הלכות שבת
הרב מאיר אלימלך ראזענבוים
כמה חדושים בעניני הלכה יז)
- סי' שכ"א -
דיני לש
א) יסודות דיני לש וכמה שינויים מצינו בה. אחד מן הל"ט מלאכות הוא לש, והחיוב הוא רק בדבר שהוא בר גיבוליח), ושורש המלאכה הוא שלוקח דבר לח ועל ידה היא מגבל דבר גוש, ונעשים ממש אחד יט), והגדר הדבר מבואר שלא נקרא שהדבר מתגבל לאחד רק אם נוטל חלק אחד וחלק השני באה עמוי), ובמלאכה זו מצינו בה כמה התירים אם עושים בה שינויים, ועיין בהערה הסבר הדבר אמאי במלאכת לש מהני שינוכא), א] כגון שהוא מגבל
טז. כן הוא פשוט לפי הנ"ל וכן כתב הגר"י שטראסער.
יז. נתלבן ונתברר ביחד עם חברתי היקר, המופלג בתורה, ובהבנה יתירה, הרב ר' אלי'ו לאנדא שליט"א, ומדידי ומדידיה תסתיים שמעתתא.
יח. שיטת המחבר וגם הרמ"א אינו מחמיר כשיטת רבי, כן מבאר הטו"ז שבמקום שהוא דוחק ואי אפשר לעשות מאתמול, מותר לסמוך על עיקר הדין
יט. כן מבאר האגלי טל שיטת ר' יוסי ב"ר יהודה שסובר שאין חייבין רק על בר גיבול, וז"ל: של האגלי טל ויש לומר דחילוק יש בין מלאכת לישה לשאר מלאכות כיון שענין לישה הוא לחבר את כל הקמח להיות גוש אחד, רק בדעת רבי הוא מחדש מהלך חדש אבל מרוב האחרונים לא נראה כן רק ואפילו לשיטת רבי הוא נמי כן הוא וכמו שמוכח מדברי התרומת הדשן (סי' נג) שמובא ברמ"א.
כ. פרי מגדים (משז"ב יב).
כא. המשנ"ב בב"ה מתקשה בזה, אמאי מותר מעט מעט לשיטת התוס' והראב"ד שהוא ממש דאורייתא, ונראה לומר או"ר חדש בענין מלאכת לישה. שהנה באמת מצינו כמה מלאכות שמותר לאלתר וכגון מלאכת בורר, וטוחן, והטעם מבאר הרשב"א משום שלא אסרו על האדם לאכל מאכלו, ולכאורה באמת נעיין בלשון הרשב"א ונראה שבאמת הוא כתוב כן גם לגבי לישה וז"ל: שו"ת הרשב"א (חלק ד סימן עה) תשובה מסתברא דהא דפריס סילקא דוקא במחתך דק דק כדי לאוכלו למחר או אפי' לבו ביום ולאחר שעה. לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בשערב /אולי צ"ל בערב/ בשולו. וכל שדרכו בכך ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד מותר. שלא אסרו על אדם לאכלו /אולי צ"ל לאכול מאכלו חתיכו' גדולות או קטנות. דכענין שאמרו (שבת ע"ד ע"א) לענין בורר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל. בורר ומניח לא יברור. ואם בורר חייב חטאת. ופירשה אביי דה"ק בורר ואוכ' לאלתר. בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור. ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. דאלמא כל שאוכל לאלתר כדרך שדרכן של בני אדם לאכול אף על פי שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת בשמניח לאחר זמן ואפי' לבו ביום וה"נ דכוותה היא. וכל מה שתפסת על הרב ז"ל הדין עמך לפי דעתי. כי ההיא דאין מרסקין את החרובין משום מיטרח באוכלא לא מטרחינן היא. כדאיתא התם בפרק מי שהחשיך גם מה שאמ' שאין טחינה בפירות אלא בתבואה וסילק' עצמה הויא תיובתיה. גם שחת וחרובין לפי דעתי גם בירושלמי אמרו הדין דשחית תומא כדמפריך ברישיה משום דש. כדמבחר בקליפתה משום בורר. כי שחיק במדוכתיה משו' טוחן. כדיהי' משקין משו' לש. גמר מלאכתו משום מכה בפטיש אלמא בשחיקת השום יש בו משום טוחן. ומן הירושלמי ג"כ נלמוד
מדרשא
פירכא ד' עם הנ"ל מובן מאד שאין שייך לומר כמו שאמרת לי בשם גאון אחד, דאין הכי נמי שצריך להשתמש בכלים אלו היום בעוד מועד כדי שלא יהא אסור משום הכנה; ועם הנ"ל פשוט שאסור להשתמש בה במועד שלא לצורך. והיות דכל דין בסי' תקל"ה לצורך המועד נלמד מהכא, כמו שכתב הבית יוסף שם, אם כן מתורצים גם כן דיחוי ג' וד' הנ"ל.
פירכא ה' - אפשר לומר דזוהי הכנה קלה שמותרת. כבר ביארתי לעיל שאסורה אפילו הכנה קלה, ואפילו החיי אדם מודה שלצורך חול אסור; בפרט הכא שניכר מאד שמביא מבית האומן, וגם מחרישה וכדומה ניכר מאד בחוה"מ שהוא לצורך חול. ואם כן מצד איסור הכנה היה ראוי לאסור, ועם כל זה התיר הכא הרי יש לנו ראיה מפורשת לדברינו. ולפי הנ"ל, זוהי ראיה חזקה ביותר שאין עליה תשובה, להיתרא דהכנה בחול המועד.
בירור ראיה ג' - למסור בגדים לכובס
בסי' תקמ"ג ס"ג שנינו דמותר למסור בגדים לכובס נכרי (והוא הדין לישראל - מג"א), ולומר לו שיכבסם אחר המועד; ואין איסור אמירה לנכרי בכהאי גוונא, שונה משבת שאסור משום ממצוא חפצך. על כל פנים רואים מזה דמותר למסור בגדים על לאחר המועד, ואין כאן בית מיחוש לאיסור הכנה.
קושיא א' - הריטב"א פירש הכא (דף י"ב) דלא איירינן בנותן הבגד לכובס - שהרי אסור להוליך ולהביא לאומן, כמו בסי' תקל"ד ס"ג - אלא מיירי שנתן כבר לפני יו"ט, ועתה אינו אלא פוסק עמו סכום המעות; ואם כן אין ראיה להכנה כלום. תשובה על זה: דאין הכי נמי לשיטת הריטב"א אינה ראיה, אבל רש"י והמג"א פירשו בהדיא שנותן כלים לכובס. ואם כן מיירי הכא שמביא מאוצרו את הבגד ומוסרם לכובס, וזהו בוודאי איסור הכנה (כדי להשתמש בה). ועל הקושיא מסי' תקל"ד כבר פירש בכתבים של ראש הכולל שליט"א (שיש שם אלפים ורבבות הערות מחכימות), שצריך לומר דמיירי שהכובס מניח שם בביתו וכדומה.
