Skip to content
מבי מדרשא

כללי רפואה בשבת, יו"ט ראשון, יו"ט שני, חוה"מ

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

הנה בסי' שכ"ח מצינו ששה מדרגות בדיני חולה בשבת בדרגת החולי ודיניהן.

  1. חולה שיש בו סכנה מצוה לחלל עליו את השבת אפילו באיסורי תורה והזריז הרי זה משובח.
  2. כשיש חשש סכנת אבר מותר ע"י ישראל לעשות איסור דרבנן וע"י עכו"ם אף איסורי תורה.
  3. חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה או שיש לו מיחוש שמצטער כ"כ עד שנחלש ממנו כל גופו מותר ע"י עכו"ם לעשות איסורי תורה וע"י ישראל מצינו ד' דעות בש"ע ונקטינן כדעת הרמב"ן דמותר ע"י שינוי, ודעת השועה"ר ועוד דמותר לעשות אף איסורי תורה ע"י שינוי, ודעת הפמ"ג ומשנ"ב דאינו מותר כ"א איסורי דרבנן ע"י שינוי, ולכ"ע אסור בשבות כדרכו בלא שינו, ורמ"א בסעי' ל"ז כתב דחולה כל הגוף אף שאב"ס מותר לאכול מאכלים הניכרים שהם לרפואה, והקשה שם הב"ח והט"ז דזהו שבות כדרכו דגזרו חכמים שלא ליטול סממנים לרפואה משום גזירת שחיקת סממנים, ולתרץ הרמ"א יש ב' תירוצים, א'. בשועה"ר מתרץ דכיון דדבר זה א"א לעולם ע"י נכרי התיר לו חכמים בזה (מקורו מהר"ן בסוגיא דגונח). ב'. במשנ"ב מתרץ עפ"י הרדב"ז דבדברים שאין בהם שום סרך מלאכה אלא שגזרו חכמים ליטולן כשניכר שנוטלין לרפואה משום גזירת שחיקת סממנין זה לא גזרו בחולה כל הגוף, ויש נפ"מ בין התירוצים באופן שצריכין להניח על הגוף רפואה כגון לסוך וכדו' (באופן דליכא משום ממרח) דלטעמו של השוע"ה צריכין שינוי ולטעמו של הרדב"ז א"צ שינוי, והנה להלכה פסקינן כהרמ"א דמותר ליטול מאכלים הניכרים שהם לרפואה, ולענין להניח ע"ג הגוף וכו' -אשר אמרנו כי תלוי הב' התירוצים- מצינו דאף המשנ"ב שהעתיק הרדב"ז אעפ"כ להלכה מצטרך שינוי עי' בס"ק פ"ה ובס"ק ק"ב ועוד.
  4. כשאינו חולה כל הגוף ולא נפל למשכב אבל יש לו צער הרבה ע"י עכו"ם מותר לעשות איסורי דרבנן וישראל מותר ע"י שינוי.
  5. מקצת חולי מותר לעשות איסור דרבנן ע"י עכו"ם וע"י ישראל כתב בשועה"ר ס"כ דאסור אף איסור דרבנן ע"י שינוי (ועי' פמ"ג סקי"ד).
  6. מיחוש בעלמא אסור הכל אף ע"י עכו"ם ולא התירו לו שום דבר.

יו"ט ראשון

ביו"ט ראשון לא הקילו כלום משום צרכי רפואה יותר משבת וכמ"ש החיי"א כלל ק"ג סי' ב' כל דיני הרפואה דינו ביו"ט כמו בשבת.

והנה דבריו הם מובנים בפשיטות במציאות דהשאלה היא שאנו רוצין לדחות מלאכת יו"ט משום צורך חולה, ובזה כתב דדינו כשבת אבל כיון דביו"ט גלי לן קרא (פ' בא) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם נברר אי"ה איזה קולות ילפינן מכאן דמותר לצורך רפואה.

