יעקב אשר פדה את אברהם
'וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק' (כ״ה י״ט). במדרש בפרשתינו (בראשית רבה ס״ג ב׳) הביאו הכתוב במשלי (י״ז ו׳) 'עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם'; ופירשו ענין עטרת זקנים בני בנים, דבזכות שעתיד יעקב לעמוד מאברהם, ניצול אברהם מכבשן האש, וזה מה שאמר הכתוב (ישעיה כ״ט כ״ב) 'לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם', יעקב פדה את אברהם;
והנה כבר נתבאר בבד קודש הכתוב במשלי מדוע תפארת הבנים היא באבותם, ואילו עטרת הזקנים אינה עד בני בנים, ולא די בבנים להיות עטרה להם, ונתבאר בזה שהרי אבות מכלל תולדות, דאיכא תולדות, וכדי לראות את שלימות האדם, אין די במה שאנו רואים בו בעצמו, וצריך לבדוק בתולדותיו אם כיוצא בו הם אם לאו, דמי שאין זרעו כמותו הוא חסרון בו בעצמו שלא קנה את מעלותיו בקנין גמור עד שיעביר אותם לזרעו אחריו, וכדי שנדע שזרעו כמותו צריך לזה לראות בני בנים, על פי המבואר בדברי התוס' ריש ב״ק גבי אבות הטומאה תולדותיהן לאו כיוצא בהן, שהקשו והא חרב הרי הוא כחלל, ותירצו דכיון שאין חרב עושה אחר כיוצא בו, כחלל הרי הוא, ולא חשיב תולדותיהן כיוצא בהן, הרי דלהחשב כיוצא בו של האב אין די במה שהבן גם בעל מעלה, דבזה עדיין אין אנו רואים שהוא כאביו, ורק כשאנו רואים שגם בני הבנים הם בעלי מעלה אז נדע שהבן הוא כאביו, וגם הוא מוליד בן צדיק אחריו כאביו, ובזה נודעת שלימות האב שתולדותיו כיוצא בו ומעלותיו הם קנין אצלו ועוברות לזרעו אחריו.
והנה במדרש הנ״ל איתא דאברהם ניצול מכבשן האש בזכות יעקב שעתיד לעמוד ממנו, אולם בתנחומא כאן (סימן ד׳) איתא בתוספת דברים וז״ל: כיצד אברהם נתעטר בזכות יעקב, כשהשליך אותו נמרוד לתוך הכבשן ירד הקדוש ברוך הוא להצילו, אמרו מלאכי השרת רבש״ע לזה אתה מציל, כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו, אמר להן הקדוש ברוך הוא בשביל יעקב בן בנו שעתיד לעמוד ממנו אני מצילו, מנין א״ר ברכיה שכך כתיב 'לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם', פדאו מן הכבשן, הרי נתעטרו אבות בשביל בנים';
וצריך ביאור טענת מלאכי השרת האם אין אברהם ראוי מצד עצמו להנצל. ונראה לבאר הדברים דטענתם היתה שלא יצילו הקב״ה באופן כזה של שינוי הטבע מוחלט כל כך שיתהלך בתוך האש הלוהטת של בעירת הכבשן ולא תשלוט בו, אלא היה ראוי לעשות לו נס שיברח משם או שתנשב רוח עזה ותכבה האש וכדו׳, כי נס מוחלט כזה אין ראוי רק למי שהוא שלם בתכלית, ואילו אברהם הרי כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו, וכיון שעתידין לעמוד ממנו רשעים, סברו מלאכי השרת שזה מורה על איזה חסרון בו בעצמו, שאין מעלותיו קנויות לו באופן שיעברו ממנו לזרעו.
