וַיַּ֨אמֶּר יְהוָ֜ה ל ה שְנִ֤י (גיים) גֹויִם בְבִטְנ ך ושְנֵ֣י לְאֻּמִָ֔ים מִמעַָ֖י ך יִפרָ֑דּו ולְאם֙ מִלְאֵ֣ם יֶָּֽאֱמ ץ וְרַָ֖ב יַעֲבֹ֥ד צעִָֽיר (כה,כג')
שְני֙ גֹויִם. א''ר יהודה אמר רב אלו רבי ואנטונינוס שלא פסק משולחנם צנון וחזרת. (ברכות נ''ז עמ'ב'). ובשימת לב, קרינן גֹויִם וכתיב גיים. והוא מלשון ג אּות. שהתנהגו לכאורה בגאות. אלא שרבי הבא מיעקב התנהג בגאות רוחנית, כעין מה שנאמר ביהושפט מלך ישראל (דברי הימים ב יז,ו') אנטונינוס שבא מעשו, התנהג בגאות גשמית.
וַיִגְב ה לִב ו בְדַרְכי ה' , ולעומתו
וֲ הוינן ב ה, מאי צנון וחזרת שלא פסק משולחנם. והרי רבי כשנפטר הרים עשר אצבעותיו ונשבע שלא נהנה בהם. אם כן מהו צנון וחזרת שכביכול נהנה מהם.
ולעומקו של מקרא ועל דרך הצח, יש לומר, צנון שצנן את תאוותיו, וחזרת שחזר על לימודו, ובזה היתה ניכרת גאוותו הרוחנית, שגבה לבו בדרכי ה'.
מִמעַָ֖י ך יִפרָ֑דּו. פירש רש"י: מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו.
ועל דרך הרמז, ירמזון אֵ לין מליא על מחלוקתם של רבי ואנטונינוס בענין היצר הרע. (כמובא בסנהדרין צא.): אמר ליה אנטונינוס לרבי מאימתי יצה''ר שולט באדם משעת יצירה או משעת יציאה א''ל משעת יצירה א''ל א''כ בועט במעי אמו ויוצא אלא משעת יציאה. אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר {בראשית ד-ז} לפתח חטאת רובץ.
ויש להבין מחלוקתם ומדוע חזר בו רבי מלימודו וקיים את הלימוד של אנטונינוס הגוי. ועוד הביא ראייה לדבריו.
וביאור הדברים: רבי וכן אנטונינוס לכאורה יודעים היטב כי יצר הרע באדם משעת יצירה. שכן עשו, וזקֵנ של אנטונינוס בבטן אמו כבר רצה לצאת לעבודה זרה.
וכן יעקב מבטן אמו ומשעת יצירתו כבר היתה ידו טבועה ואוחזת בעקב עשו. ובעבר אמו ליד בית המדרש רצה יעקב לצאת.
ואם כן יש להבין מה מחלוקתם. ויש לומר שאין חולק שיצר הרע מתהווה באדם משעת יצירה. רק מחלוקתם היא ממתי היצר הרע שולט באדם.
אנטונינוס הבין לשיטתו, שאם יצר הרע שולט באדם משעת יצירה א''כ בועט במעי אמו ויוצא טרם זמנו. והרי עשו אמנם בעט לצאת, אבל לא עד כדי יציאה. והיא ראייתו שיצה''ר שולט באדם רק משעת יציאה.
וכן לשיטתו הבין אנטונינוס כי אחיזת יעקב בעקב עשו היתה רק משעת יציאה, כי רצה לעכבו מלצאת לפניו.
והוא אינו יודע את שגלוי לרבי. שיצה''ר שולט באדם משעת היצירה. ומה שיד יעקב אוחזת בעקב עשו הוא משעת יצירה. לא רק לעכב יציאת עשו, אלא אחיזתו בעקב אחיו היא מראשית הוויתו ועד אחרית הימים. ומה שעשו יצא בלא בעיטה, משום שיעקב היה אוחז בעקבו כבר מבטן אמו.
ויעקב עצמו לא יצא בטרם הזמן כי היה המלאך מלמדו כל התורה כולה.
ורק היה מרטט ומרקד בַעֲבר אמו ליד בית המדרש.
ולא נותר אלא לברר מדוע אם כן הסכים רבי עם אנטונינוס ועוד הביא ראיה לדבריו מ"לפתח חטאת רובץ".
