Skip to content
קובץ גליונות

משנת רמ״ה

  • Toldos
  • 5784
  • Hebrew
View printout

ממשנת רבינו מרן ראש הישיבה הגאון רבי משה הלל הירש שליט״א – פרשת תולדות

התנאי לעלייה בתורה – מידת הענוה!

כתוב בסוף הפרשה (בראשית כח, ט), לאחר שיעקב אבינו הלך לחרן, 'וילך עשו אל ישמעאל, ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות, על נשיו לו לאשה'. וכתב רש״י, שממקרא זה ניתן ללמוד שאחר שיעקב אבינו קיבל את הברכות הלך ונטמן בבית עבר, ולמד שם תורה י״ד שנה, קודם שהלך אל לבן לחרן, עיין שם בחשבון בזה. ויש לברר, מדוע לא נכתב דבר זה במפורש, אלא רק ברמז.

ואולי יש לומר בדקדוק הלשון שיעקב אבינו 'נטמן' בבית עבר, דהיינו שלמד תורה בצניעות בלי שאיש יידע מכך, ולכן לא נכתב דבר זה במפורש, כדי לרמז שמאחר ולמד בצניעות זכה לתורה, כמו שכתב הרמב״ם (תלמוד תורה פ״ג הי״ב), וכל היגע בתלמודו בצינעה מחכים שנאמר ואת צנועים חכמה.

ואולי יש להעמיס כן בדברי המדרש (ב״ר סו, א), 'אמר יעקב, ע״י שהייתי עוסק בתורה שנמשלה כמים זכיתי להתברך בטל, שנאמר ויתן לך האלוקים מטל השמים'. ויש לברר, מדוע יעקב הזכיר שהתורה נמשלה למים דוקא [והרי היא נמשלה גם לטל, וכמש״כ בפרשת האזינו (דברים לב, ב) 'תזל כטל אמרתי'], אכן יש לבאר בזה עפ״י דברי הגמרא בתענית (ז.), 'אמר רבי חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה'. וא״כ י״ל שזהו ביאור דברי המדרש, שיעקב אבינו אמר שכיון שלמד תורה שנמשלה למים – דהיינו בצניעות ובענוה – לפיכך זכה לטל, וכמבואר בהמשך המדרש (שם, סי' ג) על הפסוק 'ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש', דדריש 'מטל השמים' זו מקרא, 'ומשמני הארץ' זו משנה, 'דגן' זו תלמוד, 'תירוש' זה אגדה. שמכיון שלמד תורה בענוה לפיכך נתקיים תלמודו בידו.

אלא שעדיין צריך להבין מה השייכות שיש בין מידת הענוה ללימוד התורה. והנה כתוב (שמות ג, ה) 'ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים', ואומרים חז״ל (שמו״ר ג, א), שזה מגודל ענוותנותו של משה, שסבר שאינו ראוי לגילוי שכינה, ועל כך אמר לו הקב״ה, 'אני באתי להראות לך פנים, וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה, לא לאכול ולא לשתות, ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה'. הרי שבזכות שהסתיר את פניו מחמת שהיה סבור שאינו ראוי לכך, וכיבד בכך את הקב״ה, לפיכך זכה לקבל את התורה ולקרני ההוד!

ומבואר שעל ידי ענוה אדם מכבד את הקב״ה. וכן מתבאר מדברי המסילת ישרים (פי״א), שכתב שמידת הגאוה מביאה את האדם לידי כך שמרגיש שהכל מגיע לו – 'לי נאוה תהילה'. הוא מרגיש מיוחד ומרומם יותר מכולם, ומתנהל בכל דרכיו בצורה כזו, וממילא הוא בטוח ש'מגיע לו' כל מיני דברים. ומדבריו מתבאר שמידת הענוה צריכה להביא את האדם להרגשה הפוכה, שלא מגיע לו מאומה, והיינו משום שכל הכוחות והכשרונות והמעלות שיש לו הם מהקב״ה, והוא עצמו אין לו כלום. וזה היסוד של מידת הענוה, שלא מגיע לו כלום, כי הכל מהקב״ה! אבל בעל הגאוה מרגיש שהכל מגיע לו, כי הוא חושב שמה שיש לו, אכן שייך לו, ועל כן כתוב בגמ' בסוטה (ה.), שהקב״ה אומר על בעל הגאוה 'אין אני והוא יכולים לדור בעולם'.

