. בחצר ביתו היתה גינה גדולה מלאה אילנות טובות. פעם אחת עלה לו רעיון במוחו, היות וברצוני לעשות גן יפה עם פרחים יפים הנודפים ריח למרתקים, אֶכרות לשם כך כמה עצים, ובמקומם אוכל להקים גינה לתפארת". ובמרץ עשו את העבודה לרוב הנאתו.
ויהי אך גמרו לעשות את הגינה, חלו בניו אחד אחרי השני ושכבו על ערש דוי, עד שמתו מרוב יסורים. כשהגיע תורו של הבן העשירי הנשאר לפליטה, הלך הכומר שלא ידע יום ולילה מאז שחלו בניו, והתרוצץ מרופא אחד למשנהו, ופיזר הון תועפות, ועשה מאמצים כבירים לנסות להציל לפחות את הבן העשירי החולה אך ללא הועיל. באותו יום יעצו לו ידידיו שינסה ללכת אל היהודי הקדוש המתגורר בעיירה פרעמישלאן, ואשר שמעו הולך בכל הגלילות, שברכותיו אינם חוזרים ריקם, ולכן לא יפסיד כלום אם ינסה לנסוע אליו שיברך את בנו שיקום מחליו. בלית ברירה אחרת הסכים הכומר לעצתם, באמרו: "מה כבר אוכל להפסיד".
ויהי כאשר אך הגיע אל הרבי, התחיל לבכות בדמעות שליש ושפך לפניו את צרותיו שתכפוהו בזמן האחרון, ובעיקר על בנו העשירי המוטל בביתו על ערש דוי, שהרופאים נואשו למצוא מזור. אמר לו הרבי ר' מאיר'ל: "שמע נא את אשר אומר אליך, היה לך גן נאה מלא עצים טובים, וכשרצית לעשות גן של פרחים, זוכר אתה מה עשית, כרתת עצים בכדי ליטע במקומם פרחים. והיות והאדם נמשל לעץ השדה, ואם כן בגלל שאתה גדעת בחינם את העצים של הקב"ה, גדע הקב"ה את עציך שהם בניך. אך היות ובאת אלי, לא אשלחך ריקם. מבטיח אני לך, שילדך העשירי יתרפא ויקום ממיטת
חליו, ויתהלך בריא ושלם כאחד האדם". הכומר קד קידה והודה לרבי מאיר על ברכתו, וכן היה כאשר חזר הכומר לביתו, באו לפניו אשתו וידידיו, וסיפרו לו בשמחה רבה שמצב בנו הוטב".
"ועתה" - פנה רבינו אל ראש העיר: "היודע אתה מיהו הבן העשירי של הכומר? הלוא אתה הוא זה. והרבי מפרעמישלאן הוא דודי זקיני, ועכשיו שפוט נא האם הצדק בזה אתך, האם זה גמולך אלי בעד הטובה שעשה עמך דודי זקני"? ראש העיר בשמעו את דברי רבינו אמר: "שהוא יודע כל זאת", ונפל לרגלי רבינו, וביקש את סליחתו, ומעתה הוא נותן רשות לרבינו לעשות אפילו עשרה סוכות, וכל הטוב בעיניו יעשה.
מסופר: פעם אחת באה אשה אל רבינו, ובכתה בדמעות שליש על הצרה שתכפתה, באשר העלילו על בעלה עלילת שוא, ואסרו אותו בבית הסוהר. שאלה רבינו: "מי הוא בעלך"? ענתה האשה: "בעלי הוא ירחמיאל מחסידי הרבי"? ושוב שאלה רבינו: "מי הוא ירחמיאל"? והיא ענתה, כך חזר הדבר ונשנה כמה פעמים, ובכל פעם גברו צעקותיה של האשה: "מדוע אין הרבי זוכר מי הוא בעלי, הרי הוא כל כך דבוק ברבי, ויושב אצלו יותר מאשר בבית"? אולם רבינו ענה לה: "אני לא זוכר אותו, ועם כל זה אני מברך אותו, יתן ה' ויצא לחפשי ויבוא לביתו בשלום".
