"אשירה לה' כי גמל עלי" (תהלים יג :ו). ידוע דברי ואולי יש לכוין הבנה והמתקה בדברי הקדושים. ונקדים מה שאמר נעים זמירות ישראל דוד המלך בתהלים (יח:ד) "מהלל אקרא ה' ומן איובי אושע". וברש"י, מהולל אקרא ה' - בהילולים אקרא ואתפלל לפניו תמיד. כלומר, אף לפני הישועה אני מהללו, לפי שבטוח אני שאושע מאויבי.
וכן מצינו בשל"ה הקדוש (פ' בשלח) כתב בחינה זו על המדרש, עתידים צדיקים לומר שירה לעתיד לבוא, דצדיקים יש להם אמונה חזקה כ"כ עד שאומרים שירה על הנסים אפילו קודם שנעשו, וזה לעתיד לבא, על הנסים עתידים לבוא עליהם לאחר מכן ויליף המדרש מן הפסוק "תשורי מראש אמנה" (שיה"ש ד:ח), שמשוררים מראש אפילו קודם שנעשה הנס, וזה בא מרוב אמנה, לשון אמונה, עכ"ד השלה"ק (באוהב ישראל הביא דברי השלה"ק בפ' פנחס ובשיר השירים ע"ש).
ופי' בזה בספה"ק קדושת לוי "אז ישיר משה" (שמות טו:א), דאז כשראו בנ"י דנחשון קפץ לתוך הים, הבינו בנ"י שהצדיקים יש להם אמונה חזקה בהקב"ה, ולפיכך אמרו בנ"י שירה על הנס אפי' קודם שנעשה הנס. ולכך ישיר משה לשון עתיד, קודם הנס, את השירה הזאת, שחשבו מה יאמרו לאחר הנס, וכל זה אמרו כבר קודם לנס, עכדה"ק.
ובספה"ק תורת משה להחת"ס (שביעי של פסח) החילוק על זאת שבחו אהובים גו' ידידים גו' שירות ותשבחות כבר לפני קריעת ים סוף. אבל על שפת הים אחר הקריעה יחד כולם הודו והמליכו ואמרו.
איך יהי' בטוח כל כך שכבר יוכל להודות
ויש להבין איך יהי' בטוח כל כך שכבר יוכל להודות. והגר"ח מבריסק אמר בביאור הכתוב "ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי" (תהלים יג:ו), דאף הבוטח בה' ונכון לבו שינצל מצרתו, עכ"ז אינו בדין שיאמר שירה, כי אם לבו יגל בישועת ה', ואימתי אפשר לומר שירה רק כאשר כבר גמל עלי, והיינו שרק אחר שניצל מן הנס הגיע הזמן לומר שירה עכ"ד.
והקשו בזה (וכ"ה בעמק ברכה עמ' קכ"ה) ממה דכתיב (דהי"ב כ:יז) שיחזיאל נתנבא ליהושפט ולישראל, "לא לכם להלחם בזאת התיצבו עמדו וראו את ישועת ה' עמכם וגו'". ומיד קמו הלויים להלל בקול גדול, ויעמד משוררים ומהללים והחלו ברינה ותהילה וגו' (שם:כב), ולא היה זה בתורת הודאה בלבד, אלא היה בזה דין שירה, כמבואר במכילתא לקמן בפרשת השירה רזו היא אחת מי' שירות שנאמרו, הרי דשייך שירה אף לפני שאירע הנס. [ויש ע"ז כמה תי' לחלק בין בטחון והבטחה על ידי נביא, ואכמ"ל].
החילוק בין שירה להלל והודיה
וחילוק בין שירה קודם הנס ואחר הנס
אמנם לענ"ד בפשטות יש לומר "ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי", שביאר השירה אחרי הישועה שונה, ומההודי' וההלל מקודם זה. כי אפילו אם יודה להשי"ת בטחון מה שהשי"ת יעשה לו נסים, כמו שאמר דוד המלך ויושיעו מיד שונאו וכיו"ב, הרי יש פרטי הנס וכל הדברים אשר השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו, חוץ ממה שמוציאו מהנס יש הרבה דרכים. וכעין שאמרז"ל עתיד היה יעקב אבינו לרדת למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכות גרמה לו.
וכבר כתב האבודרהם (סדר ההגדה ופירושה) מפרש "וירד מצרימה" (דברים כו:ה) – אנוס על פי הדיבור, על כרחו ירד למצרים שאמר לו הקב"ה "אל תירא מרדה מצרימה" (בראשית מה:יד). נמצא שמוכרח לירד לשם, עד שאמר לו "אנכי ארד עמך מצרימה". ועוד אמרי' (שבת פט:) ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרם לו וירד בכבוד גדול, שנאמר (הושע יד:א) "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה", עכ"ל.