קושיא ב' - לפי המקור חיים (סי' תק"ג), דכל פעולה שאינו גומרה עד הסוף לא הוי בכלל הכנה ואם כן הכא, כשמוסר לכובס, גם כן לא נגמר הדבר, דעיקר הוא שיכבס אחר כך. תשובה על זה: זהו חידוש גדול שלא נמצא בשאר פוסקים, והטעם אפשר לומר דלמעשה "מקרב הכנתו" אפילו אינו גומר.
ויש להביא ראיה, על כל פנים, דהכא אי אפשר לומר היתר זה: דבסי' תרס"ז אוסר הרמ"א להביא את השלחן בשמיני עצרת מן הסוכה לביתו משום איסור הכנה, והמג"א התיר זה משום צורך היום עצמו - עיין שם בפמ"ג, שלא יהא נראה ביתו כחרבה. אבל הלבוש גם כן אוסר בהדיא להביא לביתו משום הכנה, ואף על גב דלא יסדרם שם (כמו שכתב במג"א, דזהו וודאי אסור) - עם כל זה אסור להביא, אף על גב דאינו גומר. ואם כן משמע דלא כהיתרו של מקור חיים.
ואפשר לומר ולחלק, דההבאה עצמה נחשבת דבר נפרד, ואותו דבר גומר עד הסוף; ואם כן כמו כן הכא בנותן לכובס, יש לומר דדומה להבאת שלחן שאסורה משום הכנה. ואמת דיש לחלק, דהבאת שלחן יש בה תכלית טובה אפילו בלי לסדרם, מה שאין כן נתינת בגדים לכובס אין שום תכלית טובה בזה שנותנם בלי לכבסם. אבל עוד: אינו דומה יותר למשל של מקור חיים, שמציע את המטה ואינו גומר, דאין לו הנאה כלום מזה שמציע חצי המטה - מה שאין כן נתינה לכובס, יש בה הנאה בפני עצמה, שכבר סידר מה שעליו לעשות. ובפרט דמה שחידש המקור חיים הוא חידוש גדול, ואין לך בו אלא חידושו.
קושיא ג' - זוהי הכנה קלה, נתינת בגדים לכובס. תשובה: אין צורך לחזור על הראשונות, שאסור זה; בפרט הכא שניכר ביותר שהיא כדי לכבס, שאי אפשר לעשות במועד, ואז אסור לכולי עלמא.
מעט מעטכב), ובזה גופיה מציני כמה מהלכים, א' הרמ"א אסור לערב בכלי רק שיערב באצבעו, כבר חיוב של גיבוללא), ובעיקר צריכין להחמיר שנותן הרבה משקה ואח"כ מגבל חלקים ממנו שע"י זה לא יטרוף בכח רק יעשה מעט מעט כט), באופן רק באופן שיכולים לעשות הגיבול מעט מעטכג), ב' שמחלק לכמה קערות ומגבל ושינו זה מסברה לא מהני רק מה שהוא דרך מאתמול, אבל מאכל שאינו טוב אם נתגבל כן, וכגון שיש הרבה אוכלים, והוא הולך ונותן לטרוף שאז יש לו שינו שמה שאינו טורף אבל מאתמול מותר לגבלן היום לב). ודע עוד שיש לכל אחד שיגבל בעצמוכד), ג' שהוא דבר שדרכו אם ליכא סדר של טריפה לא שייך שינו בזה, דיעה שמחמיר בכל דבר שאינו בר גיבול, וסובר לעשות ממנו הרבה והוא עושה עכשיו רק ואם ישנו עוד שינויים עיין בהערהל). שהוא איסור גמור והוה דאורייתא, אבל להלכה מעטכה), (ויש מקילים כל עושה ממנו רק מה שצורך לאותו אינו נוגע, משום שלפי שטיתם מוכרח לומר ב) להחמיר כשיטת רבי שיש איסור על נתינה לחוד. סעודה, ואפשר הטעם משום שהוה דרך אכילה, ומה שמצינו שמהני ששינו אפילו על מלאכה דאורייתא, במג"א שלא מהני סמוך לסעודה, זהו רק לשיטת רביכו)), ב] וכל זה הוא מעיקר הדין, אבל צריכין להחמיר ולכן אינו נוגע פרט זהלג). ודע עוד שלצורך כל עוד שינו שמגבל שינו של שתי וערבכז). והיינו כשיטת רבי שיש איסור גם בנתינה, שרבי בעלי חיים התירו שינוי כזה אפילו לתרגולים לד), שאינו מולך הכף ברציפות כדי לגבלן, רק מפסיק סובר שע"י נתינה זו במשך הזמן יתרכך הדבר וכן לא התירו בלא שינו לשום בעלי חיים, ולא מעט מעט כח), ג] שינו שאינו טורף, ולפי דברי המתגבל ויעשה קצת גיבול וזהו סגיא לנו שיהא אמרו להקל מכח צער בעלי חיים לה).
שכ' חזו"א (נ"ח ז') "אפשר שצריך להוציא התרווד בכל פעם בין שתי לערב, דאל"כ הרי יש כאן סיבוב, ואפשר דחוזר מאמצעיתו" (וכ"ה בת' שבט הלוי (ח"א סי' פ"ו אות ו').
(ק"מ ע"א) דאתמר התם חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בכלי ואינו ממחו ביד. ואסיקנא כט. כן הוא לפי ביאור הגר"א, ולפי זה אתיא שפיר דברי הגמרא קמ. גם לשיטת ריב"י, ומה שאיתא שם שמותר בכלי היינו לערב מכלי לכלי.
