Skip to content
בשבילי דשא

מבי מדרשא

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

הרב יעקב בקנרוט

קושית האדר"ת בסוכת זע"ז

במשנה (סוכה כ"ח.) ובגמרא (סוכה ג.) נחלקו ב"ש וב"ה אי בעינן סוכה שמחזקת שולחנו בנוסף לראשו ורובו או לאו, דב"ש מצריכים וב"ה מקילים, ופסקו הלכה כב"ש. ובטעם הפסול בסוכה קטנה, נחלקו הראשונים אם מטעם שמא ימשך אחרי שולחנו, אם השולחן לא יהיה בסוכה או שמא הטעם דבעינן תרתי דסתרי דירת קבע קצת, ואם קטנה כל כך לא הוי קבע כלל והוי דירה סרוחה. וברא"ש (סימן א') כתב בשיעור מחזקת ראשו רובו ושולחנו 'והיינו ז' טפחים על ז' טפחים', וכן הוא ברי"ף (סוף פרק ב') וכן נפסק בשו"ע (ס' תרל"ד ס' א'). עוד איתה בגמרא (סוכה י.) 'נויי סוכה אין ממעטים בסוכה, [כלומר משיעור גודל הסוכה לא מתמעט מה שתלה לקשט את הסוכה] אמר רב אשי ומין הצד ממעטין' [אם תלה על הדפנות מוריד משיעור שטח הסוכה] וכן נפסק בשו"ע (שם סעיף ב').

והנה בטעם הדבר שממעט הסוכה אע"פ ששאר כלים אין ממעטים. מסביר הב"ח (תרל"ט ס"ק ג') דכיון שאסור ליטלם כל שבעת ימי החג, מתבטלים ונחשבין כדופני הסוכה וממעטין אותה, ע"כ.

ומקשה הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים האדר"ת דלפי מ"ש הב"ח שהפסול במיעוט סוכה מז' על ז' ע"י נוי הוא מטעם מוקצה, א"כ הרי כיון שהסוכה פסולה א"כ זה כבר לא נוי מצוה והנוי לא מוקצה, וא"כ הסוכה לא מתמעטת, וא"כ לא חסר בשיעור וראוי להיות כשרה, וא"כ שוב יהיה מוקצה, וחזר הדין. וזה הוי תרתי דסתרי שהסיבה שהסוכה פסולה היא מטעם שהסוכה כשרה (ואז הוי מוקצה וממעט) והסיבה שהסוכה כשרה היא מטעם שהסוכה פסולה (ואז לא מתמעט בשיעור כי לא הוי מוקצה).

ובעצם הקושיה יש לברר, שהרי גם לפי הצד שלא הוי מוקצה, הוא בגלל שהסוכה פסולה ואין כאן סוכה, וא"כ מה קושיה יש כאן, שהרי זה ודאי שמיעטה בבגדים לנוי תהא הסוכה פסולה, או מצד שהסוכה כשירה וא"כ הוי מוקצה וחסר בשיעור, או מצד שזה לא סוכה ואין מוקצה, אך זה גם לא סוכה. וא"כ לדינא אין כלל נפק"מ, אמנם עדיין צריך לדון בקושיה שהרי הוי תרתי דסתרי.

והנה היה אפשר לומר שעצם קושית האדר"ת לא מתחלת, שהרי יש כאן כמה שלבים בקושיה - שלב א' הוא שהסוכה היא סוכת מצוה, וא"כ נויי הסוכה הוא מוקצה ואז מתבטל לדפנות, וממילא ממעט את הסוכה, וא"כ חסר בשיעור, והסוכה נפסלת, ואז הרי הנוי הוא לא נוי מצוה, וא"כ לאו מוקצה הוא, וא"כ לא

הרב יצחק יוסף גלניר

בגדר מצוות הישיבה בסוכה

בתורה כתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" ולמדו מכך חז"ל בגמ' בסוכה שזה מגיע ללמד שיש חיוב לאדם שיקבע את דירתו בסוכתו וכלשון חז"ל תשבו כעין תדורו. אומנם בגמ' בסוכה מצאנו את דברי ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק שלמד מחג המצות שכמו שבפסח לילה הראשון חובה ומכאן ואילך רשות כך גם בחג הסוכות לילה הראשון חובה ומכאן ואילך רשות וכך גם פסק הרמב"ם שלילה הראשון חובה מכאן ואילך זה תלוי אם רוצה לאכול סעודה אוכלה בסוכה רצה לאכול שאר דברים אוכלם חוץ לסוכה.