בגמ' ביצה כ"ב ע"א בעיא מיני' רב אשי מאמימר מהו לכחול את העין ביו"ט, פרש"י לשים בו כחול לרפואה (כוחל נתבאר בגמ' שבת דף דיש בזה איסור מדרבנן או משום כותב או משום צובע ואם עושיהו לרפואה כמ"פ ניתוסף אף גזירת שחיקת סממנין) היכא דאיכא סכנה וכו' אפי' בשבת שרי כי קמבעיא בסוף אוכלא וכו' [דליכא סכנה] א"ל אסור איתבי' וכו' ההוא רבי יודא דטעמו דר"י דס"ל דילפינן ע"י דינא ד"מתוך" ממכשירי או"נ דלר"י מותר ולרבנן אסור.

ובמה תלוי מחלוקת ר"י ורבנן, רש"י ועוד ראשונים כתבו דר"י יליף מהפסוק הנ"ל לכם לכל צרכיכם, דמתיר מלאכות אף לשאר צרכי הנאת הגוף, ובשוע"ר סי' תצ"ה קו"א סק"ד משמע דס"ל למכשירי הנאת הגוף.

ולהלכה נתבאר בגמ' דנקטינן כדרבנן ואסור, והקשה התוס' והרא"ש דלקמן דף כ"ח פסקינן כר"י דיליף מלכם להתיר לעשות מלאכות למכשירי או"נ ולמה פסקינן כאן כרבנן, ותי' דמסיק עלי' הלכה ואין מורין כן, א"נ י"ל דהא דדרשינן מדררשה דלכם היינו דוקא בדבר שהוא אוכל נפש אבל כשאינו אוכל נפש אסור, וי"ל בביאור התוס' דכוונתו כמ"ש בחידושי הרא"ה דר"י אית לי' ב' דרשות מלכם א' להתיר מכשירי או"נ ב' להתיר צרכי הנאת הגוף ולא פסקינן כוותי' ר"י אלא בהדרשה דמתיר מכשירי או"נ.

והלכה למעשה, בט"ז סי' תקי"ד סק"ב משמע דס"ל דלא אסרוהו אלא משום אין מורין כן (אף דהט"ז לא כתבו אלא כלפי כיבוי אבל לכאו' כל הני בבי כחדא איתנהו אבל יל"ע דכלפי כיבוי מדייק הט"ז דהגמ' לא ר"ל אסור וכאן א"ל אסור א"א וצ"ע) אבל במג"א שם בסי' תקי"ד סק"א כתב דלאו כל דבר התירו משום אין מורין כן וכ"כ הבעה"מ.

דבר. והרמב"ן במלחמות כתב והביאו הר"ן בקצרה דנהי דקיי"ל כר"י במכשירין היינו לומר שהן מותרין מה"ת אבל מדרבנן לא רצו להתיר כולן, וכן בכחילת העין לא רצו רבנן להתיר.

סה"כ יש לנו ג' מהלכים בראשונים בהאיסור כחילת העין לרפואה, א] בחי' הרא"ה כתב דנקטינן דאסור מה"ת [ואולי אף תוס' בתירוצו השני והרא"ש ס"ל כן וכנ"ל] ב] להרמב"ן והר"ן לא אסרוהו אלא מדרבנן ג] ולתי' הא' של תוס' והרא"ש לא אסרוהו אלא משום אין מורין כן וכ"כ הבעה"מ.

והלכה למעשה, בט"ז סי' תקי"ד סק"ב משמע דס"ל דלא אסרוהו אלא משום אין מורין כן (אף דהט"ז לא כתבו אלא כלפי כיבוי אבל לכאו' כל הני בבי כחדא איתנהו אבל יל"ע דכלפי כיבוי מדייק הט"ז דהגמ' לא ר"ל אסור וכאן א"ל אסור א"א וצ"ע) אבל במג"א שם בסי' תקי"ד סק"א כתב דלאו כל דבר התירו משום אין מורין כן וכ"כ הבעה"מ.

הדברים, - ואינו מבורר אי מה"ת אי מדרבנן - וכ"כ הט"ז עצמו בסי' תק"ט סק"א, והמחצה"ש כתב בדעתו דס"ל כהרמב"ן, וכ"כ בשוע"ר בסי' תצ"ה קו"א סק"ד, ואם האמת דפסקינן כהרמב"ן יש מקום גדול לומר דכל מלאכה שרוצין לעשות לרפואה ביו"ט, אפי' באופן דשבת הוי' איסור דאורייתא, אעפ"כ ביו"ט אינו אסור אלא מדרבנן.