ונמצא שבעל הגאוה מחסר מכבודו של הקב״ה, וממילא הקב״ה מתרחק ממנו, וזה מונע ממנו את היכולת להצליח בלימוד התורה, אבל מי שזוכה למידת הענוה מרבה את כבודו של הקב״ה, והשכינה שורה עליו, ועי״ז הוא זוכה לתורה.

עוד יש לבאר בטעם הדבר שהעניו זוכה לתורה, ע״פ מאמרו של ריש לקיש במסכת שבת (פג:) 'אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל'. וכן איתא במדרש תנחומא (נח סי' ג), 'לא תימצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה. וכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל'. ומוסיף עוד המדרש, 'לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה, שהיא קשה ללמוד, ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחושך'.

נמצא, שכדי להצליח בלימוד התורה האדם מחוייב לכבוש את תאוותיו ורצונותיו, ולבטל את עצמו לגמרי לקב״ה. אמנם מי שהוא בעל גאוה אינו יכול לותר על תאוותיו, כמו שכתב בחובות הלבבות (שער הכניעה פ״י) 'כי מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לו לכלכלתו, לגובה לבו ובזותו מה שהגיע לחלקו ממנו'. ולפיכך אין התורה מתקיימת אצל בעל הגאוה, אלא רק אצל מי שדעתו שפלה.

עוד יש לבאר טעם נוסף בזה, שהלומד כדי לזכות לכבוד אינו עושה מה שיביא לו תועלת בלימוד, אלא מה שיביא לו כבוד. כגון כשאינו מבין איזה דבר הוא מתבייש לשאול, כי 'זה לא מתאים לו' להראות לאחרים שאינו יודע, ובוודאי שאינו יכול לשאול את מי שנחשב פחות ממנו. כמו כן יתכן שאחר שאמר סברא או דבר חידוש, ואחרים מעירים על דבריו, לא יסכים לחזור בו, כיון שזה לא לכבודו להודות בטעות. כך אי אפשר להצליח בלימוד!

בעיה נוספת קיימת אצל הלומד תורה כדי לזכות לכבוד, שאינו לומד מה שמתאים לו, וכגון מה שמצוי אצל בחורים, שיש כאלו שמנסים להרשים ולומר חידושים עמוקים שמעבר להבנתם, וכך הם מתרגלים לדבר בלי להבין. וכן יש הלומדים עם חברותא שאינו מתאים להם, מפני שהם חוששים 'מה יאמרו הבריות' אם אכן ילמדו עם מי שמתאים להם.

נמצא אם כן, שא״א להתמסר לתורה מבלי להגיע למעלת הענוה בשלמות! ועל כן יש חיוב על כל בן תורה שרוצה לגדול בתורה להתחזק במידת הענוה, ולהתבונן היטב אם הוא באמת מקיים את דברי חז״ל הנ״ל, האם הוא אכן מוסר נפש לתורה, או שלומד רק כשנוח לו ואין זה מפריע לו לקיום רצונותיו ותאוותיו. יזכנו ה' להתעלות בתורה ובענוה, אמן.

הוראת שעה: כשיש קשר טוב בין האב לבנו זה מונע הרבה בעיות!

[מתוך דברי רבינו שליט״א לכינוס בענייני חינוך – אלעד – חשון תשפ״ז]

שואל: כשיש לאב זמן מצומצם ללמוד עם בנו, והוא מסתפק מה עדיף ללמוד עמו, האם עדיף שיחזור איתו על הנלמד בחיידר, כדי לדעת את מצבו ולקדמו, או שעדיף שילמד עמו משהו אחר, שזה יכול לתת לילד יותר חוויה והנאה, וליצור בינו לאביו קשר חיובי?

רבינו שליט״א: זה כמובן תלוי במצבו של הילד. אם יש לו בעיה בכיתה, שאינו מבין את השיעור כראוי, אז בוודאי האב צריך לעזור לו, להכין עמו קצת את מה שעתידים ללמוד למחרת, בחיידר, כך שכאשר ישמע זאת מהמלמד לא יהיו הדברים חדשים אצלו לגמרי, ויהיה לו יותר קל להבינם. אמנם אם הילד מבין היטב את דברי המלמד אף בלא עזרתו של האב, אזי אכן עדיף שילמד עמו משהו אחר, כדי לפתח את היחס הטוב ביניהם, שזה דבר חשוב ביותר, וכשהילד מרגיש שמחה והנאה בלימודו עם האב זה בונה קשר טוב ביניהם, וקשר טוב בין הילד להוריו זה הדבר העיקרי שמונע ממנו לעשות דברים שאינם טובים.