ובגדר ההבדל בין מצוות ישיבה בסוכה בלילה הראשון לבין מצוות ישיבה בסוכה בשאר ימים כתב במנחת חינוך שיש ב' סוגים של מצוות עשה, שיש מצוות שאדם מחויב לעשות אותם כגו' תפילין ואתרוג ואכילת מצה, ואת המצוות האלו אם מקיים אותם עושים רצון הבורא ואם ביטלם עשה נגד רצון הקב"ה ויקבל ע"כ עונש ומצד ב' יש מצוות שאין חיוב לעשותן כגו' ציצית שאין חיוב מהתורה ללבוש בגד של ד' כנפות רק שאם הוא לובש בגד של ד' כנפות צריך לשים בו ציצית ומקיים רצון הקב"ה אומנם מי שאינו לובש אינו מבטל מצווה, ובזה מסביר המנ"ח החילוק במצוות סוכה שבלילה הראשון יש על האדם חיוב לאכול כזית בסוכה כמו חיוב כזית מצה בלילה הראשון של פסח ואם לא אוכל מבטל מצווה זו משא"כ בשאר ימים של סוכות אם הוא אוכל יש מצווה לאכול בסוכה אבל הרשות בידו שלא לאכול ואז אינו עובר עבירה אלא מאבד מצווה.

ובספר אתוון דאוריתא העיר הר' יוסף ענגיל הערה על דברי המנ"ח שגם בשאר ימות החג יש על האדם מצווה חיובית אלא שגדר המצווה היא לנהוג בסוכה כעין דירה ולכן יש בידו הברירה שלא לאכול ואז אינו מחויב בסוכה אבל כשאוכל פת וישן מחויב לשבת בסוכה שהרי אם ברצונו שלא לאכול אינו אוכל וגם אינו יושב בסוכה וזה גם נכלל בגדר מצוות סוכה, משום שהתורה רוצה שנדור ז' ימים בסוכה כדרך שאנו דרים בבית ולפעמים האדם נמצא מחוץ לביתו ורק כשרוצה לאכול סעודה אוכלה בסוכה רצה לאכול שאר דברים אוכלם חוץ לסוכה.

ובברכי יוסף ג"כ כתב לתרץ הכי, אלא שהקשה שבגמ' משמע שאין חילוק בין מ"ע של פסח למ"ע של סוכות.

ובגליוני הש"ס שבחקירה הנ"ל האם כל ז' זה מצווה חיובית נח' בעל המאור ותשב"ץ, ואכמ"ל.

אומנם לפי כל האמור לעיל מבואר שאין חיוב באכילה בסוכה אלא בלילה הראשון, וא"כ מקשים הראשונים מה הטעם שבסוכות אנו מברכים "לישב בסוכה" כל ז' ימים ואילו בפסח אנו מברכים רק בלילה הראשון?

ובעל המאור כתב ליישב שבפסח אדם יכול להסתדר מבלי שיאכל מצה ע"י שיאכל דברי מאכל אחרים משא"כ בסוכות א"א להסתדר מבלי לישון ג' ימים ולכן ע"כ הוא חייב לישון בסוכה ולאכול בסוכה.

ובערוך לנר כתב לחלק בדרך אחרת שבמצה אפי' אם הוא אוכל בשאר ימים אינו מקיים מצווה כלל משום שאין מצווה לאכול כל ז' ימים רק שיש לא תעשה שלא לאכול חמץ ולכן אינו יכול לומר "וציוונו" משא"כ בסוכות אם אוכל בסוכה הרי הוא מקיים בכך מצוות עשה של ישיבה בסוכה ולכן יכול לברך "לישב בסוכה".

נמצא מחוץ לביתו ורק כשרוצה לאכול סעודה או לישון עושה זאת בביתו, כמו כן בסוכה, וא"כ שפיר הוי חובה כל הז' ימים.