ל. בתהל"ד כ' "צל"ד אם השינוי דיד סכין וקערה מהני לענין לש". ובאמת גם בשו"ת ויען יוסף (סי' קסו) כתב שיש לומר שמהני שינו כזה. ממחו בין ביד בין בכלי. והילכך אף לפרר לפני התרנגולין שמזונתם עליך להאכילם מותר לאלתר. דשווי אוכלא משווינן. לכאורה מוכח שמותר גם מלאכת לישה לאלתר דרך אכילה ורק בסמתא אסור משום שליכא ב' דרכים, ורוב אחרונים כתבו וכן כתוב הגר"י שטראסער וז"ל: ומ"מ לדינא חלילה לסמוך ע"ז, כי אין לשון הרשב"א מבורר שם כה"צ, וגם מסתימת כל הראשונים והאחרונים מבואר כמג"א ומהרש"ל, ואדרבא משמע להדיא בראשונים ורמ"א דלא נקטי' בזה כהרשב"א ובאמת כבר עמד האגלי טל על דבר זה, ור"ל (ביאורים מלאכת לש אות ל אות כג) דהרשב"א מוקי לה בנתן המים מע"ש כמו שפי' בסה"ת אך הוקשה לו שיתחייב משום מכה בפטיש. כמ"ש הירושלמי גמרה מלאכתה משום מכה בפטיש. בזה הוא חילוק הרשב"א דלאכול לאלתר האכילה היא הגמר. ולכן נראה לומר שכן שכבר ביאור לנו המג"א בסי' שכ סעיף ז גבי בוסר שאפילו דבר שהוא לאלתר, וגם אוכל מתוך פסולות מ"מ אין היתר של לאלתר והטעם משום כיון שגם דרך המלאכה הוא כך, ממילא אינו מוכח שהוא עושה כן משום דרך אכילה, כן מבאר הפרי מגדים שם הענין, ולכן הוא אסור, ולפי זה נראה הענין כך, שלגבי מלאכה לש ליכא דרך שהוא מיוחד שהוא דרך אכילה, ולכן ליכא ביה היתר של דרך אכילה, אבל אם עושה שינו אז רואים שהוא עושה כן משום שהוא דרך אכילה, לכן ישנו היתר של דרך אכילה, ומש"ה קאמר הרשב"א שמוכח בחז"ל שמותר והיינו באופן שהוא עושה שינו משום שאינו טורף, ובאמת כבר מוכח ראיה חזקה לדברינו מדברי המשנ"ב בב"ה שצידד לומר כעין נקודה זו שיש היתר של לישה לצורך אכילה וז"ל: וטעם ההיתר נ"ל לדעת התוספות משום דע"י מה שמיבשין הקליות בתנור ועושין אותן שיהיו ראוין לאכילה הוא חשיב כמו דבר
ומתחילה נעתיק את דברי הגר"י שטראסער שכתב וז"ל: שינויים אחרים שאינם נזכרים בגמ', כגון קתא דסכינא, ועוד - הנה ברמ"א (סי' שכ"ו י') נמצא בזה דבר חדש שלא נזכר כאן בפוסקים האחרונים - ומקורו במרדכי סי' שכ"ה "נראה דמותר לרחוץ ידיו במורסן או באפר כירה בשבת כו' יקחם בידו יבשים וישפוך המים על ידו, דגיבול ע"י שינוי הוא ושרי, כדאמרי' בפ' מי שהחשיך כו'", ובמג"א שם י' כתב בלשון אחר קצת "לוקח אותם בידים הרטובות כו'" ונראה דאע"פ שהראשונים ברוחב בינתם דימו מילתא למילתא, א"א לאחרונים לדמות בזה, וכדב' החזו"א (נ"ח ב' בד"ה אבל) שכ' לענין השינויים "בהיות שאין אנו בקיאין בדברי סופרין ובטעמיהן אין לנו אלא מה שאמרו חכמים" אבל יש מהאחרונים שכתבו דה"נ יכול לשנות ע"י ערבוב בקתא דסכינא וכיוצב"ז, וכמו שמצינו שינוי זה במל' טוחן [שו"ת אג"מ ד' ע"ד לישה אות י"א, וע"ע חזו"א נ"ח ח' ד"ה יל"ע, ובתהל"ד בקונ"א הנדפ' בסוסי' שכ"א כתב להסתפק בזה], ולמעשה צ"ע. ועתה אבוא ואוסיף או"ר על דבריו הנה מה שכתוב שקתא דסכינא הוא שינו חדש, בשו"ת מנחת יצחק מבואר שזהו מבואר גמרא וכמו שיתבאר להלן, ועוד לפי מה שכתבנו לעיל שיסוד הדברים הוא שאם עושה שינו מהני, משום שאז נעשית דרך אכילה, ולא הוה שוב דרך מלאכה, מובן הטיב, משום שעיקר הנקודה הוא שיש מלכלים שהדרך לאכלן הוא כך, ולא הוה דרך מלאכה, ולכן מהני שינו, ולכן אין צריכין להחמיר נגד האחרונים שכתבו שיש להקל אם עושה שינו.
שנאפה ונתבשל ולכך אף דע"י נתינת מים שנותנין בתוכו אח"כ הוא מתגבל אין זה חשיב לא. עיין שועה"ר סי' שכד שכבר ליכא חיוב על הגיבול, וכן הוא מבואר בשו"ת ויען יוסף (סי' כמו מלאכת לישה אלא כמו תיקון אוכל בעלמא דדרך אכילתו בכך והוא חשיב כמו רוטב שנותנין בתבשיל ואין זה מלאכה דאורייתא ולכך הותר מעט מעט דחשיב קצת שינוי א"נ דכוונת הגמרא מעט מעט הוא ג"כ דוקא בעת האכילה ומשום דדרך אכילה בכך. רק מה שהוא עומד לנגדינו הוא דברי המג"א (בס"ק כד) שכתב שליכא היתר של לאלתר לגבי לישה, רק כבר העיר לנו שו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן כח) וז"ל: אך גם לטו"ז צריך עכ"פ שלא יערבנו בכח, או ע"י כלי, עיין שם, וקשה על המנהג העולם דלא נזהרו בזה, ומערבין בכח ובכלי, וכבר העיר בזה בספר תהלה לדוד (סי' שכ"א אות כ"ה), אך לפי מה שכתב (בס"ק כ"ב) דבמעט מעט שרי בלי שינוי, דאפשר לומר דכל לצורך אותה סעודה קרי מעט מעט ע"כ, והביאו בספר מנחת שבת (סי' פ' אות ל"ח), וצ"ל לפי"ז דמש"כ המג"א (שם ס"ק כ"ד), דאף לאותה סעודה אסור, דזה דוקא לשיטת הבעה"ת, דהיא דעת הי"א, דעבה ליכא היתר כלל, ועיי"ש במהש"ק ובפמ"ג (א"א ס"ק כ"ד ובמ"ז ס"ק י"ב). ויש להוסיף על דבריו שלא"כ באמת אמאי כתבו המג"א כאן, והרי כבר דנו במלאכת לש כמה סעיפים, וכן המשנ"ב מעתיקו כאן, ולכן יש לומר שזהו אינו אסור רק לפי דיעה זו, ולכן פשוט שיש לומר שזהו הביאור אמאי במלאכה זו מהני שינו, משום שהוא דרך אכילה ולפי זה יהא יוצא לנו חומרא שצריכין לעשות הלישה דווקא סמוך לסעודה, ודבר זה אינו מפורש בפוסקים, אבל אין זה תימה שהרי המשנ"ב צידד לומר כן באמצע דבריו שצריכין דווקא שיהא סמוך לסעודה.
כב. סי' שכא סעיף יד.
כג. אגלי טל (ביאורים מלאכת לש אות כג) וז"ל: בסוף דבריו או ששם מים הרבה בכל הקלי רק שמגבלו מעט מעט וזה השינוי שאינו מגבל התערובות יחד. וכן הוא בחזון איש.