שואל: ילד שבלימוד הוא מושלם, מקשיב, מבין טוב, זוכר טוב, אבל הוא שקט ומופנם, שונה משאר הילדים, ולפיכך ההנהלה ממליצה שיילכו לטיפול רגשי, ואילו האבא טוען שמאחר והילד לומד מצוין אין צורך לטפל, ועם הזמן ייפתרו הבעיות. מי צודק?

רבינו שליט״א: האם הילד שמח?

שואל: לא.

רבינו שליט״א: אם כן זה מסוכן, ואפילו שבלימוד כיום הוא מאה אחוז מכל מקום צריך לחשוש מה יהיה בהמשך, וממילא האבא חייב לטפל. ומה שאומר שעם הזמן ייפתרו הבעיות זו טעות, אלא אדרבה, יש חשש שהבעיה תלך ותגדל, ומזה קורים טרגדיות גדולות. ילד מופנם שרוי בצער גדול על כך שאין לו חברים, וחייבים לטפל בזה.

שואל: מתי מגיע הרגע שחייבים לטפל?

רבינו שליט״א: בפשטות כאשר אומרים לו בחיידר שצריך לטפל.

עיונים בשמעתא: ״שוויא נפשיה חתיכא דאיסורא״

בכמה מקומות בש״ס נתבאר דין ״שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא״, והיינו שאדם האומר על דבר פלוני שהוא אסור עליו הרי הוא חייב לנהוג בו איסור כפי דיבורו.

וכך מבואר במשנה (קידושין סה, א) ״האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני, הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו״, והיינו שהיות ולפי דבריו היא 'אשתו' נאסר ב'קרובותיה' על פי מאמר פיו [וכך מבואר עוד בסוגי' בכתובות ט, א. כב, א].

ונבוא לברר ולבאר גדר דין זה ומקורו, וכדלהלן.

'שוויא' – נאמנות האדם על עצמו מדין 'הודאת בע״ד'

בקצוה״ח (סימן ל״ד סק״ד) נקט שהוא 'דין נאמנות' דהאדם נאמן על עצמו אע״פ שהוא 'קרוב' אצל עצמו ואפילו שהוא רק 'עד אחד', ומקור דין זה הוא ממה שחידשה תורה ש״הודאת בעל דין כמאה עדים״, שנלמד מהפסוק ״אשר יאמר כי הוא זה״, ולשיטתו אין זה דין מיוחד בדיני ממונות אלא הוא 'דין נאמנות' מחודש בכל דיני התורה.

ולפי דבריו צ״ל שהמקור לזה שהנאמנות של האדם על עצמו היא יותר ממאה עדים, [אע״פ שבפסוק אין ראיה שהוא נאמן יותר ממאה עדים] הוא ממה שבעדים התורה לא האמינה לע״א ולקרוב ופסול, ועל עצמו אפילו בע״א קרוב ופסול, וע״כ ראוי שיותר להאמין לאדם על עצמו מאשר לעדים על אחרים, ומזה אפשר ללמוד שהנאמנות על עצמו היא גם במקום שהוא נגד מאה עדים.

חיוב על האדם לנהוג איסור כמו שסבור

אולם בתרומת הכרי (ס״א סק״א) מבואר שאין זה דין 'נאמנות', אלא חיוב של האדם לנהוג כפי ידיעתו, כלומר, אע״פ שלבית דין הדבר מוחזק להיתר, כיון שהאדם מחזיק את הדבר לאיסור בי״ד כופין אותו לנהוג בו איסור כפי דבריו.

והיינו, שהיות והאדם עצמו סבור שהאשה אסורה לו, הרי שאפי' אם באמת היא מותרת לו הוא מחויב לנהוג בה איסור, ואאם לא ינהג כפי ידיעתו יעבור בזה על איסור 'ויראת מאלוקיך', [וכמבואר לגבי נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שמחוייב כפרה על הסכמתו לעבור עבירה], וממילא בי״ד כופין אותו בהתאם לדבריו ולחיובו לנהוג בה איסור. [וכעין זה כתב החת״ס (תשו' ח״ד, ס״ק)].

הוכחה כדעת הריטב״א שיש ב' דינים של 'שויא'

אלא שנראה שבדעת הריטב״א מוכרח שב' הגדרים אמת, וכדלהלן.

מבואר בגמ' (כתובות ט, א) ״אמר ר' אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו״, ומפרש הריטב״א (ד״ה והא) שהלשון היא ״נאמן לאוסרה עליו״ ולא ״אסורה עליו״, משום שמדובר בטוען כך לפני בי״ד שאז הוא נאמן לענין שהם אוסרים אותה עליו ומוציאים אותה ממנו. ומשמע, שמעיקר הדין נאסרת גם באמר כן חוץ לבי״ד – מדין 'שוויא', אלא שעל ידי שאמר בבי״ד הם כופין אותו להוציאה.