אומנם לפי דברי הגאון ר' יוסף ענגיל שגם בשאר ימים הוי מצוות סוכה לאכול ולישון בסוכה כדרך שהוא אוכל בדירתו א"כ נמצא הבדל גדול בין מצוות מצה בז' ימי הפסח למצוות סוכה בז' ימי החג, שבאכילת מצה אין עליו חובה כלל לאכול מצה משומרת רק כזית בלילה הראשון משא"כ בסוכה מוטלת עליו חובה לשבת כל הז' ימים בסוכה ולכן בסוכה מברכים כל ז' ימים משא"כ במצה אין מברכים אלא ביום הראשון בלבד.

ויש לחלק בין דברי ר' יוסף ענגיל לדברי הערוך לנר שלפי הגרי"ע אכילה בסוכה בשאר ימות החג היא מצווה חיובית שיש חיוב מהתורה לאכול בסוכה משא"כ לפי הערוך לנר זה מצווה קיומית כמו מצוות ציצית שאם רוצה ללכת בגד של ד' כנפות עליו להטיל בו ציצית, וד"וק.

המשך מאמר הרב גוטרמן

היריעה.

ואולם ברעק"א הנ"ל נראה דלא ס"ל כן ויש בזה אריכות גדולה וקצרה נידון ה' היתר בדיעבד על פי בעל העיטור, קצרה היריעה מלהאריך בנושא, ואולם דעת הגרמ"ש קליין שליט"א מהמשנ"ב בסי' שכ"ה ס"י שלא מצרפים את דעת בעל העיטור כלפי מעשה שבת בספק פלוגתא, וכעין שמצינו לגבי עירוי מכלי ראשון, ויש עוד כמה ראיות.

ועדין יש לדון לאוסרו משום הכנה דרבה, דהנה על אף שביצה שנולדה בשבת אסורה ביו"ט וכנ"ל, מ"מ נפסק בסימן תק"א ששיירי פתילות שכבו בשבת מותר להשתמש בהם ביום טוב, ואע"פ שע"י שדלקו בשבת הם יותר נוחים לשימוש ביום טוב שני, מכל מקום אין לאסור משום הכנה דרבה. והיינו טעמא דכיוון שהיו ראויים לשימוש וההדלקה שנעשתה בהם היא רק השבחה בעלמא, בכה"ג אין לאסור משום הכנה דרבה. ועיין בסימן שי"ח במגן אברהם והו"ד במשנ"ב שאם בישל לחולה בשבת בהיתר אסור לאכלו גם ביום טוב הסמוך לשבת ומשום הכנה דרבה. והפרי מגדים שם כתב דהני מילי דבר שאינו יכול לאכלו חי, וטעמו כנ"ל שכל דבר שראוי לאכילה והושבח רק השבחה מועטת אין לאסרו משום הכנה דרבה.

ומעתה יש לדון במים שחוממו בשבת באיסור ורוצה להשתמש בהם ביו"ט שלאחר מכן, אם דומה לפתילות כיוון שראויים לאכילה כן, או דילמא חמור טפי כיוון שיש הבדל גדול בין מים קרים למים חמים. ויעויין בסימן רנ"ד שמבואר שם לגבי דיני שהייה, שפירות שנאכלים חיים מוגדרים כמאכל בן דרוסאי לגבי שהייה, (ואכמ"ל בזה). ולגבי מים קיי"ל שאינם מוגדרים כמאכל בן דורסאי, ואף שגם הם נאכלים חיים, וייסד שם במג"א שמים קרים אינם נחשבים כראויים לאוכלם חיים ביחס למים חמים, ומשא"כ פירות. וא"כ לצד זה יש לומר שהמים שחוממו אינם דומים לפתילות ודמו טפי לדבר שאינו ראוי לאכילה ולכן יש לאסור אף מים משום הכנה דרבה לצד זה. ויעויין עוד בשו"ע הרב בתחילת סימן שי"ח שהביא דעה שמקילה בזה והשווה זאת לסימן תק"א לגבי שיירי פתילות הנ"ל, ואולם לדינא נקט השו"ע הרב שיש להחמיר.

העולה לדינא מכל הנ"ל:

כל הנ"ל נכתב בתכלית הקיצור, וכן הגיעו עוד הרבה הוספות מכלל האברכים וקצרה היריעה מלהכיל.

