Skip to content
משנת השבוע

נעילת החג

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

אחר שאבדו נעשה נשאר להחזיק שמע ישראל נשמע

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים: לכל האתת והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו: ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (לד:י-יב).

ופירש"י ולכל היד החזקה - שקיבל את התורה בלוחות בידיו: ולכל המורא הגדול - נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא : לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט:יז) "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד:א) "אשר שברת" – יישר כחך ששברת.

סיום התורה בשבירת הלוחות והתחלת התורה בראשית ברא

ויש לומר 'לעיני כל ישראל' זה שבירת הלוחות, ומתחיל התורה 'בראשית ברא', נעוץ סופו בתחילתו. אולי המדרש בשבירת הלוחות נשבר כוס א' של 'נעשה', ונשאר 'ונשמע' דהיינו קריאת שמע.

וכן כתב האבודרה"ם (ספר אבודרהם דיני קריאת שמע) וכן בס' שלמי צבור הביאו, כתב ה"ר אליעזר מגרמיישא, מפני מה נתן לישראל ליחד שמו של הקב"ה בלשון שמיעה, שאומרים 'שמע ישראל', ולא נתן בלשון 'הסכת' או בלשון [הבנה] שכך פירושו של שמע – הבינו או השכילו שה' אלהינו ה' אחד.

משלו משל למה הדבר דומה, למלך שזימן כל עבדיו לסעודה, והושיבם בקתדראות של זהב, והעלה להם כל מעדני עולם על גבי שלחנות של זהב. והכין לעצמו שלחן אחד קטן של זהב כמו שסידר לעבדיו, והעלה עליו מאותם המעדנים שהכין לעבדיו. אמר המלך במה יהא ניכר שאני מלך, אמר לאחד מעבדיו לך הבא לי שני כוסות של מרגליות שיש לי בבית גנזי ושים אותם על שלחני, ובהם יכירו כל הנכנסים שאני מלך. הלך העבד להביא שני הכוסות, וכשהוציא הכוס הראשון מן התיבה נפל מכסה התיבה ונשבר. נתרשלו ידיו של עבד. אמר המלך ולמה העבד מעכב, אמרו לו אדוננו המלך נשבר כוס אחד שבידיו. אמר להם יבוא בכוס השלם ואשתמש בו ויכירוני שאני מלך.

וה מלך, זה הקב"ה, והעבדים אלו ישראל שזימנם לסעודה בהר סיני ביום מתן תורה והשרה שכינתו עליהם. והם אמרו (שמות כד:ז) "נעשה ונשמע". חטאו בעגל ואמרו (שם לב:כג) "קום עשה לנו אלהים" ואבדו זכות של 'נעשה'. אמר הקב"ה במה שנשאר בידם והוא זכות של 'נשמע׳ בו יהיו מיחדים את שמי בכל יום, ותעמוד להם זכות לדורות. לפיכך נתן להם יחוד שמו הגדול בלשון שמיעה, עכ"ד.

ועי' באהבת דוד להחיד"א (דרוש ח' לכלה ט"ז) לבאר נעשה ונשמע, דנעשה המצוות ע"י ונשמ"ע הוא קריאת שמע, דבק"ש לבד מקיימין לימוד התורה, עכ"ד.

וזה 'לעיני כל ישראל' זה שבירת הלוחות, וע"ז מזהיר היות שנשבר כוס אחד, א"כ איך יכירו שיש מלך בעולם. וע"כ מזהיר על קריאת שמע. וזהו הכוונה 'בראשית ברא'. וכתב החיד"א בספרו פני דוד, שמעתי מזקן אחד ודחיל חטאין, שתיבות 'בראשית ברא' עם שני הכוללים בגימטריא ׳שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד׳. והנאני, כי בתחילת התורה שם רמז יחודו יתברך, וכל הכוונות אשר בסוד היחוד שהן רמוזות בתיבות אלו, כמו שאמרו בזוהר הק' ח"ה ובכתבי האריז"ל, הכל רמוז בתחילת תורתנו הקדושה. ואחר זמן נזדמן לידי לשעה ספר צבי קודש, וראיתי שכתב גימטריא זו, והוסיף שמשום כן פתח רבנו הקדוש בתחילת תורה שבעל פה המשנה במצוות קריאת שמע.

