הלכות שילוח הקן
'כי יקרא' פרט למזומן
משנה (חולין קלח:) שילוח הקן וכו' ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן, איזהו שאינו מזומן כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס, אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדיסאות [פי', יוני בר שדרכן לגדול בבתים] פטור משילוח.
וברש"י (קלט. ד"ה פטור) מבואר שכל שזכה בביצים מזומן קרי להו, אמנם כתבו הפוסקים שיש עצה ע"י שיאמר לפני הטלת הביצים שאינו רוצה שיקנה לו חצירו, ואז אינו קונה הביצים ואין כאן מזומן (שו"ת אבן ישראל ח"ח סי' ס"ז, עי"ש אריכות דבריו).
להפקיר לאחר שזכה בהם
ואם לאחר שזכה בביצים [הן שזכה בה ע"י רשותו, והן שזכה בה אחר שקיים המצוה ועכשיו רוצה להפקירה כדי שאחר יוכל ג"כ לקיים המצוה] רוצה להפקירם, בברכי יוסף (סע' ג') וכן בפירוש מלאכת שלמה על המשניות (חולין פי"ב מ"א) הביאו מה שכתב הרב הגדול מהר"ר סלימאן בן אוחנא זלה"ה [שהיה מגורי האר"י ז"ל] שאם שכבר זכה בהן שוב לא יועיל להפקירם, דכיון שכבר נקרא עליהם שם מזומן תו לא פקע.
ויש פוסקים שסוברים שכיון שלאחר שמפקיר אותם שוב אינם שלו, אינו נחשב כמזומן, ולכן אחר שזכה בהם יכול להפקירם ולהחזירם לקן, וכשתחזור האם לרבוץ עליהם יכול לקיים מצות שילוח הקן פעם נוספת, ועיין בשו"ת אבן ישראל להגאון ר' ישראל יעקב פישר זצ"ל (ח"ח סי' ס"ז, ח"ט סי' ק"ב) מ"ש בזה.
***
שלח תשלח אפילו מאה פעמים
משנה במס' חולין (קמא.) שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב, שנאמר "שלח תשלח את האם". ובגמ' א"ל ההוא מרבנן לרבא ואימא שלח חדא זימנא, תשלח תרי זימנין. א"ל שלח אפילו מאה פעמים.
וכן פסק הרמב"ם (פי"ג מהל' שחיטה ה"ה) שילחה וחזרה ושילחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב לשלח, שנאמר 'שלח תשלח'.א
ובשו"ע (יו"ד סי' רצ"ב סע' ה'), שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו כמה פעמים חייב לחזור ולשלחה.
ובכל פעם שמשלח הוא עוד מצוה, ולא מבעיא להני דס"ל שאפילו אינו צריך לבנים מקיים ודאי שפיר דמי, אלא אפילו אם נאמר כהני דס"ל שדוקא אם צריך הבנים מקיים המצוה (ראה להלן מחלוקת החו"י והחת"ס) ג"כ שפיר דמי דא"ל שיאכלו כולם ביחד הביצים.
א עי"ש בלחם משנה שאין כוונת הרמב"ם ללמדו ממה שכפלו הפסוק, דהא אמרינן בגמרא דא"כ נימא תרי זימני 'שלח', אלא משלח לחוד משמע כמה זימני, והביא 'שלח תשלח' שהיא לשון הפסוק.
שילוח הקן באין לו צורך בבנים
בשו"ת חות יאיר (סי' ס"ז) מביא שנשאל אם כי יקרא קן ציפור לפני איש בשדה אם מחויב על כל פנים לזקוק לה לשלח את האם או שרשאי לילך לדרכו, דלא אמרה תורה שלח תשלח רק באם ירצה ליקח הבנים.
ומסיק שבכל אופן אפילו אם אינו רוצה לקחת מחוייב לשלח האם, ומביא שהכי גם מסתבר לטעם שכתב בזוהר שהוא כדי שהעוף, אם העופות תצטער ותפרח ממקום למקום לבקש את בניה, ועל ידי כך יתגלגל רחמי המקום ברוך הוא על בניו שבגלות.
החתם סופר (או"ח סי' ק') חולק עליו וס"ל שאם אינו רוצה הבנים אין חיוב לשלח האם, וכתב שעוד יותר שיתכן שיהי' איסור בדבר, דהרמב"ן בחומש מביא בשם הרמב"ם (במורה נבוכים, וכ"כ בספר החינוך מצוה תקמ"ה) טעם מצוה זו שהוא כדי לא נתאכזר לעקור אם על בנים, דאע"ג דאסור לומר על קן ציפור יגיעו רחמיך והטעם שלא הגיעו רחמיו על בעלי חיים כל שהוא לצורך אדם, דא"כ שריחם על הבעל חי היה צריך להיות אסור לשחוט בע"ח, אך גזירות הן עלינו שלא נלמוד להתאכזר ונתקן מידותינו.