  1. המים שהוסיפו בשבת אסורים בשתייה בשבת.
  2. כמות הממים שהיתה עוד לפני שהגוי הוסיף את המים הנוספים, נחלקו הפוסקים האם מותר להשתמש עם זה או לא, ולמנחת שלמה אסור ויש שהתירו.
  3. אף אם היו רוב מים של היתר אין להתיר כי אם על ידי ביטול בשישים אלא אם כן חשוב כשעת הדחק. ד. שתיית המים שחוממו באיסור בשהגיע יום טוב שני, בפשטות אין לאסור משום מוקצה כיוון שלא דחייה בידיים, ואולם יש לדון אם יש לאסור משום הכנה דרבה.
  4. נחלקו פוסקי זמננו בדין זה של הכנה דרבה במים, דעת הגרמ"ש קליין והגר"מ גרינפלד שליט"א להתיר בזה, ודעת הגרא"ח ווייס והגר"י דרבמדריקר שליט"א לאסור.

דעת רבני קהילתנו-הגרי"ש פייגנבוים שליט"א צידד להתיר, והגרח"ב ליברמן שליט"א התיר בפשיטות, ודווקא בליל יו"ט שני וכנ"ל.

(תשו"ח לכלל האברכים ובפרט להגר"ח רטייזר הגר"י קרימלובסקי הגר"י סמט הגרש"א קרימלובסקי והגרי"א רטייזר שליט"א שעזרו רבות במו"מ זה.)

(*א) בגדרי המוקצה בנוי סוכה, יש מקום לדון, שהרי נפסק בשו"ע (תרל"ח סעיף א' בהג"ה) דהזמנה לאו מילתא, והמוקצה נעשה רק כשיושב פעם אחת בסוכה, והרי ידוע שבמוקצה שלא איתקצאי בין השמשות הדין שאין מוקצה לחצאין, וא"כ כשיורדת סיבת האיסור א"כ בטל המוקצה, (ועפ"ז קיימת קושייתו של האדרת) ועמד על כך המור וקציעה, והובא בביאור הלכה (תרל"ח ד"ה דהזמנה) ונשאר בצ"ע. ובישוב העניין כתב העמק ברכה (סוכה י"א), שבמוקצה מחמת מצוה באמת לא צריך ביה"ש, וכשמתקיימת המצוה חל המוקצה, וזה לא לחצאין כי חל המוקצה כל זמן המצוה. והגרמ"מ קארפ שליט"א בספרו הלכות חג בחג, כותב ליישב הקושיה דבאמת המוקצה חל למפרע משעת ביה"ש, וא"כ לא הוי מוקצה לחצאין, וא"כ המוקצה לא מתבטל גם אם יורדת סיבת האיסור.

(*ב) בענין אם נשאר המוקצה לאחר שנפל הנוי, נחלקו הראשונים ביישוב סתירת הגמרא בשבת (כב.) דמשמע שהטעם משום ביזוי מצוה, ובפרק כירה (מה.) משמע שהוא מוקצה מחמת מצוה. ויישבו התוס' (שבת כב. ד"ה סוכה) והרא"ש בתשובה (כלל כ"ד סימן ט') כל אחד לדרכו עי"ש, ויוצא שם שלפי התוס' באמת בחוה"מ אם נופל הנוי, שיהיה בטל המוקצה אך לרא"ש (וכן פוסקים) הוי מוקצה אף אם נפל הנוי, (וא"כ קשה על האדר"ת).

(*ג) ואין לומר שהיות ומיד כשיתחיל ביה"ש מיד נפסלת הסוכה, א"כ אין מוקצה שהרי לא איתקצאי כל ביה"ש, שהרי נפסק שלא בעינן כל ביה"ש בשביל מוקצה (תרל"ח ס"ק י"ז במשנ"ב)

(*ד) אולי יש צד לומר כן ע"פ מחלוקתם של התוס' רן וריטב"א, לעניין סוכה שפסולה מדרבנן, שתוס' אומרים שכיון שחז"ל גזרו אז אם קיים את המצוה בכזאת סוכה, הוי כאילו לא קיים המצוה, והר"ן והריטב"א חולקים, (עיין באו"ה תרל"ד סעיף ד' בד"ה כאילו לא אכל בסוכה).

More in this printout

View the whole printout