כד. שו"ת מנחת יצחק (חלק ט סי' כח) וז"ל: ומהנכון, לחלוק לכל הבני בית הבצלים עם הבצים והכבד, בלא שומן או שמן, ורק כל אחד ישים לו בעצמו השומן או השמן, שאז בודאי הוי בכלל מעט, אלא שגם בזה לא יצאנו ידי אותן הפוסקים דס"ל דמעט מעט לא חשוב שינוי כ"כ, וכמו שהביא שם במנחת שבת בשם צ"צ החדשות, ע"כ יש לדקדק גם שלא לערב בכח ולעשות בשינוי כנלע"ד
כה. כן נראה מדברי הפרי מגדים, וכן בתהל"ד, אפ"ל דכל לצורך אותו סעודה קרי מעט מעט, וכן בשו"ת כוונת הלב וכן כתוב גם החזו"א (נ"ח א' סוד"ה אח"כ) וז"ל: דדברים אלו משתנים לפי המקומות והזמנים, וצריך לדקדק בכל דבר, אם אין דרכו אלא במרובה.
כו. כן מבואר בשו"ת מנחת יצחק (חלק א סי' עד) ועיין לעיל שהארכנו מענין זה.
כז. סי' שכד סעיף ג.
כח. וכ' ב"י "מדב' הרי"ף והרמב"ם נראה דאפי' כמה פעמים מוליך התרווד שתי וערב, ואינו חושש, כיון שאינו מסבב אותו" (ב"י סי' שכ"ד, וכ' שם שזהו דלא כפירש"י, וע' גם סה"ת סי' ר"כ) - אלא
קסו) שזהו החיוב.
לב. כן הוא בטו"ז (ס"ק יב) ומשמע באחרונים שסומכים על דבריו, וכן הוא במשנ"ב (שער הציון ס"ק פד) וז"ל: ואף דהוא עבה ובעבה מחמיר הי"א מפני נתינת המשקה כתב הט"ז דבצנון מפני שא"א לעשות מע"ש סמכינן אדעה קמייתא דס"ל דלא אמרינן נתינת המשקה זהו גיבולו והעתיקו ג"כ הא"ר לדינא.
לג. בס"ד לאחר הלימוד כמה פעמים עלה בידינו לברר שהדברים כן, וכן הוא בחזון איש, (סי' נח), אבל כן מוכרח בב"י בס' שכד שמבאר ששיטת הראב"ד והתוס' לפי מה שאנן קיי"ל כשיטת רב יוסף ולא כאביי, ולכן לגיב חלק הנתינה ליכא שום חומרא בזה, ולגבי חלק הגיבול לפי שיטתם מוכרח לומר שמהני ישינו אפילו על איסור דאורייתא, וכן הפרי מגדים כמה פעמים, וכגון בא"א (סי' שכא ס"ק יז), ולכן אין נפ"מ למעשה בדיעה זו, ולכן תבין אמאי בשו"ע לא הזכירו דיעה זו בכלל, ולא אכחיד שהמשנ"ב כתוב (ס"ק יט) שהרי היא כחול. הרמב"ם לשיטתי' אזיל שכתב ספ"ח המגבל בעפר ה"ז תולדת לש ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן והראב"ד חולק וכתב ואינו כן שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבדו חייב ע"כ וכ"ד האחרונים [מ"מ משמע שהוא איסור נתינה גמור, וכן הוא במשנ"ב בב"ה בד"ה שהרי הוא כחול. מ"מ בב"י מפורש כמו שכתבנו. ומה שכתבנו שלפי שטיתם מהני שינו אפילו על מלאכה דאורייתא, הנה המשנ"ב האריך בב"ה בד"ה שמאי יבוא לבאר שלא מהני מעט מעט לגבי דאורייתא, אבל גם הוא מודה שישנו מהני, וכמו שמפורש בחז"ל לגבי מורסן, רק סובר שמעט מעט לא הוה שינו כל כך, והטעם שהוא מפקפק על מעט מעט, משום שלא למד שישנו שינו בזה רק למד שהוא עושה פחות כשיעור, ולכן הוא מתקשה בזה האיך אפשר להיתר פחות מכשיעור לגבי דאורייתא, אבל באופן שהוא עושה שינו הוא בוודאי מסכים לזה שמהני שינו. וכן כתוב שם הוא בעצמו בפירוש שמהני שינו.
לד. וכמ שמבאר לנו פרי מגדים (סימן שכד א"א ס"ק א) וז"ל: והוי יודע שהמחבר שינה והיפך לשון המשנה אין גובלין וכו' לבהמה או תרנגולים ובאמת כתב כן לאפוקי מהרמב"ן הביאו בב"י כתב דע"י שינוי דווקא לבהמה שרי לא לתרנגולים ומש"ה לא תנן במשנה שינוי דקאי אתרנגולים וסברות הרמב"ן הפרי מגדים מבאר דסובר דע"י שינוי איך מותר כל כדרכו חייב חטאת ע"י שינוי פטור אבל אסור ודוחק דהוה שינוי גמור לכן מפרש בהמה הוה צער בעלי חיים התירו ותרנגולים יש להם לאכול מידי אחריני פירורי הפת וכדומה לא התירו אבל ברמב"ן בעצמו כת' הטעם משום שתרנגולים עושיםן הגמר הגיבול בעצמם, ולכן אין היתר בדבר.
מדרשא
ג) פרטי בלולה רכה | גדר של רכה. כיון שמלאכת לישה הוא שעושה חיבור עצום ע"י משקה, ולכן לישה רכה לא הוה בכלל שם לישה עליה, כיון שלא נעשה ממש אחדלה), אבל מ"מ עדיין אסור מדרבנן מטעם שנראה כלש, אבל עדיין הוא קיל יותר, ולכן מהני שינו אם עושה שינו בשעת נתינה, והיינו אם ישנו סדר להניח קודם הקמח, יניח קודם המשקה, ויהא מותרלז), וזהו דווקא שיש סדר באותו מקום אבל אם ליכא סדר לא מהני שינו כזה לח), אבל אפילו הוא עושה שינו בשעת נתינה, כיון שקיי"ל כשיטת ריב"י שעיקר הגיבול הוא בשעת הלישה, ולכן צריכין עוד שינו בשעת גיבוללט), ויכולים לסמוך בזה שלא יערב בכח אפילו הוא מערב בכף מ), וקיי"ל שבכל בלולה רכה מהני ישנו כזה, ולאו דווקא אצל שתית מא), והגדר של רכה הוא שאינו יכול להחזיק עצמו מב).
ד) אם ישנו איסור על נתינה מים בלי גיבול. הגם שאינו חייב רק אם מגבל מ"מ בכל דבר שהוא חיוב אם מגבלו גזרו חכמים שלא יעשה נתינה לחוד מטעם גזירה שמא יגבל, אבל בדבר שאינו חיוב עליו ליכא איסור נתינה מעיקר הדין וכנ"ל מג) מד).
לה, וכמו שמבאר הפרי מגדים הנ"ל.
לו. שבת קנה. שו"י סעיף יד מג"א על הרמ"א סעיף טז.
לז. גמרא שם שו"ע שם ורמ"א שם.