ועל זה השיב להם הקב״ה 'בשביל יעקב בן בנו שעתיד לעמוד ממנו אני מצילו', וכמו שנתבאר דכיון שאנו רואים שאברהם הוליד בן כמותו בשיעור כזה שאף בנו הוליד בן צדיק, הרי שמעלותיו הם קנין גמור אצלו, ועוברות ממנו לזרעו אחריו, וכבר אברהם יכול להעמיד דורות בשלימות, ומעלותיו קנין גמור אצלו ותולדותיו כיוצא בו, ומה שעתידין רשעים לעמוד ממנו בהמשך הדורות, אין זה מצד חסרון בו אלא קלקול שנתהוה אחר כך בצאצאיו, ולכן אברהם מצד עצמו ראוי להצלה אפילו באופן כזה שיתהלך בתוך הכבשן ולא ינזק. (עי' בבד קודש מהלך אחר בכל זה)
תכלית ברכותיו של יצחק להחזיק ידי יעקב
מבואר בפרשתינו ענין הברכות שחפץ יצחק לברך את עשו, ושלחו להביא לו ציד וכשיאכל ממנו יברכנו, ורבקה שמעה זה וציותה על יעקב להכנס וליטול הברכות, וצריך ביאור דאמנם מסתבר שהיה כאן היתר לשקר ולשנות מן האמת, וכהני תלת מילי דעבידי רבנן דמשנו במילייהו (ב״מ כג:), אולם לא נזכר כאן כלל ענין זה שיש כאן שקר רק שהדבר מותר, וכל פחדו של יעקב היה אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה, וביותר שיעקב הוא האיש שמידתו היא שלימות האמת, ומעלתו היתה שלימות בתורה שהיא אמת, ונאמר עליו (מיכה ז' כ') 'תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב', ואם כן שהוא הסמל לשלימות מידת האמת, לא מסתבר שיפעל להשיג תוספת מעלות על ידי הברכות מאביו בדרכי מרמה אף אם יש היתר לרמות.
וביאור הדברים דודאי ידע יצחק מעלתו של יעקב שהוא איש תם יושב אהלים, ואילו עשו איש ציד איש שדה, אלא שהיה עשו מרמהו עד שלא הכיר רשעתו של עשו, והיה סבור שאדם הגון הוא, וחפץ היה ליתן לו העולם הזה, כדי שהוא יתמוך ויחזיק את יעקב, ועל ידי זה יוכל לעסוק בתורה בשלוה, וכענין ישכר וזבולון, ולא חפץ היה ליתן הברכות ליעקב, כי הוא צריך להיות פנוי לעבודת ה' שלו, אולם רבקה הכירה רשעתו של עשו, וידעה שמהברכות שיגיעו לידי עשו לא יראה יעקב מאומה, וכיון שגם אצל יצחק תכלית הברכות הם לטובת יעקב, ומה שחפץ ליתנם לעשו הוא מפני שדרכו יגיעו ליעקב, אין כאן שקר כלל, וכשאמר יעקב ליצחק אנכי עשו בכורך, היינו אני הוא אותו שיש בו מידה זו שאתה סבור שישנה בעשו כדי ליתן לו הברכות.
וזה ביאור מה שאמרה לו רבקה עלי קללתך בני, ותרגם אונקלוס עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לוטיא עלך וכו', שאמנם כך היה, שכעת נתגלה הענין גם ליצחק, כשהרגיש שעם יעקב נכנס גן עדן, ועם עשו נכנס גיהנם, ואמר גם ברוך יהיה, ואף כשנעתר לבכיו של עשו וברכו, כבר לא היה כברכת יעקב שברכו במתנת שמים ויתן לך האלקים, אלא משמני הארץ יהיה מושבך ועל חרבך תחיה, שברכו בגשמיות שיהיו לו דברים אלו, אבל אינם אצלו מתנות שמים, וגם ציוה ליעקב שלא יקח אשה מבנות כנען, ועם עשו לא דיבר בענין זה שכבר ידע דרכיו.