אבל מצינו דדעת גדולי הפוסקים שלא דנו אותו כשבות הלא המה בשו"ת רעק"א סי' י"ז ובשו"ת חת"ס סימן קמ"ו ועוד, כשדנו להתיר

הסקת המקוה ביו"ט באופן דתליא במחלוקת הנ"ל של ר"י ורבנן ואעפ"כ דנו כשיש בו איסור תורה וכן מצינו בסי' תצ"ו במשנ"ב בשעה"צ סק"ט דדן בחשאב"ס שחלה בכל הגוף [דרגה הג' דלעיל] ביו"ט וכתב בפשיטות דביו"ט ראשון ודאי אסור לעשות איסור תורה ע"י שינוי, כיון שהוא דאורייתא כמו שבת.

והנה מש"כ המ"ב הנ"ל דביו"ט ראשון אסור לעשות איסור מה"ת ע"י שינוי זאת המ"ב היא לשיטתו בסימן שכ"ח דכתבנו לעיל דהפ"מ והמ"ב אוסרים - אבל התני' מתיר כנ"ל -, והנה מסתבר לומר כי אף מי שמחמיר בשבת כדעת הפ"מ והמ"ב אעפ"כ יסבור דיו"ט קיל יותר וכמו שבארנו.

גזירת שחיקת סממנים ביו"ט ראשון,

דנו הפוסקים ברפואה כזה דלית בי' איסור מלאכה אלא שבשבת אסרוהו חז"ל כשניכר שעושיהו לרפואה משום גזירת שחיקת סממנין, אם זה אסור ביו"ט, דיש סברה דביו"ט יהא מותר דהרי אף אם ישחוק סממנין לכאורה לית בזה איסור דהרי מה"ת מותר טוחן לצורך אוכל נפש וא"כ אף טוחן לרפואה יהא מותר משום דינא ד"מתוך".

וכסברה הזאת ס"ל באמת הריטב"א דף כ"ב ע"א דמיפשט פשיטא דבאופן דהרפואה וודאי יועיל אז אין לאסרו משום גזירת שחיקת סממנין (וביו"ט שני אף כשאינו וודאי שיתרפא עיי"ש) וכן כתב הגרש"ק בספר החיים (הובא בדע"ת כאן ובסי' תקל"ב) שמיקיל במקום צער הרבה עיי"ש.

אבל להלכה למעשה ודאי פסקינן כהמג"א סי' תקל"ב דביו"ט אסור לשתות משום רפואה וכן כתבו כל הפוסקים, ואמנם מסתבר דביו"ט יש יותר מקום להקל כשי' הרדב"ז שהובא לעיל דמיקל [והיינו במקום חולה כל הגוף אף כלפי שבת דלא גזרו גזירת שחיקת סממנין -וכ"ש במקום צרכי תינוק דיש לצרף מ"ש התהל"ד בסי' שכ"ח סקכ"ה די"ל דצרכי תינוק דינם כסכנת אבר דמותר בשבות כדרכו-.

ואמנם צריכין לברר למה אסרו רפואה ביו"ט שהוא משום גזירת שחיקת סממנין

מצינו כמה מהלכים באחרונים.