הלכה האשה הביתה, וחיכתה לשוב בעלה, אולם כעבור ימים ושבועות והוא עדיין לא חזר לביתו, באה שוב אל רבינו, וכמעשהו בראשון כך מעשהו בשני. רבינו בירך אותה, שיתן ה' ויצא בעלה לחפשי ויבוא לביתו בשלום, אך גם הפעם לא השתחרר. האשה לא אמרה נואש, ובאה עוד פעם אל רבינו, ובכתה הרבה מאוד, ובאמצע צעקה, ואמרה: "רבי הלוא בעלי הוא ירחמיאל שמביא לרבי סכך מדי שנה בשנה". רבינו בשמעו את דבריה, נענה ואמר: "אה אה, ירחמיאל פון די סכך, אה אה ירחמיאל מהסכך, ביז די טאג וועט ער זיין אין שטוב". וכן היה, שביום שנקב רבינו חזר ירחמיאל לביתו, והשמחה בביתו שבה כמקדם.
אחרית ימיו
בשנה האחרונה רמז רבינו למקורביו כמה פעמים על הסתלקותו. פעם אחת אמר: "דער אייבישטער איז דאך אױיכט מקיים אלע מצוות וואס שטייט און די תורה. און אויב אזוי, וויאזוי איז ער מקיים די מצוה פון ולקחתם פרי עץ הדר"? נאר דער אייבישטער נעמט דעם צדיק פאר א אתרוג". אולם אף אחד לא ירד לסוף דעתו.
ביום הכיפורים האחרון עמד רבינו והכריז בפני קהל עם ועדה: "רבותי, יש ל"ע גזירה קשה על כלל ישראל. האם יש כאן אחד שמוכן לקחת את זה עליו, להיות כפרה עבור כלל ישראל"? אף אחד לא ענה, כי כולם נבהלו וניתק הדיבור מפיהם, וארכבותיהם דא לדא נקשן. רבינו חזר על דבריו פעם שנית, ואחר כך אמר: "נו", וחזר פעם שלישית, ולא ענו כלום. אחר כך אמר רבינו: "נו צום ערשטען מאל", ושתק קצת, "צום צווייטן מאל", ושתק קצת, "צום דריטען מאל", אף אחד לא הבין כוונתו של רבינו, אך ביום א' דסוכות אז הבינו שרבינו לקח את זה על עצמו להיות כפרה עבור כלל ישראל.
ביו"ט ראשון של סוכות שנת תרנ"ה (1894 למס') עלתה נשמתו הקדושה והטהורה של רבינו בסערה השמימה. רבינו נטמם בבית החיים בבושטינא.
צאצאיו
רבינו השאיר אחריו דורות ישרים ומבורכים, ואלו הן: הרה"ק רבי יצחק מסטאניסלוב (Satu Mare, România) זי"ע. הרה"ק רבי ישכר דוב בערצי מסאטמר (Ivano-Frankivsk, Ukraine) זי"ע. הרה"ק רבי מאיר רוזנבוים מקרעטשניף (Crăciuneşti, România) זי"ע. הרה"ק רבי ישראל יעקב מחוסט (Khust, Ukraine) זי"ע. הרה"ק רבי אהרן משה מלאנצהוט (Lancut, Poland) זי"ע. הרה"ק רבי יוסף מנירעדהאז (Nyíregyháza, Hungary) זי"ע. בתו מרת בינה ע"ה, אשת הרה"ק רבי אברהם יוסף איגרא מז'עלין (Żychlin, Poland) זי"ע, נכד הגה"ק רבי משולם איגרא זצוק"ל.
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן
מקורות: אורות מרדכי
אהל ומצבת הרה"ק רבי מרדכי לייפער מנאדבורנא זי"ע בבושטינא