ולעומקו של מקרא, כוונתו של רבי בזה שלא יאמר אנטונינוס שידו של יעקב אוחזת בעקב עשו בגלל יצר הרע.
אדרבה, היה זה יצר הטוב שעמד על שלו ועל זכותו להיות הבכור, כפירוש רש''י. וגם הפסוק "לפתח חטאת רובץ" מעיד שיצר האדם מתהווה בו בשעת יצירה. וזו הסיבה שהוא רובץ בפתח. שאם אינו שולט בו בבטן אמו, ממתין הוא לו לפחות לפתחו. אך בודאי יאמר רבי שיצר האדם מתהווה בו משעת יצירה שנאמר וייצר. בשני יו"דים.
ומעתה יש ליתן טעם לדברי רבי שאמר "דבר זה למדני אנטונינוס". וַהֲוינן בּה, מה הוא אותו דבר שלמד מאנטונינוס.
ויש לומר, מה שלמד מאנטונינוס הוא מה שהוקשה לו, מדוע לא קבל עשו את הדין, שהבכורה מגיעה ליעקב. והרי ידו אוחזת בעקבו. אלא שעשו חשב שידו של יעקב אוחזת בו באקראי, משעת יציאה. והתגלגל הדבר שמכר לו את הבכורה, ומעת המֶּכֶּר שוב לא יכול לערער בדבר. ו ו ל הבין עשו מה שהבין רבי, שיד יעקב אחזה בו משעת יצירה, והאחיזה לא באקראי היא אלא בעצם הדבר, היה מוותר לו, והיתה נמנעת המכירה, ואם היה מתחרט לא היה פתחון פה ליעקב. והקב''ה סובב שתהיה מכירה כדי שלא יוכל לחזור בו.
וכאומרו: דבר זה, שכך חשב עשו, שלפתח חטאת רובץ, זה למדני אנטונינוס. ולא השכיל עשו להבין שֶּמה שהוא רובץ לפתח, זה באקראי, כי לא יכול לו במעי אמו, שהרי יעקב היה מעכב בעדו, באחיזת ידו.
והשתא דאתית להכי, יש להעיר ולהאיר מה שאומרים שיצר הטוב נולד רק בגיל הבר מצוה, משנהיה לאיש. אכן כן, יש לדייק שאז הוא נולד בפועל. אך כמו שלכל ילוד יש זמן עיבור עד לידתו, כן יצר הטוב ימי עיבורו הוא י''ג שנה. ומשנגמר עיבורו בהיותו בן י''ג שנה, אזי הוא נולד בו, היצר הטוב. אך בכח הרי עיבורו הוא משעת יצירה, שנאמר וייצר, בשניח יודי''ן. ומה שיעקב, ידו אוחזת בעקבו, זה בעצם המהות של יעקב.
ועוד יש להאיר בזה, מה שעשו רצה לצאת לבית התיפלה, גם זה אינו עניין ליצר הרע, אלא זה טבעו של עשו. שמזמן היצירה הוא כופר בהשגחה. ובזה צדק אנטונינוס, שאם יצר הרע מזמן היצירה הרי הוא בועט. ואין לך בעיטה גדולה יותר מאשר לכפור במציאות השם כבר בבטן האם. אך בפועל לא בעט כי עקבו אחוז ביד יעקב.
וזה שאמר הפסוק מִמעַָ֖י ך יִפרָ֑דּו. שאין הכוונה דווקא ליעקב ועשו שיפרדו זה מזה כבר בבטן. אלא ודאי יש לומר לעומקו של מקרא, ממעיך יפרדו כל אחד ואחד בפני עצמו. עשו יפרד מבוראו, ומיצר הטוב. ויעקב יפרד מיצר הרע, כבר מבטן אמו.
אבל הם, יעקב ועשו אחוזים זה בזה מבלי יכולת להיפרד כלל. שנפילת עמלק אחוזה בעליית יעקב, שכאשר הקול קול יעקב אין הידים ידי עשו, ואינו יכול להזיקו כלל. וזה נרמז בברכת יצחק והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך.
ועל דרך הצח מאי תריד, נוטריקון: תראהו יורד. שאם אין הקול קול יעקב, ח''ו, הידים ידי עשו.
וזה שאמרו לא חרבה צֹור אלא מבניינה של ירושלים, תובב'א.