  1. להפוסקים דס"ל דצרכי רפואה דינם כדבר שאינו שוה לכל נפש וכ"כ בספר תמים דעים להראב"ד המצוין במג"א סי' תצ"ו סק"ג ואם צריך לעשות הוצאה להביא רפואות וכדו' זהו מותר אף (אבל אולי יש לדחות דלית בזה משום רפואה) (וכ"כ בשו"ת אבנ"ז סי' שצ"ד דלהלכה ס"ל דרפואה אינו שוה לכל נפש אבל האבנ"ז לא כתב כן אלא מדרבנן) א"כ לדידהו פשוט דלא אמרינן בזה "מתוך" א"כ אם יטחון לצורך רפואה יהא בזה איסור תורה, אבל להלכה למעשה כנראה מהפוסקים דמנהג העולם דרפואה מיקרי דבר השוה לכל נפש, והרבה פוסקים סמכו על חידושו של הפנ"י בשבת דף ל"ט דהיתרא דעישון טאביק הוא משום דהו"ל לרפואה לעכל המאכל ולצורך בריאות הגוף כתב שם בתוס' דהו"ל שוה לכל נפש ובשו"ת כת"ס בסי' ס"ו הביאו ומבארו כיון דתכלית הרפואה הוא להיות בריא וזהו דבר השוה לכל נפש והפנ"י הובא בפמ"ג סי' תקי"א ובעוד הרבה פוסקים.
  2. בדע"ת להמהרש"ם הביא עוד סברא דלשי' המגי"מ דס"ל דדיכת תבלין הו"ל מכשירין א"כ לא מצינו היכן שהותר טחינה לצורך אוכל נפש א"כ ליכא "מתוך" במלאכת טוחן.
  3. בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' פ"ב מחדש (וכבר מוזכר סברא זה באבנ"ז שם סי' שצ"ד) די"ל כמו שמצינו בביצה דף י"ח כלפי טבילת כלים דלרבה אסור משום גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר והקשה הש"ס דא"כ ביו"ט דמותר הוצאה למה אסרוהו ומתרץ דגזרו יו"ט אטו שבת, וכ' שם תוס' דלא הו"ל גזירה לגזירה דיו"ט ושבת אחת הוא ולפי"ז כמו"כ י"ל בענינינו שהבינו הפוסקים דאיסור רפואה הוי' איסור שגזרו חז"ל בין לשבת ובין ליו"ט אף דביו"ט ליכא טעם הגזירה.
  4. במכלל יופי מבאר עפי"מ שהביא בשועה"ר סי' תצ"ה קו"ט סק"ד דברי השטמ"ק בשם הרא"ה דס"ל דכחילת העין הו"ל כמכשירין וי"ל דכל מלאכה שעושין לרפואה לא הו"ל כצורך הנאת הגוף ממש אלא מכשירי הנאת הגוף די"ל דרפואה אינו מביא להאדם עצם הנאה אלא שמסלק ממנו החולי וזה מיקרי מכשרין ודעת הרבה פוסקים והשועה"ר בכללם ס"ל דאין יכולין להתיר ע"י מתוך כ"א לצורך הנאת הגוף ממש ולא לצורך מכשירי הנאת הגוף ולפי"ז נייחא.

ובאמת בסברא זה יש לדון דכשיש לאיש חולי המכאיב לו ומסלקו למה יקרא מכשירין ומ"ש מבורר פסולת מן האוכל דאף שאינו אלא מסלק הפסולת אעפ"כ חושבין אותו כצורך או"נ ממש ולא כמכשירין ומ"ש במכלל יופי להביא ראי' מהשטמ"ק בשם הרא"ה אולי יש לדחות דשם הכוונה [כמ"ש בחי' הרא"ה בפנים] דהוא משום דס"ל דהכחילה לא עשאוהו לרפאות העין אלא משום שיראה להאוכל ויתאווה לאכול [עיי"ש], ומכ"מ מסתבר דאף לפי דבריו יש מקום לחלק בין רפואה שעושה לסלק חולי, או לחיזוק הגוף ויל"ע.

והנ"מ מהטעמים הוא אם מותר לעשות לרפואה דבר שיש בו מלאכה דאורייתא -באופן דהוא מהמלאכות דאמרינן בהו מתוך- באופן דליכא גזירת שחיקת סממנין וכגון לצורך חולה כל הגוף וכו' דאולי באופן דיש גזירה שחיק"ס הרי בררנו לעיל דגם ביו"ט אסור] וכגון אחד שצריך ליטול לרפואה דבר הצריך בישול או לישה דאם נאמר כמהלך א' או ד' דלצורך רפואה לא אמרינן מתוך א"כ יצטרכו לעשות הבישול או הלישה וכדו' באופן דמותר בשב"ק כגון הבישול יעשה בכלי שלישי [באופן המותר בסימן שי"ח ואכ"מ] וכו' אבל למהלך הב' וג' מותר ללוש ולבשל כדרכו בחול (חוץ אם באנו לחוש לדברי שו"ת ארץ צבי ח"א סי' ס"ו דכל דבר שלא התירו אלא משום מתוך צריכין להדר בתר היתירא דס"ל דדינא דמתוך הו"ל דחו"י אבל בפשטות הכרעת האחרונים דאי"צ בזה להדר בתר היתירא ועי' מ"ש זקיני זצ"ל בשו"ת שש משזר בזה).

