עַד שׁוּב שחזרה וכפלה, הוא גם מלשון שבע שנים שֶׁיַּעֲבֹד ברחל. ומה שאמרה תָּשׁוּב וכן שׁוּב עם ו"ו בכתיב מלא, בזה רמזה לו שֶׁיַּעֲבֹד עוד שש שנים בצאן לבן.
ובזה ינתן טעם לפרשת ויצא מדוע נקט יעקב בהסכם עם לבן שבע שנים מדעתו. באומרו אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה (שם, כט, יח), ומדוע לא חשש שמא תקרא לו רבקה אמו בתוך זה הזמן. שהרי אמרה לו (כז, מה): עַד־שׁוּב אַף־אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם.
וכן אתה מוצא במה שאמר לבן ליעקב: מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם־אֶת־זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע־שָׁנִים אֲחֵרוֹת. ולא סוף דבר שלא התוכח עמו אלא אף מיד הסכים שנאמר וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן. אלא שזכר יעקב את אשר רמזה לו אמו, שיהיה עם לבן עשרים שנה, להולדת השבטים ולקבלת שכרו בצאן.