ללכת בדרכיו
אם הרב דומה למלאך ה' צבקות יבקשו תורה מפיהו. מרגליה בפומיה דרבינו מרן שליט״א לעורר אטו ראינו מלאך ה' שנוכל לדעת מי הוא הרב הדומה לו? אלא מבאר רבינו מרן שליט״א כי מלאך פירושו שליח, וזה כבר ניתן לראות ולחוש מי העושה שליחותו מאת ה' המקיים שליחותו באמת זהו דמות הרב מפיו יבקשו תורה. בשליחותו הגדולה של רבינו שליט״א בהעמדת התורה בדורנו והשפעתו על תלמידים זכינו לאורו גם בעניני חינוך וצורת מסירת התורה בהעמדת צביון הישיבות הקדושות במסורה מרבותיו זצוק״ל. בשבועות הקרובים נביא בעז״ה מדור זה ענינים אלו כפי שנאמרו על ידו בכינוסים שונים, ועיקרם בכינוסי 'לב שומע' שרבינו שליט״א רואה בהם צורך השעה, ומקדיש מזמנו זמן יקר עבורם. תודתינו להנהלת לב שומע וליו״ר המפעל הרב הגאון רבי אליאב מילר שליט״א הסמוכים על שולחנו של רבינו מרן שליט״א, על מסירת הדברים לפרסומם ברבים.
שו״ת בעניני חינוך מכינוס לב שומע תשע״ו
השאלה הראשונה התייחסה לדרך בה צריך להעביר את התורה לתלמידים.
רבינו שליט״א: ״לפני שנשיב אבקש להקדים הקדמה קצרה: במדרש כתוב מי שלומד ואינו מלמד אין לך הבל גדול מזה, אותו הלשון מצינו גם במדרש אחר על מי שאינו מעמיד תלמידים אבל בפחות חומרה 'הרי זה הבל', רואים כאן יסוד אחד ברור שבשורש הלימוד מונח ה'ללמד' ומי שלומד ואינו משתדל ללמד הרי בגדר 'הבל', עד כדי כך ש'אין לך הבל גדול מזה', אמנם אם הוא מלמד אבל איננו משקיע בהעמדת תלמידים לבנות אותם בתכלית גם זה 'הבל', אבל מי שאינו מלמד כלל, הוא ותורתו במצב של אין לך הבל גדול מזה!
ועתה – אומר רבינו שליט״א ״נשיב על השאלה: כתוב בגמרא מניין שהתלמידים קרויים בנים שנאמר 'ושננתם לבניך' – אלו התלמידים ומניין שהמלמדים קרויים אבות שנאמר 'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו', לכאורה השאלה מתבקשת, למה לי תרי קראי? אם התלמידים הם בנים, ממילא שהמלמדים הם אבות, הרי זה לכאורה שני צדדים של אותה מטבע? בהכרח שזה לא עניין של 'תוארים' בלבד 'בנים' ו'אבות', זה גם לא שכר בעלמא, אלא יש כאן לימוד על צורת הקיום של תלמיד ורב, הצורה של קיום מצוות מלמדה לאחרים, היא רק באופן שהרב ירגיש שהתלמיד הוא בנו, רק כך מתקיימת המצווה של ללמדה לאחרים, וכך גם התלמיד לרב צריך להרגיש כאילו רבו הוא אביו, כי רק כך הוא יכול לקבל ממנו תורה.
השאלה היא לפעמים מה הוא המגדיר של 'אבא'?
רבינו שליט״א: ״הבה ונראה מה הוא המגדיר של 'אבא' על פי דעת חז״ל, הגמרא אומרת שאדם שלפניו אבדת אביו, ואבדת רבו, מקדים להרים ולהשיב את אבדת רבו כי 'אביו מביאו לחיי שעה ורבו מביאו לחיי עולם הבא'. לכאורה אנו רואים כאן בחז״ל שההגדרה של 'אבא' היא שהוא מביאו רק לחיי שעה, אם כן נתבונן נא – מה קורה אדם חולה שנכנס לבית מרקחת וקונה תרופה שהצילה את חייו, הרוקח הופך לאביו? ואם רופא הציל חייו הופך הרופא לאביו? במה ייבדל האב מהרוקח? התשובה היא, שרוקח ורופא אולי מעניקים חיים, אבל אבא מעניק את חייו, הוא ייתן כל אשר לו בעד בנו. הרי לנו הגדרה כיצד צריך להרגיש רב, התורה היא בוודאי 'סם חיים' אבל יש מי שמעניק את ה'סם חיים' כמו בית מרקחת, זה לא נקרא 'אבא', אבא כאמור נותן את חייו הוא, גם התלמיד צריך להרגיש שהוא לא קונה את ה'סם' אצל רוקח אלא אצל אבא שנותן עבורו את חייו״.