ואם צריך לעשות הוצאה להביא רפואות וכדו' זהו מותר אף (אבל אולי יש לדחות דלית בזה משום רפואה) (וכ"כ בשו"ת אבנ"ז סי' שצ"ד דלהלכה ס"ל דרפואה אינו שוה לכל נפש אבל האבנ"ז לא כתב כן אלא מדרבנן) א"כ לדידהו פשוט דלא אמרינן בזה "מתוך" א"כ אם יטחון לצורך רפואה יהא בזה איסור תורה, אבל להלכה למעשה כנראה מהפוסקים דמנהג העולם דרפואה מיקרי דבר השוה לכל נפש, והרבה פוסקים סמכו על חידושו של הפנ"י בשבת דף ל"ט דהיתרא דעישון טאביק הוא משום דהו"ל לרפואה לעכל המאכל ולצורך בריאות הגוף כתב שם בתוס' דהו"ל שוה לכל נפש ובשו"ת כת"ס בסי' ס"ו הביאו ומבארו כיון דתכלית הרפואה הוא להיות בריא וזהו דבר השוה לכל נפש והפנ"י הובא בפמ"ג סי' תקי"א ובעוד הרבה פוסקים.

היא כיון דליכא צערא "כ"כ" "להמתין", ומלשון "כל כך" משמע דעכ"פ קצת צער איכא גם היום, וא"כ לכאורה יקשה דיתירוהו משום "מתוך" דהרי איסור הוצאת דם הוא משום חבלה, ובחבלה איתא בהדיא בגמ' ביצה דף י"ב ע"א דאמרינן בזה מתוך. - ואולי י"ל דס"ל דאותו צער קצת לא נקרא צורך שיאמרו בשבילו מתוך ויל"ע

וי"ל דאת"ל דשי' המג"א דצורך רפואה מיקרי אינו שוה לכל נפש וכמ"ש לעיל א"ש דאין להתירו משום מתוך, ואולי לזה ציין המג"א אח"כ להתמים דעים דס"ל דרפואה לא הו"ל שוה לכל נפש, והנה הפמ"ג סי' תקי"ד רוצה להתיר חבלה להקיז דם משום מתוך - ונשמע מזה דס"ל דה"ה נקרא שוה לכל נפש - ואח"כ מצדד לאיסורא עפי"מ שכתב בדעת הרמב"ם דלא אמרינו מתוך כ"א כלפי מלאכת הוצאה והעברה,

והנה לפי דברינו הנ"ל בביאור האו"ה יש לומר דלהלכה מותר, [חוץ לפי טעם הא' דלא נקרא צורך] דהרי בארנו ב' טעמים להאו"ה א' דאינה שוה לכל נפש ב' דלא אמרינן מתוך בשאר מלאכות, א"כ כיון דהלכה פסקינן לקולא בב' ההלכות והיינו כי המנהג דרפואה הו"ל שוה לכל נפש וכנ"ל וכן פסקו הפוסקים דאמרינן בתוך גם בשאר מלאכות, א"כ מותר הקזת דם ודו"ק, ואם כנים דברינו נמצא כי גם הוצאת הקוץ - במקום צער מותר אף כשהיא פסיק רישא שיוציא דם,

ואף דבהוצאת הקוץ ליכא שום צורך בעצם הוצאת הדם א"כ תקשה האיך יאמרו בו מתוך י"ל דאף בשחיטת בהמה ליכא צורך בהוצאת הדם אלא דהו"ל פסיק רישא להוצאת הדם וי"ל כמ"ש בספר אפריון שלמה להגר"ש קלוגער בהגהות על השער המלך ריש הל' יו"ט דמפסיק רישא לפסיק רישא אמרינן מתוך

עוד קולא אחד מצינו ביו"ט ראשון יותר מבשבת המוזכר במג"א סי' תק"ה ובסי' שכ"ח סקל"ט דגונח יונק חלב בשבת לא התירו אלא במקום צער של חולי אבל ביו"ט נקטינן להתיר אף משום צער של רעבון, ויש שדנו בזה דביו"ט יש יותר מקום לדמות לגונח אף שאר מיני צער כגון חמימות וכדו' (דבשבת פשוט דאין מקילין כ"א במקום צער חולי) אבל צ"ע לדינא.