והנה לפי טעם זה מבואר שאם אינו צריך לבנים לא מיבעי' דאינו מחויב לשלח האם אלא אכזריות נמי עבוד, ובמקום שנלמוד שלא נתאכזר אדרבה נרגיל עצמנו באכזריות ולצער בעלי חיים לגרש האם מעל בניה על חנם, וצער בע"ח דאורייתא אלא שכתב הרמב"ן שלא הגיעו רחמיו על בע"ח אם הוא לצורך אדם, אבל אם איננו לצורך אדם שאינו צריך לבנים אכזריות היא זו לגרש מעל הבנים, עכ"ד.
ראיתי לאחד מהאחרונים שהעיר על דברי החתם סופר, ודחה מ"ש ע"פ הרמב"ם, דהנה כמו ששחיטה הוא אכזריות אבל הוא מותר לצורך האדם כמבואר כל זה בדברי הרמב"ן, הכא נמי בשילוח הקן יש בה צורך לאדם לעורר רחמי שמים כמ"ש בשו"ת חות יאיר מהזוה"ק, ומה חילוק יש אם צורך האדם הוא לאכול הביצים [שבין כך יש בה כמות קטנה], או לעורר רחמים על עצמו, שתיהם הם צורך האדם, ואפילו אם מתכוון רק לקיים המצוה יש מקום לומר שזה ג"כ צורך האדם שרוצה לקיים מצוה.
שילוח הקן בשבת
ויש לברר אם מותר לעשות שילוח הקן בשבת, דלכאורה כשמשלח האם אינו עובר אלא על איסור מוקצה דרבנן, ואילו שילוח הקן הוא מצות עשה.
בשו"ת חתם סופר (שם) נשאל על ותלה זה בהנ"ל אם מחויב לשלח אפילו אם אינו רוצה לא באם ולא בבנים, או רק אם רוצה ליקח הבנים הזהירה התורה לא תקח האם על הבנים, אבל אם לא ירצה לא זה ולא זה יניחם במקומם.
והסיק שכיון שאין חיוב בדבר א"כ לא מבעיא שלפי שיטת הרמב"ם הסובר שצריך לתפוס האם בידו [כמ"ש (שם פ"ה ה"ה) וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה, אבל רש"י ס"ל שאופן השילוח הוא ע"י שמפריח אותה במקל וכדומה], פשיטא שאסור משום שיש בזה גם איסור צידה, אלא אפילו להפריח נ"ל דלא שפיר דמי דכיון שלהרמב"ם לא יצא ידי חובת המצוה נמצא שהתאכזר בחנם על בע"ח.
ונ"ל [ע"פ דרכו של החת"ס] שאם ישלח ע"י שיגע בציפור במקל – באופן שיש בה משום מוקצה, ג"כ ברור שזה אסור דכיון שאינו חיוב אלא שאם רוצה ליטול הבנים, איסור מוקצה.
בשכר המצוה זוכה לאריכות ימים
"שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כב:ז). ושכר זה כתוב גם במצות כיבוד אב ואם, "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (שמות כ:יא).
הגר"א (באמרי נועם מס' ברכות לג:) מבאר הענין דרק בשתי מצוות אלו נכתב ששכרן אריכות ימים, שילוח הקן וכיבוד אב ואם, לפי שאין השלימות ניכרת באדם אלא כשיש לו שני מידות הפוכות, דהיינו מידת הרחמים ומידת האכזריות. לפי שכשהאדם נוהג במדה אחת, אינו מוכרח לומר שהוא צדיק דיש לומר שכך הוא טבעו. אבל כשיש לו שני מידות הפוכות, כגון רחמניות ואכזריות, אז מוכרח לומר שהוא צדיק.
והנה לכך נתן הקב"ה לישראל מצוה של רחמנות, שהוא כיבוד אב ואם, שהוא רחמנות גדולה לפי שכשבאים ימי הזקנה ואין להם מקום לנוח דין הוא שירחם עליהם, ושוב נתן להם מצוה של אכזריות גדולה שנוטל הבנים ומשלח האם, שכשמלח האם לפעמים הולכת מחמת צער וטובעת במים כמ"ש בירושלמי, א"כ הוא בודאי אכזריות, לכך כתיב בשני מצוות אלו אריכות ימים לפי שבשני מידות הללו נשלם האדם בתכלית הטוב.
בשכר המצוה זוכה לבנים
במדרש מבואר שע"י מצות שלוח הקן זוכה לבנים, וז"ל המדרש (דב"ר ו' ו'): יש מצות שמתן שכרן עושר ויש מצות שמתן שכרן כבוד, ומה מתן שכרה של מצוה זו, שאם אין לך בנים אני נותן לך בנים. מנין, שנא' "שלח תשלח את האם". ומה שכר אתה נוטל, "ואת הבנים תקח לך". ועובדא ידענא באחד שהמתין כמה שנים לזש"ק, והשקיע דמים לקיים המצוה כתיקונה ובשלימות ע"פ ההלכה [דיש בזה הרבה פרטים בכדי שיהי' ודאי מחוייב לכל השיטות בשילוח הקן], ואכן זכה להפקד בדבר ישועה ורחמים.