לח. הגם שהתרומת הדשן כתוב להקל בכל אופן שכתוב שמותר לעשות השינו שמצינו חז"ל אפילו אם ליכא סדר של נתינה באותו מקום, והטעם הדבר הסביר לנו ר' אלי לאנדא, משום כיון שבשבת הוא צריך לעשות דווקא באופן מיוחד, ולכן הוא זהו ההיכור והשינו שהוא עושה דווקא על דרך זה, אבל להלכה כבר ביאור לנו הטו"ז שלא מהני שינו כזה, ומבאר הפרי מגדים, שגם מדברי הרמ"א מוכח כן, שהרי כתוב דווקא במקום שיש סדר, וכן הוא משמעות דברי השועה"ר.
לט. כן חידוש התרומת הדשן, ומובא ברמ"א (בסי' טז) ומדבריו מוכח שהבין בשיטת רבי דלא כשיטת המשנ"ב (בב"ה בד"ה אין מגבלין.) שמבאר שלפי שיטת רבי ישנו ב' חיובים שא"כ אמאי לרבי אין צריכין שינו, ולר' יוסי ב"ר יהודה צריכין, רק מוכח כשיטת השועה"ר בס'י שכד, וכהחזון איש שכיון שכבר עשה הנתינה שזהו נחשב גיבול לפי שיטת רבי שוב אינו מתחייב, עכ"פ להלכה צריכין עוד שינו.
מ. הגם שלשון הרמ"א הוא שם (סי' טז) שיערב באצבעו משמע שגם השינו השני הוא דווקא באצבעו, אבל מבאר לנו בשו"ת מנחת יצחק שמדיוק מאוד מדברי הטו"ז שהעיקר הוא שלא יגבל בכח, ואפילו אם עושה בכלי מהני.
מא. כוונת הדברים שלכאורה בשו"ע סי' יד מובא שיטת הרמב"ם שסובר שלא מהני שינו בשעת נתינה רק לגבי שתית, ולא בשאר דברים, (וחוץ מזה שכבר העיר הטו"ז שבאמת היה המחבר להביא גם שיטת המקילים, ולכן כתבן משום שלא שכיח, רק אפילו אם נימא כשיטת הרמב"ם מ"מ יש להקל, כיון שהרמ"א מצטריך עוד שינו בשעת הגיבול, ולהרמב"ם כל שהוא עושה שינו בשעת הגיבול שוב אין צריכין לעשות שינו בשעת נתינה, ולכן יש להקל בכל דבר. והנה כאן המקום לעורר ששיטת הטו"ז בביאור שיטת הטור שסובר שדבר שהוא לאו בר גיבול, לא מהני שינו בשעת נתינה אפילו לשיטת רבי, משום שהוא יותר חמור, ולכאורה הדבר צ"ב שהרי לפי שיטת רבי החיוב הוא על נתינה וא"כ מהו חילוק יש בזה בין בר גיבול ללאו בר גיבול, רק הביאור הוא פושט, משום שכל הטעם של רבי הוא משום שהוא סובר שנתינה לחוד עושה קצת גיבול, וזה סגיא ליה שיהא מחיוב, אבל בדבר שאינו בר גיבול כלל, לחייב על זה שזהו חידוש חדש, שאין לזה קשר בשיטת רבי ממש, ולכן אם לומדים שיש חיוב על זה הוא דבר חדש, ואפילו על בלולה רכה הוא חמור ולא מהני שינו.
מב. כן הוא בחזון איש.
מג. עיין הרב המגיד שמבאר כן בשיטת הרמב"ם וכן הוא בב"י בס' שכד וכן שם בטו"ז ושם בפרי מגדים שגזרו חכמים על נתינה שמא יגבל, וכן מבאר במג"א בסי' שכא ס"ק יט שאסור להשתין על טיט מטעם זה כן מבארו הפרי מגדים שם וכן השועה"ר וכן המשנ"ב בס"ק נז ובשערי ציון ס"ק סו
מד. אבל אבאר עוד נקודה שלהלכה בוודאי ישנו איסור נתינה מטעם שכתבנו בפנים, אבל בשורש הדברים אם לכו"ע אסרו חכמים על נתינה אפילו באופן שינו מתחייב על נתינה בעצם ישנו מחלוקות ששיטת הב"י שגם לפי שיטת הראשונים שסברי שיש חיוב על לאו בר גיבול מ"מ אסרו נתינה מטעם גזירה, ולכן צריכין לחדש שיש היתר של נתינה לצורך היום, אבל שיטת הטו"ז שהוא שלפי שיטת הראשונים אין צריכין להחמיר בזה שכיון שאין לנו מקור שגזרו הם גזירת לגבי לישה, ולכן אין שום איסור בזה. ותזכרו עוד בני שאל תחוש לומר שאם ישנו איסור נתינה א"כ צריכין לחוש
מדרשא
בירור ראיה ד' - בחוה"מ ליכא איסור ממצוא חפצך
זה שמותר איסור ממצוא חפצך כתוב בהדיא בראשונים, ומקורו מגמרא ומשו"ע סי' תקמ"ג ס"ג הנ"ל: דמותר לומר לעכו"ם שיעשה מלאכה בשבילו לאחר המועד, שזה אסור מחמת ממצוא חפצך, כמבואר באריכות בשוע"ה (סי' ש"ו סק"ה, וקו"א סי' רס"ג); אבל בחוה"מ מותר זה. ומטעם זה מסתבר מאד שכל דבר שאין בו מלאכה, והוא טרחא זוטא מאד, יהא מותר בחוה"מ מאותו טעם שמותר ממצוא חפצך. ואף על פי שאין ראיה לדבר בפירוש, אבל יש זכר לדבר, דהיינו "זכר צדיקים לברכה": שכך שמעתי מכמה מגדולי הדור, דעל פי היתר ממצוא חפצך ליכא איסור הכנה בחוה"מ, וביניהם הגאון ר' חיים קלמן גוטמאן שליט"א, הגאון ר' דוד לייב פישער שליט"א, והגאון ר' זלמן לייב הורוויץ שליט"א דומ"ץ מכון להוראה; וכן כתב ראש הכולל הגאון ר' אלחנן פילאפף שליט"א, שמכאן משמע שמותרת הכנה בחוה"מ (עיין שם סי' תקמ"ג ס"ג). ואם תאמר דשאני הכנה, דהיא איסור טרחא, ומצינו מאד שדיני חוה"מ תלויים באיסור טרחא - אין זה בטרחא זוטא, אלא בטרחא חזקה ומרובה, כמבואר להלן בעזהשי"ת.