יו"ט שני

בביצה דף כ"ב מסקנת הגמ' דיו"ט שני של ראש השנה וודאי דינו כיו"ט ראשון בכל הדברים ומדייקין הראשונים דביו"ט שני של גליות יש להתיר לכחול העין [ועצם האיסור של לכחול כבר כתבנו בתחילת דברינו כי יש בו איסור מד"ס או משום כותב או צובע חוץ שחיק"ס] ואודות הצורך של לכחול העין, מצינו כמה מהלכים בראשונים, יל"ע בדעת המ"ב, הרמב"ם עפ"י פי' המגי"מ מפרש דעשאהו לצורך "הנאת הגוף", ובמרדכי (המצויין בדכ"מ) ובחידושי הרא"ה משמע דעשאוהו להגיהו מאור עיניו דעי"ז "יתאוה יותר לאכול", אבל להלכה פסקינן כמ"ש הב"ח דהא דהתירו ביו"ט שני של גליות לכחול העין לא התירו אלא משום "צורך רפואת החולי" וכ"כ הא"ר כאן וכ"כ שאר הפוסקים,

ועל הא דאמרנו דהפוסקים ס"ל דהתירו רק בשביל צורך חולי יש פלוגתא באיזה דרגת חולי הקילו ביו"ט שני, דהרמ"א בסי' תצ"ו כתב דזה דוקא בחולה כל הגוף וכן בחיי"א כתב בפשיטות דלא הקילו ביו"ט ב' כ"א לצורך חולה כל הגוף וכ"ה משמעות כמה פוסקים

אבל דוקא באיסורי דרבנן וכמ"ש הר"ן דלא התירו ביו"ט שני של גליות כ"א איסורי שבות ולא איסורי דאורייתא -.

אבל המג"א מחדש דמותר לכחול העין אף במקום דאינו חולה כל הגוף, אלא מקצת חולי והרבה נתלבטו במקור האי דינא אבל עכ"פ המג"א פסק כן. ובדעת המ"א יל"ע מה נכלל בדבריו דהמחצה"ש ס"ל דזהו קולא הקילו דייקא בכחילת העין אבל בשאר חולי אין להקל כ"א בחולה כל הגוף אבל זהו סתירה למ"ש המחצה"ש בסי' תקל"ב בפשיטות דלדברי המג"א יש להקל אף בכל מקצת חולי, וכ"כ כאן המשנ"ב להקל בכל מקצת חולי, וע"ע בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק סימן קנ"ח מש"כ על דברי בעל הפלא"ה שהתיר לעשן רק ביו"ט שני וכתב בשואל ומשיב דטעמו דיו"ט שני מותר לרפואה במקום חולי קצת.וכן יש מדייקין משועה"ר כאן (אלא דבדברי השועה"ר אח"כ יש לדון להיפוך וצ"ע).

עכ"פ יש גדולי הפוסקים דהקילו אף במקצת חולי לעשות שבות לצורך רפואה ביו"ט שני,

ובאופן דמקילין [ביו"ט ב'] נברר אי"ה איזה שבות התירו לו ונדבר מן ד' שבותים א] "שבות דעיקרו מד"ס" ודאי נכלל בההיתר ב] "איסור מה"ת ע"י עכו"ם", הנה בחולה כל הגוף ודאי מותר דהרי גם בשב"ק מותר, ובמקצת חולי בפשטות ג"כ מותר וכ"ש מן שבות כדרכו, וכ"כ במכלל יופי, - וצ"ע דהמ"ב מחמיר - ג] איסור מה"ת ע"י ישראל ע"י שינו, בחולה כל הגוף ודאי מותר דהרי התני' מתיר אף בשבת וגם המ"ב אף שבש"ק אוסר מכ"מ כ' כאן דאפשר דיש להקל, ובמקצת חולי ג"כ מסתבר להקל ואף קיל מן איסור מה"ת ע"י גוי - והמ"ב מחמיר וצ"ע כנ"ל - ד] מלאכה שאצל"ג במלאכה דאורייתא, מדייק בשו"ת רע"א סימן י"ז מהר"ן שהוא מקור דהאי רמ"א דאין להקל כ"א בשבות - דמתיר אף בכיבוי נר לצורך ד"א אף דהיא מלאכה שאצל"ג בדאורייתא נשמע זה שאילתין כי מלאכה שאצל"ג במלאכה דאורייתא, בבמקום צער של חולי אבל ביו"ט נקטינן להתיר אף משום צער של רעבון, ויש שדנו בזה דביו"ט יש יותר מקום לדמות לגונח אף שאר מיני צער כגון חמימות וכדו' (דבשבת פשוט דאין מקילין כ"א במקום צער חולי) אבל צ"ע לדינא.