וא"כ אחר הנס שנעשה, אפילו שכבר אמר שירה בפרטי השירה משתנים בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה, ומודים ומשבחים בדרך אחרת. כי יש הרבה פרטים יותר ויותר שיש להודות ולשבח שאינו בדעת האדם מקודם. וזה ביאור בנשמת, שמקודם אומר 'אין אנחנו מספיקים להודות', והכוונה שאינו יודע כל הפרטים, ואפי' יודע יש הרבה נסים נסתרים. אבל אח"כ אומר 'על כן איברים שפלגת בנו', דהיינו אחר הנס יודו וישבחו ויפארו' וכו' על מה שעיניו ראו, ועל בודאי יש להודות.
וזהו הכוונה "אשירה לה' כי גמל עלי" על מה שגמלנו וראינו הישועה על זה אמרו שירה. וזהו 'כי גמל עלי' אחר שכבר גמל עלי בגמילת חסד הרבה יותר ממה שאוכל להבין מקודם הנס (והארכנו בזה משנת השבוע חי שרה פ"ג ועומ"ק).
ובאמת הטור (או"ח סי' תקפ"א) הביא דבמדרש ר' חנינא ור' יהושע אומרין, איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה. פירוש מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם כו'. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ואוכלים ושותים ושמחים בר"ה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס. עיי"ש דמתחילה אומר ומכין עצמו, דבטוח שהשי"ת יעשה לנו נסים.
אבל כעת שכבר קבלנו הנסים
רוקדים עם התורה ובטוחים שקבלנו
ויש להמתיק הענין ביותר, בהקדם שזה ממש כמו במתן תורה נעשה ונשמע. כדאיתא (שבת פ"ח) ההוא אפיקורס דחזייה לרבה דעיין בשמעתא ויתבא אצבעותיה דידה תותי כרעיה וקא מייץ בהו וקמבען אצבעתי דמה. אמר ליה, עמא פזיזא דקדמית ופומייכו לאודנייכו אכתי בפחזיתיכו קיימיתו, אבעי לכו למשמע ברישא אי מציתו קבליתו, ואי לא לא קבליתו. אמר לו אנן דסגינן בשלמותא כתיב בו (משלי יא :ג) "תומת ישרים תנחם". הנך אינשי דסגיין בעלילותא כתיב בהו (שם) "וסלף בוגדים ישדם".
וזהו הכוונה של המדרש, שאנחנו עומדים בדין בראש האיך נקבל התורה, מלכות שמים, האם יהיה קבלה נכונה. ואם נזכה וע"ז יהיה מקבל ובטח שאין הקב"ה בא בטרוניא ותומת ישרים, ובזה שמח שמקבל התורה. אבל הגוי לא יכול לקבל, כי אצל הכל בפזוזייכו קיימיתו, אבל העיקר הוא האמונה והבטחון, שאלמלא הקב"ה אינו יכול לו, ובוטח ובטוח על סייעתא דשמיא.
וזהו השמחה בתורה שאנחנו בטוחים שנוכל לקבל ולקיים. וישראל ואורייתא וקוב"ה קשורים, כדברי רביה"ק בנוע"א זי"ע (פ' מצורע) נראה לפרש על דרך הרמז, דהנה בכל עסק האדם הן תורה או תפלה: צריך האדם לומר 'לשם יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתיה'.
ונראה לקרב אל השכל מה הוא היחוד הזה קוב"ה ושכינתיה הוא כך: דהנה האדם כשלומד תורה הוא מדבר דברים קדושים ואותיות הקדושים, ומכח מה הוא מדבר מכח חלק אלקות אשר בקרבו, דהיינו הנשמה הקדושה היא חלק אלוה ממעל. וזהו ידוע דאורייתא וקוב"ה כולא חד (זוה"ק ח"ג עג.), נמצא ע"י נשמה הקדושה שמדבק עצמו בחלק אלקות שבו באותיות הקדושים, אזי מעלה הדיבורים למעלה ומתדבקים באחדותו יתברך שמו וזהו יחוד קב"ה ושכינתיה, שמיחד התורה הקדושה ונשמתו הקדושה עם קב"ה ע"י לימוד התורה והתפלה. וזהו בכל אדם.
אבל משה רבינו עליו השלום היה בו מעלה יתירה, שקודם הדיבור היה מיחד חלק אלקות שבו עם קוב"ה, דהיינו הקול היוצא מגרונו של אדם הוא קודם הדיבור כנודע. והיה זה מעלת משה רבינו עליו השלום, שמיד בקול היה מיחד הקב"ה ושכינתיה, דהיינו עם חלק נשמתו. וזהו (שמות יט:יט) "משה ידבר והאלקים יעננו בקול", רצה לומר חלק אלקים היה מנענע בו קודם הדיבור. וזהו שאמרו חז"ל מלמד שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה, דהיינו בקול היוצא מהגרון, דהיינו נשמתו היה מייחד תמיד עם קוב"ה בקול.**
נועם אלימלך (פ' מצורע), ועוד איתא בגמ' (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד. ונראה לתת טוב טעם לדבר, דהנה האדם ההולך בעבודתו יתברך צריך לדקדק על עצמו במאד מאד שלא יבוא לו שום פניה וגדלות בעבודתו יתברך שמו, דהיינו בעסק התורה או תפלה. כי אם חס וחלילה יבוא לו איזה פניה, אזי העבדות הזה אינו עולה למעלה.* אך כשאדם רשע עושה תשובה על עוונותיו הגדולים, דהיינו חס וחלילה גזל ועריות ושאר עבירות, כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה. וכשעושה תשובה גמורה באמת ובתמים, אז מעלה ג"כ התפלות של הצדיק שנפלו לו פניות בהם. ולזה במקום שבעלי תשובה עומדים כו', כי הבעל תשובה במדריגה גדולה יותר מהצדיק שמעלה ג"כ תפלתו והתורות של הצדיק כנ"ל.