בירור ראיה ה' - בחוה"מ ליכא מקרא ד"שבתון"
גמרא שבת (קי"ד ע"ב) ילפה איסור קניבת ירק - שפירש רש"י דהאיסור הוא הכנה, שטורח משבת לחול ממקרא דשבתון. ובמכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בא) כתב בהדיא דלא אמרינן בחוה"מ מקרא דשבתון; אם כן משמע דאין איסור הכנה. ואם תקשה דלמעשה יש כמה שבותים ואיסורי דרבנן שאסרו חז"ל אפילו בחוה"מ - כמו שהאריך באופן נאה ומסודר חברנו הרה"ג ר' נתן אליהו סאנדער בקובץ "מדרש בהלכה" (ח"א עמ' תפ"ד) יש לציין מה שכתב הרמב"ן (פרשת אמור, ויקרא כ"ג כ"ד), דזה שנתמעט חוה"מ מקרא דשבתון היינו מן התורה, דאילו מדבריהם יש שבות שהחמירו, דהיינו אמירה לעכו"ם (כמבואר בסי' תקמ"ג). אבל לכאורה נשאר לנו דנתמעט איסור הכנה בחוה"מ. ובכלל יש לומר, דזהו הרמב"ן לשיטתו, דאיסורי טרחא בשבת ויו"ט אסורים מדאורייתא במצות עשה דשבתון, ועל זה אמר דבחוה"מ ליכא מדאורייתא; אבל בלא חידושו אפשר לומר דכל שבת ויו"ט הם איסורי דרבנן, כדמשמע מרוב הפוסקים שבשו"ע, ויש להם אסמכתא "שבתון" ואם כן חוה"מ, דנתמעט מקרא דשבתון, ליכא איסור זה (חוץ מטירחא מרובה, ששנינו בהדיא בין האיסורים בחוה"מ), ודו"ק. [ובכתב יד של אחי, הגאון ר' שלום מרדכי שליט"א ראש כולל וויזשניץ, שהוא חיבור נפלא על דיני הכנה העומד אי"ה לדפוס, ראיתי אריכות נפלאה בסוגיא דשבתון וכמה דרגות בזה, ואכמ"ל.]
בירור ראיה ו' - מוליך מי גשמים לבור
בסוף סי' תקמ"ד (ס"ב) כתב בשו"ע דלהמשיך מים לבור מותר אפילו שלא לצורך המועד, ומקורו בברייתא בגמרא (דף ה' ע"א). ופירש הנמו"י וז"ל: כגון לקבל מי גשמים מן הגג ולהוליך לבורות שיחין ומערות, ואף על פי שיש שם מים די לכל ימי הרגל - מותר, לפי שאין בזה טורח מרובה. והביאו המג"א. ומי שיש לו עיניים לראות ורואה את לשונו של הנמו"י, אין צריך להאריך בהסברים, שמפורש מאד שמותרת הכנה אפילו על ידי טרחא זוטא, להוליך לצורך אחר המועד. ואין לדחות א' - דזהו דוקא כיון שהולכת מים קלה מאד. דחוץ ממה שביארנו שמצד איסור הכנה היה אסור אפילו קלה מאד, הכא מפורש בלשונם של הנמו"י והמג"א והמשנ"ב, שטעם ההיתר הוא לפי "שאין בזה טורח מרובה" משמע שאף על פי דיש בו טרחא זוטא מותר לגמרי.
מדרשא
אפילו לאחרים, מ"מ כאן בטבילת כלים יש להקל, כיון שיש מתירין לגמרי לכן יש לסמוך על דבריהם כה"ג להקלפב). ששייך בהו סחיטה, ולכן יש לחוש לאסר יש בכלל סברה להקלפא), ואם עבר וטבל כלים של תיקון כלי צב), ואפילו באופן שהוא כבר כה"ג עה). חדשים אפילו היה מזיד שקיי"ל שמי שעובר כלי שאינו בן יומא דהיינו שהוא כבר אחר כ"ד אפילו על איסור דרבנן אסור להנות בו ביום שעות מעת חימם הכלי, ואז הוא רק איסור דרבנןצג), מ"מ אסור ולא אמרינן שמותר מטעם שמותר להשתמש בו קודם ההגעלה, משום שהרי אינו יכול להשתמש אותו שימש שהוא רוצה לאחר הגעלה, שהרי אינו יכול להשתמש רק בצונן, ולא בחמין ולכן הוה תיקוןצד), אבל שייך גם בכלי חדשים שקנו מן גוי, שהרי דבר שלא נאסר רק כדי קלופה, בדבר ששייך היה אסור להשתמש בו צרכי אכילה קודם לקולפו אין איסור משום שאינו מתקן כלום רק טבילה עו), וכן יש לחוש מטעם שמא יעבירנו עז), נוטל האיסור מן ההיתרצה), ובאופן שלא נאסר ויש דעות שחששו שגם בזה שייך משום שמא הכלי רק כדי קלופה שהוא רק מכח חומרא ג"כ ישהה, שהרי יש איסור להשתמש בהן קודם יש להקל מטעם שלא הוה איסור צו). טבילה עח), ובפרט יש להחמיר לפי מה דקיי"ל שטבילת כלים הוה דאורייתא, שלפי זה בוודאי נתינת מתנה כיון שהוא צורך שבת פה), ב] יערים טו) לשער מאכלים שנתערב באיסור. מאכל יש לחוש שהוא בכלל תיקן עט), ואפילו בכלים ליקח בו מים פו), אבל עצה זו כהיום יום לא שייך שנתערב בה איסור והוא מסופק אם יש לו ס' שהחיוב טבילה הוה רק דרבנן כגון כלי זכיכות, משום שניכור לכל שאינו רוצה בהמים האלו כיון מותר לעשר בשבת, משום שאינו מתקן כלום מ"מ יש לאסר כיון שאין ראי להשתמש בו שאין דרך להשתמש בהמים הללופז), אבל יש רק מברר המציאת אם הוא מותר או אסור צז), כלום קודם לכן, לכן הוה תיקן גמור אפילו הוא לעשות שיזרוק דבר בהמקוה, ואח"כ יקחו ע"י ויש דעות שאסור למדוד אם יש בו ס' משום רק חיוב דרבנן), ומ"מ תבין שאפילו לפי מה הכלי שרוצה לטבלו אם שייך פח), וגם יש לומר שהוא מתקןצח), אבל יש מתירים משום שמותר שאם שייך יכול הערים ולעשות כאילו נפל הכלי לתוך במים, אבל כמובן שזהו רק אם שייך שלא יהא ניכור הערמתופט), וגם יש עצה לטבלו ע"י למדוד שיעורי תורה צט).
יב) טבילת כלים חדשים בשבת | כלי זכיכות | ביאור אמאי יש מקום להקל.