והנה להלכה לא פסקינן כהר"ן בהא דמתיר כיבוי נר משום צורך ד"א, וע"כ יל"ע האם נלמוד מזה דלהלכה אין מתירין מלאכה שאצ"ל על איסור מה"ת, אמנם יל"ע בזה, דהנה יש לומר ב' דרכים בהטעם למה לא פסקינן כהר"ן א' משום דלא נקטינן להקל כ"א משום צורך חולי, ולפי"ז י"ל דבמקום צורך חולי י"ל דאף כיבוי דהוי' משאצל"ג דאורייתא יש להקל, ב' יש משמעות איזה פוסקים דהטעם דלא מקילין כהר"ן בכיבוי הוא משום דמלאכת כיבוי הוי' איסור תורה, אף דהוי' משצאל"ג, ולכן חמור יותר מלכחול העין דעיקרו מדרבנן, ויל"ע בדעת המ"ב, דהנה במשנ"ב אף דס"ל בפשיטות דיש להקל בכל מקצת חולי שבות כדרכו, אעפ"כ אינו רוצה להקל כ"א במלאכה דעיקרו מדרבנן ולא דאורייתא ע"י שינוי ואף לא ע"י עכו"ם וצ"ע דבפשטות מבואר בסי' שכ"ח דמלאכה ע"י עכו"ם או שינוי ע"י ישראל קיל יותר משבות כדרכו, וכ"ש אם נאמר דמותר אף איסור תורה ע"י משצאל"ג קשה מאוד וצ"ע.

מי שיש לו מיחוש שמצטער ממנה אבל לא הו"ל מקצת חולי, הנה בשבת נתבאר דזה חמור מהכל ולא התירו בו כלל שום דבר ובפשטות לא מצינו ע"ז שום קולא יותר אף ביו"ט שני, אולם כתב זקיני זצ"ל בספרו שש משזר לתרץ מנהג העולם להקל ליטול

רפואות אף לצורך מיחוש בעלמא, עפי"מ שכתב האבנ"ז בתש"ו סוף סי' שצ"ד דיש לצרף דכיון דיש מקום לומר דביו"ט ליכא בכלל גזירת שחיקת סממנין א"כ עכ"פ ביו"ט שני י"ל דהו"ל כספק מוכן ביו"ט שני דדנין אותו כספק ספיקא ובצירוף שי' הר"ן דביו"ט שני סמכינן לגמרי על דר' יודא וזהו פשוט דאם יש לו צער מותר לר"י א"כ בצירוף הנ"ל יש לתרץ המנהג וכתב דהא דהמג"א אוסר לשתות לרפואה ביו"ט (בסי' תקל"ב) צ"ל כמ"ש הלבושי שרד דקאי על יו"ט ראשון של חולה עי' שו"ת אבנ"ז סי' שצ"ה ועוד.

וכ"ז רק למי שיש לו עכ"פ מיחוש אבל בבריא לגמרי שנוטל לחזק מזגו אשר המ"א בסימן שכ"ח אוסר בשב"ק מתסבר דאסור לדידי' אף ביו"ט שני.

חוה"מ

כתב המחבר בסי' תקל"ב דכל לרפואה מותר לעשותו בחוה"מ והמג"א מציין להתוספתא דשותין לרפואה וליכא בחוה"מ גזירת שחיקת סממנין, ומשמעות הפוסקים דזהו וודאי דל"ש בכלל לאסור רפואה בחוה"מ משום גזירת שחיקת סממנין ואף במקום דליכא צורך חולי עי' שו"ת אבנ"ז סי' שצ"ה ועוד.