אני דומה כשר לפני המלך
ודומה לזה מצינו בגמ' (ברכות לד:) אמרה לו אשתו [לר' יוחנן בן זכאי], וכי חנינא גדול ממך ? א"ל לאו אלא הוא דומה כעבד לפני מלך ואני דומה כשר לפני המלך. ופירש"י, כעבד בן בית נכנס ויוצא שלא ברשות. כשר לפני המלך שאינו רגיל לבוא לפניו, עכ"ל רש"י. הרי שמקום עמידתו לפני המלך אינו ראי' על מדרגתו, וה"ה לגבי בע"ת וצדיק גמור.
והנה זה מה שאמר 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא', כבן בית נכנס ויוצא בלא רשות, ורגיל לבוא לפניו בכל פעם. וזה שמסיים 'דסגידנא מקמי' ומקמי' דיקר אוריתא בכל עיד"ן ועיד"ן'. ובאמת זה כבר מושג של עבד בדרגא אחר של מה שהבאנו שאין עושין רצונו של מקום.
חילוק בהתחלה יציאת מצרים או בראשית
והנה עוד ענין בזה לנעוץ סוף התורה בתחילה בעזהשי"ת. ולכל היד החזקה', וברש"י 'בראשית ברא', אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב:ב) מ"החודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית. משום (תהלים קיאנו) "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים. הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא - הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו :
ונקדים מה ששמעתי מכ"ק אאדמו"ר הגה"ק זי"ע בשמחת תורה כאשר שרו הזמר "אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמי ומקמי דיקר אורייתא בכל עידן ועידן", והקשה בזמן שאין עושין רצונו של מקום קרויין עבדים. וא"כ מה ענין עוד לשורר שאנחנו בגדר עבדים.
אני דומה כשר לפני המלך
וזה 'לעיני כל ישראל' זה שבירת הלוחות, וע"ז מזהיר היות שנשבר כוס אחד, א"כ איך יכירו שיש מלך בעולם. וע"כ מזהיר על קריאת שמע. וזהו הכוונה 'בראשית ברא'. וכתב החיד"א בספרו פני דוד, שמעתי מזקן אחד ודחיל חטאין, שתיבות 'בראשית ברא' עם שני הכוללים בגימטריא ׳שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד׳. והנאני, כי בתחילת התורה שם רמז יחודו יתברך, וכל הכוונות אשר בסוד היחוד שהן רמוזות בתיבות אלו, כמו שאמרו בזוהר הק' ח"ה ובכתבי האריז"ל, הכל רמוז בתחילת תורתנו הקדושה. ואחר זמן נזדמן לידי לשעה ספר צבי קודש, וראיתי שכתב גימטריא זו, והוסיף שמשום כן פתח רבנו הקדוש בתחילת תורה שבעל פה המשנה במצוות קריאת שמע.
וזהו 'זאת תהיה תורת המצורע',* פירוש תורת המצורע שהוא הבעל תשובה המוציא רע כשיתקן ויעשה תשובה שלימה, אז יפעול שתהיה תורתו תועלת להשכינה שנקראת 'זאת' כידוע, שמעלה את השכינה ליחדה עם קוב"ה. ומפרש הכתוב מהיכן זוכה למדה זאת, ומפרש מחמת 'והובא אל הכהן' כנ"ל, שמביא ומעלה תפילת הצדיקים שהיו מונחים למטה מחמת הפניות שהיו להם, ומעלה אותם למעלה למעלה*.
ובזה אנחנו שמחים על הקשר והדביקות בתורה שמינה לא נזוז, ולא נדקדק במה שמחשבה מועלת לדב"ת כדאי' בסנהדרין, אלא בטוחים שיעשה לנו שנזכה לקיימה. וזהו הכוונה שיעלה זכרוננו לטובה, ובמה בשופר, דהיינו קבלת התורה נעשה ונשמע שבודאי נעשה כמו רבא 'תומת ישרים תנחם' וזהו הזכרון לטובה. [וסיימנו בדברים הנפלאים מהבן איש חי בספרו ידי חיים (סי' תרס"ט, הובא באוצרות חיים על שמחת תורה)].