להלכה כל מי שיש בו יראת שמים לא יטבול כלים חדשים בשבת, משום שיש לחוש לאסר מכח כמה טעמים הנ"ל, שהרי הוה בכלל תיקון כלי, וזהו יג) כמה עצות למעשה | יערים לומר שנפל לתוך המים | לטבול ע"י גוי. יש כמה עצות למי שרוצה לטבול כלי בשבת ויו"ט, א] שיקנה כלי לגוי ואז מותר לו להשתמש בו בלי טבילה, שהרי לא נעשית כלי של ישראלפג), אבל לאחר השבת יטבול הכלי בלי ברכה או עם כלי אחרת ויברך ביחד על שתיהםפד), ואין בזה משום איסור דקיי"ל שחיוב טבילת כלים הוה דאורייתא, מ"מ יש מקום להקל, משום שיש לומר שלא הוה בכלל שום תיקון רק לגבי כלים טמאים, שזהו גוי, משום ששבות דשבות שיש מתירים לגמרי הוה טומאה ממש בהכלי, ולכן הוה תיקון כלי, טז) לעשות השקה למקוה בשבת. מותר לעשות השקה למקוה בשבת, אפילו אם קודם ההשקה אין לטבול בו, וא"כ נימא שהוא תיקןק), מ"מ מותר מכח כמה טעמים, א] כבר כתבו הפוסקים שלא שייך תיקון רק בכלים, ולא באוכלים קא), ב] להשתמש בכלים חדשים קודם טבילה, ולכן יד) הגעלת כלים | דבר שיכול לקלוף | קלופה שרק שכיון שלא הוה רק איסור דרבנן מכח שאובים, יש לומר שלא הוה תיקן, וזהו רק לבאר אמאי חומרא. גם להגעיל כלי הוא נכלל בהאיסור אם יש להמים לאחר שהיה בפאמ"פ המשכה משא"כ החיוב של טבילת כלים חדשים לא הוה חלק בהחפצא, רק שהוא חובת גברא שאסור מותר ע"י גויצ), ובפרט שמצינו כמה פעמים דבר שיש הרבה מתירים מותר לעשות ע"י גויצא).
עה. וזהו הטעם של רב יוסף ומובא להלכה ברי"ף ורק כתב הרא"ש מטעם זה אין לאסר טבילת פד. טו"ז כאן בקצרה וביור"ד שדבר זה לא גרע ממשכון, ולכן יש חיוב הטבילו. כלים חדשים, שהרי לא שייך טבילה בזה לגבי חשש סחיטה שהרי כלי אכילה אין עושין פה. כן כתוב המג"א שאפילו יש איסור קנין מ"מ מותר כיון שהוא צורך שבת, ועיין במחצית מדברים ששייך לסחטם, השקל מה שמבאר שמותר משום שיראת שמים הוא כמו צורך שבת, אבל בפרי מגדים משמע שלמד שמותר מטעם כיון שבאמת הוא צורך שבת, ורק שיש אחרת שרוצה לטבלן, ולזה קאמר שכיון שהו אינו רוצה הוה הצורך שבת באופן שהא מקנה. רמ"א על פי דברי הגמרא. כן הוא על פי דברי הרשב"א בעבודת הק' שכתב שאם אין משתמשים בהמים בו אין היתר אבל השאגת ארי (הנ"ל) כתב לאמר שהכי נמי גזר טבילת כלים חדשים אע"פ שאינן נוהגין אלא בכלי מתכות וזכוכית דלאו בני סחיטה נינהו כולן, מ"מ גזירה אטו כלים דבני סחיטה נינהו שטובלן לטהרתן, אע"ג דוה לי' כמו גזירה שלישית דגזרינן טבילת כלים חדשים פו. דלעולם לא שייך בהו סחיטה, אטו טבילת כלים דלאו בני סחיטה נינהו לטהרתן, ואינהו פז. גופייהו אטו כלים דבני סחיטה נינהו לטהרתן, דגזרינן בהו משום שמא יסחוט, מ"מ השוו חכמים את מידותיהם בטבילת כלים ושלא להטביל שום כלי ביו"ט גזירה אטו כלים דבני סחיטה נינהו לטהרתן. וגם הפרי מגדים הקשה כן שנימא לא לא פלוג, וכתב שיש ליישב בדוחק. עו. שו"ע סי' שכג (סעי ז). עז. כן הוא ברא"ש, ולכאורה יש נפ"מ בזה שאפילו נימא שלא שייך בהם תיקון מטעם שלא היה תיקון בהכלי וכדלהלן מ"מ מטעם זה יש לאסר, רק כבר כתבנו שאין מוכרח שקיי"ל פ. כטעם זה. הזה. פח. כן נראה כיון שהעיקר ההיתר הוא שאינו ניכור הוא רוצה לטבלו. פט. כתבנו כן על פי דברי הירושלמי (ומובא בב"י) שיש היתר אם נפל דליו לתוך המים שמותר להוציאו. כן הביא בספר פסקים ותשובות (יורד סי' קכ) בשם התהל"ד. צא. וכמו שמצינו בסי' שיד שיש להיתר בנין בכלים ע"י גוי כיון שיש הרבה מתירים, וכן בסי' רעט שמותר לטלטל מוקצה בתנאי ע"י גוי כיון שיש הרבה מתירים. צב. כן הוא בסי' תקט ומובא כאן בפרי מגדים. צג. וכמבואר ביור"ד (סי' קג) שהוא רק דרבנן. עח. פרי מגדים (מש"ז) מביא בשם הא"ר (אות י"ב) בשם ים של שלמה ביצה דשייך שמא ישהה ויבא לידי תקלה שישתמש באיסור כלי בלא טבילה המאכל אין נאסר. עט. כן העיר השועה"ר שלהלכה הוא חמור יותר משום שקיי"ל שטבילת כלים הוה ממש צד. כן מסיק הפרי מגדים לאחר שרצה ליישב שיטת הרדב"ז שסובר שליכא איסור להגעיל כלי ואינו אסור רק באופן רק באופן שצריכין לבשל מים, ועל זה כתב הפרי מגדים שלכאורה יש מקום לומר כדבריו, משום שהוא רק דרבנן, ואם יכול להשתמש בו קודם ההגעלה הרי ליכא תיקון רק הביאור הוא כמו שכתבנו בפנים שיש לאסר מכח זה. צה. כן ביאר לי הרב ר' אלי' לאנדא את דברי הפרי מגדים שמסיק שם שמותר לקולוף אפילו קלופה שהוא אסורה מדינא, מטעם שאינו מתקן חלק הנאסר. כן הוא לפי דברי הפרי מגדים שכל קלופה שלא נאסר רק מכח חומרא לא הוה תיקון כלי ומותר לקלפו, מגן אברהם שכתב שמותר לשער ששים אפי' נתערב בע"ש ולא נודע לו עד בשבת [ת"ה סי' נ"ד]. צו. צז דאורייתא, ולכן הוא צריכין בוודאי לחוש שהוה איסור גמור. כן מבאר הפרי מגדים, ובזה מבינים אמאי העתיק המג"א דברי המ"מ שיש לאסר מטעם