חילוק בהתחלה יציאת מצרים או בראשית

והנה עוד ענין בזה לנעוץ סוף התורה בתחילה בעזהשי"ת. 'ולכל היד החזקה', וברש"י 'בראשית ברא', אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב:ב) מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית. משום (תהלים קיאנו) "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים. הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא - הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו :

ונקדים מה ששמעתי מכ"ק אאדמו"ר הגה"ק זי"ע בשמחת תורה כאשר שרו הזמר "אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמי ומקמי דיקר אורייתא בכל עידן ועידן", והקשה בזמן שאין עושין רצונו של מקום קרויין עבדים. וא"כ מה ענין עוד לשורר שאנחנו בגדר עבדים.

אני דומה כשר לפני המלך

ודומה לזה מצינו בגמ' (ברכות לד:) אמרה לו אשתו [לר' יוחנן בן זכאי], וכי חנינא גדול ממך ? א"ל לאו אלא הוא דומה כעבד לפני מלך ואני דומה כשר לפני המלך. ופירש"י, כעבד בן בית נכנס ויוצא שלא ברשות. כשר לפני המלך שאינו רגיל לבוא לפניו, עכ"ל רש"י. הרי שמקום עמידתו לפני המלך אינו ראי' על מדרגתו, וה"ה לגבי בע"ת וצדיק גמור.

והנה זה מה שאמר 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא', כבן בית נכנס ויוצא בלא רשות, ורגיל לבוא לפניו בכל פעם. וזה שמסיים 'דסגידנא מקמי' ומקמי' דיקר אוריתא בכל עיד"ן ועיד"ן'. ובאמת זה כבר מושג של עבד בדרגא אחר של מה שהבאנו שאין עושין רצונו של מקום.

היהודי ישאר בחיים, וזה מת שהגזירה של מיתה יחול על נכרי

ואולי להמתיק הענין בזה החילוק בין רבי חנינא ורבי יוחנן "נתתי כפרך מצרים וגו' ואתן אדם תחתיך" (ישעי' מגנג-ד), דהיינו אפילו כמו יהודי במצרים שיאבדו הגוים במקומם הכוונה עפ"י הנודע מה שפי' הרה"ק הרר"מ מפרימישלאן זצוק"ל במחז"ל (ברכות לד:) אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהי' מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת וכו'. והקשה דהתינח מה שהי' אומר זה חי, כי רצה לשמח את לב החולה וקרוביו בבשורה טובה. אכן לאיזה צורך הי' אומר זה מת.

אך כוונת חז"ל בזה, כי רחב"ד כשהי' רואה שאין תפלתו שגורה בפיו ואין תפלתו מתקבלת כי כבר נגזרה גזירה רח"ל, נתחכם לעשות עדה"כ (ישעי' מגנג) "נתתי כפרך מצרים" - לעשות חליפין, להשיב הגזירה על ראש נכרי שונא ישראל. וזהו כוונת אומרו, זה חי, רצ"ל שהחולה היהודי ישאר בחיים, וזה מת, שהגזירה של מיתה יחול על נכרי זה, עכדבה"ק.

ובספה"ק נועם אליעזר, דעל כוונה זו אמר כאן הכתוב 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך' (שמות טו:כו), כי בסיבה זו ששמתי אותה במצרים ונתתי כפרך מצרים, לא אשים עליך ויתבטל הגזירה ממך. 'כי אני ה' רופאך', והרפואה באה ע"י החילופין, שמחליף הגזירה להביאה על ראשי הגוים שונאי ה' ועמו.