ויל"ע היכי שצריכין לעשות מלאכה גמורה לצורך רפואה אם מותר, הנה אם הוא מעשה הדיוט פשוט דלא גרע משאר צורכי היום המותרין, אבל מלאכה גמורה יל"ע הנה במג"א סו"ס תקל"א ס"ק י"ב הביא הלקוטי פרדס דמתיר גילוח לצורך פיקו"נ והמג"א חולק ומתיר דהוי' שער בשאר מקומות שבגוף ומסיים המג"א וכ"ש במקום מכה, ומציין לסוס"י תקמ"ו וסי' תקל"ו וסי' תקל"ב, ובפשטות כוונתו להציונים דמותר אף לצורך רפואה בלי חשש פיקוח נפש, וכוונת הציון לסוס"י תקמ"ו לכאו' היינו להא דמותר לעשות מלאכה לצורך קישוטי הנשים וכמ"ש שם הריטב"א דעשאוהו כצורך אוכל נפש כיון שנהנה גוף האדם ולכאו' כוונת המג"א לדמות דאף רפואה צורך הנאה האדם וכמ"ש השלחן עצי שיטים הובא במשנ"ב סי' תק"מ שעה"צ סקט"ז דמיירי משם זה עשיית תנור לחימום הבית, וכוונת המג"א לציין סי' תקל"ו זהו ממה שמצינו שם היתר עשיית רפואה לבהמה, ויל"ע לפימ"ש שם הריטב"א דההיתר משום דבר האבוד (דהבהמה הויא נכסיו ותאבד) א"כ מהו הדמיון לרפואת האדם ואולי י"ל לפי מ"ש בספר אור הלכה דיש הרבה מקומות שמצינו דצורך נחוץ מאד חשבוהו כדבר האבוד א"כ י"ל דאף כאן הבין המג"א דצורך רפואה הוא נחוץ מאד כדבר האבוד או י"ל דהמג"א הבין כמ"ש בספר קרן אורה דההיתר עשיית רפואה לבהמה הוא משום צעב"ח ודימה לזה צער האדם ויל"ע, וכוונת הציון לסי' תקל"ב לכאורה היינו למ"ש בש"ע ההיתר רפואת האדם ומשמע אף מלאכה, עכ"פ וודאי דמותר מלאכה לצורך רפאה

ויש לברר דרגת החולי הנצרך לזה, הנה בפמ"ג בסי' תק"מ בא"א לא התיר אלא משום הכל חולים אצל הצינה דזהו כדרגת חולה כל הגוף, ולכאו' ס"ל כמ"ש במשנ"ב שם דלא כשעצ"ש דס"ל הפ"מ דאין ללמוד זה מקישוטי הגוף, ויל"ע אי ר"ל דאין ללמוד בכלל רפואה מקישוט הגוף ויותר מסתבר לומר דס"ל דהתירו רק קישוט הגוף עצמו ולאמכשירי הגוף וה"ה מכשירי הנאת הגוף דמכשירי הנאת הגוף כעשיית התנור זה אין להתיר כ"א במקום חולה כל הגוף ויל"ע, ובסוס"י תקל"א ובסי' תקל"ב כתב הפמ"ג דמותר מלאכה גמורה אף לחשאב"ס ולא כתב יותר ויל"ע, ובשו"ת שבה"ל ח"ח סי' קכ"ה מציין להמשנ"ב בביאוה"ל סוס"י תקל"א דמשמע דס"ל דאין להתיר לעשות מלאכה לרפואה כ"א לחולה כל הגוף וכתב עליו דסוגיא דעלמא דגם למיחוש בעלמא מותר, ודברי הביאוה"ל צ"ע והוא נגד משמעות הפוסקים סי' תק"ל ב' ע"כ, וכן בחיי"א כתב בפשיטות דכל דבר שעושה לרפואה בחוה"מ מותר אפי' הוא מלאכה גמורה ולכאורה הכוונה דהיינו אפילו במיחוש.

ויה"ר שלימוד הלכות אלו יהיו להלכה ולא למעשה ולא יהיו נוגעין לשום בר ישראל ונשלמה פרים שפתינו ונזכה לכוחו"ט ולביאת גוא"צ בב"א.

More in this printout

View the whole printout