שאפילו הוא דרבנן הוה תיקון משום אפילו הוא רק דרבנן מ"מ כיו שאינו ראי להשתמש בה קודם הטבילה הוה תיקון, וזהו נוגע רק כלפי חיוב טבילה דרבנן. פא. כן ביאור המשנ"ב (בב"ה) וז"ל: ולענ"ד אפשר דס"ל דבזה לא שייך מתקן כיון דאף אם ישתמש בהכלי בלי טבילה ג"כ אין המאכל נאסר בדיעבד לכו"ע ודמי זה למה דאיתא שם דמטבילין מגב לגב ופירש שם הרמב"ם בפי' המשנה דכלי שטבלו לשם חולין דקי"ל דאסור להשתמש בה תרומה עד שיטבילנו לשם תרומה אפ"ה מותר להטביל טבילה זו ביו"ט כיון דבעצם הכלי זו טהורה ואינה להסיר הטומאה כ"א בשביל תוספת טהרה ע"כ לא מיקרי זו בשם מתקן וה"נ הטבילה בכלים חדשים איננה להסיר הטומאה כי לא נטמאה ורק בשביל צח. פרי מגדים וז"ל: משמע דאף לשער רק בדעת ומראה עיניו הא למדוד לא אע"ג דמדידה שיצאה מרשות א"י ובאה לקדושת ישראל הצריכה התורה טבילה וכדאיתא בירושלמי דע"ג ומן התורה אין שום איסור להשתמש בה ואפילו רבנן שאסרו להשתמש בה עד שיטבילוה צט. כן הוא בתהלה לדוד (סי' שכא). עכ"פ אין המאכל נאסר לכו"ע ע"כ לא מיקרי זה בשם מתקן כנלענ"ד להטעים סברת ק. שעיין בלחם ושמלה (סי' ר"א אות צ"ב) ובדרכ"ת (יו"ד סי' ר"א אות שכ"ז) כתב בשם הגאון ר' שלמה קלוגער בשירי טהרה לאסור השקה בשבת ע"ש. קא. כן מוכח מדברי השמ"ק (ביצה שם) וז"ל: ודוקא בכלי אמרו אבל במים טמאין אין בהם משום תקון "דאין תקון אלא בכלים" ומשיקין אותם ע"כ. והנה דייק השמ"ק בלשונו דאין השו"ע מפני חומר הקושיא פב. מג"א פג. שו"ע סעיף ז בשם המרדכי. דמצוה שרי הכא נראה כמתקן בעושה מעשה בידים.
מדרשא
שאין כאן איסור קיפול, כמו שכתב אחר כך "דוקא בחדשים", אבל ישנים אין הכי נמי אסור וזה אין שייך למימר שיהא אסור לקפל ישנים לצורך המועד, דאין זה מעשה אומן אלא מעשה הדיוט, שמותר כל שהוא לצורך המועד. ד. אלא מאי, צריך לומר דמיירי בקיפול טלית על לאחר המועד: דחדשים מותר, שאין איסור הכנה בחוה"מ; וישנים אסור, דהוי תיקון כל דהו על לאחר המועד. ולפי זה הוא ראיה נאה להיתרא דהכנה בחוה"מ. אבל אחר כך מצאתי שאין הדבר כל כך פשוט: דאין הכי נמי, על פי הכללים ששנינו בסי' תקמ"א לא היה צריך שתהא איסור בקיפול ישנים, וכן כתב בהדיא במקור חיים (סי' תקמ"א) שמותר לקפל טלית, "והמשנים אינם אלא מן המתמיהין". אבל כיון דיש שיטה אחרת, כמו שהביא הלקט יושר בשם רבו התרומת הדשן, שהחמיר שלא לקפל טלית בחוה"מ (וכן הביא חוט השני שהחמיר החזון איש, ומדחיק שם להסביר מנהגו, עיין שם) אם כן לפי זה אין עוד ראיה מוכרחת, די"ל דמיירי מהרש"ל לצורך יו"ט אחרון, ודוקא חדשים מותר אבל ישנים אסור כתרומת הדשן. אבל לפי פשטות דברי המקור חיים יש ראיה, וצריך עיון.
בירור ראיה ח' - הפרת נדרים
במסכת שבת (קנ"ז ע"א) ובהלכות שבת (סי' שמ"א) נפסק דאין להתיר נדרים שלא לצורך שבת. ויש שלמדו דהאיסור הוא משום הכנה לחול (ודיבור כזה, שפועל יוצא, הרבה מודים דיש בו הכנה). ואם כן, כיון דהביא הדרכי משה (סי' תקל"א) בשם המרדכי דמותר להתיר נדרים וחרמים לצורך אחר המועד מוכח שמותרת הכנה בחוה"מ. ואף על פי שיש לדחות דאין האיסור בשבת משום הכנה, אלא משום ממצוא חפצך, כמו שכתב הלבוש (יו"ד סי' רכ"ח), או כמו דינא בשבת שאסור לעשות, כמו שכתב בפמ"ג (סי' שמ"א) יש הרבה אחרונים שהבינו דהאיסור הוא משום הכנה, וביניהם: א. לבוש בהלכות שבת (סי' שמ"א; כן משמע מדבריו, והמשנ"ב שם הבין כן בדעתו); ב. משנ"ב שם, שכתב הטעם דטרחא בכדי אסורה שלא לצורך שבת; ג. הגהות שיירי מנחה (עיין שם מה שהקשה); ד. שו"ת מהרש"ג (סי' קס"א); ה. שו"ת עטרת משה (יו"ד סי' קנ"ג), שכתב דעיקר ראייתו של רבו המהרש"ג ביסודו של הכנה באה מן הלכה זו (כיון שההפרה מותרת אפילו שלא לצורך שבת, דאין מפר אלא ביום שמעו). ואם כן לפי הני אחרונים, יש לנו ראיה יפה להיתרא דהכנה בחוה"מ.
בירור ראיה ט' - לעשות לאחרים בשכר
כבר ביארנו את הראיה בתחילת מאמרנו: דרואים מפשיטות דברי הנודע ביהודה שמותר לעשות דבר שאין בו מלאכה, אפילו שלא לצורך המועד. א. ולעשות אוקימתא חדשה בדבריו, דמיירי באחד משני אופנים בדבר שאין מכין אלא מפנה, ב. או בהכנה קלה -מלבד ממה שהארכנו כמה פעמים שאסור בשניהם מדיני הכנה, עם כל זה אפילו לדבריך אין לומר כן: דהנודע ביהודה מתרץ את דברי שלטי הגיבורים, ולשונו "שכל פעולה" - אם כן בהדיא כולל כל מיני פעולות, קלות וחזקות, מכינים ומפנים, וכולן מותרות באופן שאין בהן מלאכה, אף על גב שהיא שלא לצורך המועד.
בירור ראיה י' - מלאכה קלה
כבר הארכנו בבירורים הקודמים שהכנה אסורה אפילו בקלה מאד, כל שכן בטרחא זוטא; ויש אופנים הרבה שהפוסקים מתירים מלאכות קלות שיש בהן על כל פנים טרחא זוטא, ומביא ומוליך ומתקן - ועם כל זה מתירים הם, ואין כאן מקום להאריך יותר.