כיצד גורמים לכך שהשיעור ישפיע על כל אחד מהתלמידים?
רבינו שליט״א: ״הגמרא מספרת שרב זירא היה ראש ישיבה, ורב ירמיה היה אחד התלמידים, והנה רב זירא אומר שיעור ולקראת סוף השיעור רב נחמיה החל להתארגן לתפילת מנחה, ראה זאת רב זירא ואמר לו את הפסוק: 'מסיר אזנו משמוע תורה אף תפילתו תועבה', אנו צריכים להבין למה כזו לשון חמורה, והביאור בזה הוא שהלימוד בעת אמירת השיעור הוא ממש מסירתה מגבוה, וכשכך היא ההרגשה אז לא שייך לעזוב אפילו לצורך תפילה, שהרי לא שייך לעזוב את השכינה כדי לקבל שכינה, אם אתה עזבת את דברי השכינה, למה שדבריך יהיו נשמעים אצל הקב״ה בעמדך לפניו בתפילה? ממילא קרא עליו מסיר אזנו משמוע תורה אף תפילתו תועבה. כך צריכה להיות ההרגשה בשעת השיעור שהרב מוסר השיעור שכינה מדברת מתוך גרונו.
אמנם זה תלוי ברב, שירגיש את זה שהוא כעת פה לקב״ה. זכורני בילדותי למדתי אצל מלמד דרדקי בברנוביץ', המלמד היה אומר לנו 'קינדערלאך, זאגט דער הייליגער תנא, פון די הייליגע משנה, א'הייליגער דין, ארבעה אבות נזיקין' – נו, זו משנה אחרת לגמרי... הוא העניק לנו את ההרגשה שאין זה המלמד שמלמד אותנו את המשנה, אלא שכינה מדברת מתוך גרונו... כך בחור צריך להרגיש שהוא שומע שיעור מאבא שמוכן לתת עבורו את הכול ושהשכינה מדברת מתוך גרונו והוא ישליך חייו בשבילו, נו, איך הוא ייצא מהשיעור...״
איך גורמים לכך שיימשכו להקשיב לשיעור?
רבינו שליט״א: ״התנאי הראשון הוא שיהא 'געשמאק' בדברים, את זה ראינו ומצאנו במעמד הר סיני, חז״ל אומרים שבתחילה הקדוש ברוך הוא השמיע את התורה פרחה נשמתם, המתיק להם את הדיבור שמעו ותחי נפשם, לכאורה צריך להבין מה היה צריך את שני השלבים האלו, למה לא מיד המתיק להם את התורה? אנו הרי מתפללים כל יום 'והערב נא ד' אלוקינו את דברי תורתך בפינו' התורה והקדוש ברוך הוא, חד הוא, זה הדיבור שלו כביכול ממש, לכן באופן טבעי הגוף לא יכול להכיל מיד את דברי התורה 'פרחה נשמתם', זה היה השלב הראשון שיבינו ויידעו וישכילו שמצד הדיבור עצמו הגוף לא יכול להכיל את התורה. השלב השני, המתיק להם את הדיבור, הקדוש ברוך הוא עשה שהנעימות של התורה תוכל להיות מורגשת על ידי הגוף עצמו, עם הכלים של הגוף. יש כוח של מתיקות אלוקית בתורה שיכולה להיות מוטעמת ומורגשת בבלוטות הטעם השכליות של האדם, וזו היא התפילה 'והערב נא', ואם אמרנו שלימוד מהרב או לימוד של התורה בכלל זה כמו מעמד הר סיני, צריך לראות שיתקיים כאן ה'המתיק' להם את הדיבור, וכל אחד צריך לדעת את זה, שיש מבחן שאי אפשר לדלג עליו כשרוצים לומר פשט, כשרוצים לומר חידוש, אם זה לא ערב ממש לשמיעה ולהבנה של כלי הגוף אסור לומר זאת, כי לא כך מקבלים את התורה. זכורני פעם בבחרותי הייתי אצל מרן ה"חזון איש" והוא שאל שאלה על הרמב״ם, חשבתי והתחלתי לומר שאולי יש ליישב 'בדוחק' אמר לי מרן זצוק״ל בצחות: 'מה עשה לך הרמב״ם שאתה צריך ליישב אותו 'בדוחק', למה שלא נבאר דבריו שלא בדוחק?'... כאשר אומרים שיעור צריך שהחידושים יהיו בהירים וערבים ולא 'ליישב בדוחק', את ה'בדוחק' תשאירו להמהרש״א״.