תפלה הוא פדיון ותורה הוא הצלה

ויש להמתיק ביותר לענ"ד בעזה"י למ"ש הגר"א באדרת אליהו עה"פ (ישעי' ג:ב) "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה" (מובא במשך חכמה פ' ר אה עה"פ) "המוציא אתכם מארץ מצרים והפודך מבית עבדים" (דברים יג:ו). ששתי גאולות היו ביצ"מ, א' בלילה, והיא אתחלתא דגאולה, וא' בעצם היום ביד רמה. ועל גאולת לילה הי' פדיון של ישראל במכות בכורות, כמ"ש 'כל בכוריהם הרגת ובכורך גאלת'. והמוציא בים הי' בעל כרחם, וכן נאמר בישעי' הנ"ל "הקצור קצרה ידי מפדות ואם אין בי כח להציל" (נב). יד מפדות הוא גאולה שע"י פדיון, כמו במרדכי שניתן המן תחתיו, ובמצרים נתנו בכוריהם תחת בכורי ישראל, לכך אמר לשון פדיון. ואם אין כח להציל הוא גאולה בלי פדיון.

ומפרש שם שזה ההבדל בין תפלה לתורה - תפלה הוא פדיון, ותורה הוא הצלה, ע"ש. ובס' ארצות החיים (להגר"ש ווייס) אבל ריב"ז בא בכח תורה כשר לפני מלך, לכן איננו יכול לפעול בתפלתו תמיד, בפרט כשמדובר בבנו, כי אין חבוש מתיר עצמו.

משא"כ רבי יוחנן בן זכאי תפלתו כמדרגת שר, דמי שזוכה בדינו מכח התורה, אינו צריך פדיון אלא הצלה.

חילוק בין זכר למעשה בראשית ליצי"מ

ובזה יש לבאר החילוק בין זכר למעשה בראשית לזכר יציאת מצרים. דביציאת מצרים הפדיה במצב כעבדא דקוב"ה, וכמ"ש "כי לי בני ישראל עבדים וגו'" (ויקרא כה :נה) וזה היה בגדר כפרך פדיון. וכן בלוחות השניות כאשר היה כבר במדרגה פחותה, כתב לגבי מצות שבת "וזכרת כי עבד היית גו'" (דברים ה:טו). משא"כ בחינת זכר למעשה בראשית, הוא תחילת הבריאה, וכמ"ש בלוחות הראשונות במצות שבת "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות כ:יא), וזה היה הכוונה כרבי יוחנן שר בפני המלך.

ועד"ז נבאר הכוונה של רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא ב'החודש הזה', הכוונה ביציאת מצרים דרגא של אנא עבדא דקוב"ה, דהיינו כדרגת רבי חנינא בן דוסא. אבל 'כח מעשיו הגיד לעמו', דהיינו שידעו תחילת הבריאה כדרגת ריב"ז.

והנה עברו הימים הקדושים ומתחילים בתחילה, כמו רבי יוחנן להיות בספרן של צדיקים. אבל כבר שאלו המלאכי השרת למה אין אומרים הלל בראשם, וכי אדם יודע באיזה ספר נמצא. וע"כ עושים כפרות בימי עשי"ת בערב יוה"כ שיהי בגדר 'כפרך מצרים' – כפרה ופדיון ויוה"כ והקב"ה מוחל, וגלות בימי הסוכות, והחסדים הגדולים שאנו בטוחים בהשי"ת שמרחם עלינו ויעשה לנו נסים.

ולכן יש מנהג של באר היטב, כבר בתרגום יונתן (אסתר ג:ח) "ודתיהן שונות מכל עם" שזורקים תפוחים, הכוונה שונות מכל עם שעושים פדיון כפרה שיהיה על הגוים.

וביתר זה מקדימים התפוח שאכלנו בדבש בראש השנה, ואנו בטוחים שיהי' שנה טובה ומתוקה בראשית הבריאה. ולא נצטרך זה לזה ולא לעם אחר לפדיון נפשנו, אלא הקב"ה יחדש בטובו מעשה בראשית. ונזכה כולנו במהרה לאורו, ורב חסד לכל קוראיך בישועה שלימה בכל משאלות לבנו לטובה. ושנה טובה ומבורכת, שנת גאולה וישועה לנו ולכל ישראל בבנין בית המקדש וביאת משיח צדקנו ונאמר אמן.

More in this printout

View the whole printout