דבר לפרשה
בפרשת השבוע אנו פוגשים את עשו, כשמגיע מן השדה עייף מאד ומבקש מיעקב אבינו: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, ועל כן נקרא שמו 'אדום'.
מרן ראש הישיבה שליט״א מעיר על כך הערה נפלאה: הרי כבר בעת לידתו התורה מספרת לנו שעשו היה אדמוני! אם כן, מדוע התורה לא קראה לו 'אדום' מיד כשנולד?
אלא יסוד גדול מלמדת אותנו התורה: שמו של האדם ומהותו הפנימית אינם נקבעים לפי המראה החיצוני שעמו נולד, אלא אך ורק לפי מעשיו ובחירותיו. העובדה שעשו נולד אדמוני עדין לא קבעה לו את שמו לנצח. רק כשהגיע אליו ניסיון קטן של עייפות, עשו לא הצליח להתאפק, והצבע האדום של התבשיל עמד לנגד עיניו והוא ביקש לקבל את האוכל מיד. מעשה זה חשף את פנימיותו, שהתאוות הן ששולטות עליו, ונוכח זה נקבע שמו לנצח: עשו הוא 'אדום'.
לעומת זאת, בפרשה עצמה אנו מוצאים התנהגות הפוכה לגמרי אצל יצחק אבינו, שביקש מעשו להכין לו מטעמים. לכאורה הדבר מעורר פליאה: היכן מצינו בצדיקים שיבקשו להתענג על מאכלים טעימים?
מרן שליט״א מעיד על מה שראה בעיניו אצל אביו, מרן ראש הישיבה הגר״ד פוברסקי זצוק״ל: הוא כלל לא הרגיש טעם באוכל, לא הכיר את המטבח בבית ואפילו לא ידע איזה צד בשיש הוא הבשרי ואיזה החלבי, גם כוס תה לא הכין לעצמו, ואם לא הגישו לפניו לא היה שותה! אם כן, איך יצחק אבינו ביקש מטעמים?
אלא התשובה מתגלה כאשר נזכרים במה שרש״י מביא מחז״ל: יצחק אבינו ביקש לאכול קרבן פסח, וכאשר באים לאכול אכילה של מצוה, בודאי שראוי לקיים אותה בהידור רב ולהדר שהמאכל יהיה המשובח והטעים ביותר לכבוד המצוה.
מכאן אנו לומדים את ההבדל היסודי בין דרכו של עשו לדרכו של יצחק: אצל עשו, האוכל שלט עליו, והוא לא יכל להתאפק מול מאכל שנפשו חמדה. ואלו אצל יצחק, האוכל שימש אך ורק כלי לעבודת השם ולקיום מצות מתוך שמחה והידור.
עלינו לקחת מפרשתנו לקח חשוב לחיים: האכילה שאנו אוכלים כדי לחזק את כוחותינו היא מצוה חשובה, ועלינו לאכול מאכלים טובים וערבים לחיך כדי שיהיה לנו כוח ללמד תורה ולקיים מצוות. אך העיקר הוא לזכור את היסוד – שאנחנו אוכלים את האוכל כדי לקבל כוח, ולא נותנים לאוכל לשלוט בנו!