והנה אם דין 'שוויא' נובע מכח 'דין נאמנות' מחודש כדברי הקצוה״ח אמנם אפשר לדון אם הנאמנות גם במקום שאמר חוץ לבי״ד, אבל לפי משמעות הריטב״א שגם חוץ לבי״ד יש דין 'שוויא' אין סיבה לחלק בדין הכפיה בין תוך בי״ד לחוץ מבי״ד. ולדעת התרומת הכרי שבי״ד כופין אותו לנהוג כפי האיסור שאסר על עצמו מדוע שיהיה חילוק באומר כן מחוץ לבי״ד.

ונראה לבאר דעת הריטב״א שסובר שיש בדין 'שוויא' 'ב' דינים', א. בתוך בי״ד יש לו 'נאמנות' על עצם האיסור, ב. מחוץ לבי״ד אין לו נאמנות בעיקר האיסור, אלא שנאמן שהוא סבור שהדבר אסור לו, וממילא הוא מחויב לנהוג בזה איסור.

וסבר הריטב״א שכח כפיית בי״ד הוא רק באופן שיש לו דין 'נאמנות' בעיקר האיסור, וזהו דווקא באומר בבי״ד שאז נאמן על מציאות האיסור, אבל באומר חוץ לבי״ד אפי' שמצד הדין מחויב לנהוג איסור כפי דבריו עדיין אין כופין אותו על זה, כיון שאין לו נאמנות כלל, אלא שמחויב לנהוג כפי ידיעתו ואין בי״ד כופין ע״ז. (ובעיקר ענין 'דכפייה' על 'שוויא' עי' פת״ש אה״ע קט״ו סקל״ז).

הוכחה שדין הנאמנות אינו מדין הודאת בעל דין

אמנם אע״פ שנתבאר בדעת הריטב״א שבפני בי״ד נאמן על מציאות האיסור, אין הכוונה ל'נאמנות' כדרכו של הקצה״ח אשר יסודה הוא מנאמנות של 'הודאת בע״ד', היות ובדברי הריטב״א מבואר שהאומר פתח פתוח מצאתי ויש לה דמים אינו נאמן [וכמבואר ברש״י], והטעם הוא שמציאת הדם זה הוכחה ברורה נגד טענתו שמצא פתח פתוח, וס״ל להריטב״א שאין דין 'שוויא' במקום שיש הוכחה של 'אנן סהדי' נגד דבריו.

ואם מקור הדין 'נאמנות' היה מכח הדין של 'הודאת בעל דין' וכמו שנקט הקצוה״ח, שהיה דין שנאמן אפי' כנגד מאה עדים, צריך להיות נאמן גם במקום שיש נגד דבריו הוכחה של 'אנן סהדי', ומזה שמבואר בדבריו שבאופן כזה אינו נאמן, מוכח שאין בדבריו 'נאמנות גמורה' כשל 'הודאת בע״ד', אלא צריך לומר שהוא דין נאמנות מחודש לענין איסורים שלא מועיל נגד עדים.

[אולם להמבואר בדעת הריטב״א שיש ב'שוויא' גם דין שנאמן ע״ז שהוא סבור שהדבר אסור לו אלא שאין בי״ד כופין ע״ז, א״כ מה שנקט שבמקום שיש הוכחה של 'אנן סהדי' נגד דבריו אין בזה דין 'שוויא' הכונה רק לדין 'נאמנות' שנתחדש בתוך בי״ד, אבל עדיין יהיה בזה הדין 'שוויא' שהוא עצמו צריך לנהוג כפי ידיעתו].

משנת הישיבה: עבודת המידות (כג)

[מתוך סדרת ועדי הדרכה לבני ישיבה]

בשבוע שעבר הובאו דבריו של ר״ח ויטאל, בענין המידות הנובעות מיסוד האש והרוח, וכעת נביא את המידות הנובעות מיסוד המים והעפר.

היסוד השלישי שהוא יסוד המים – הגורם לתאוות התענוגים. ויש לו שתי תולדות: א. החמדה, לגזול ממון חברו. ב. הקנאה, לקנא בחברו שיש לו הרבה ממון ותענוגים וכדו'.

ומתבאר מדבריו חידוש גדול, שהקנאה שאדם מקנא בחברו שיש לו תענוגים נובעת מיסוד המים, שממנו נובעות תאוות התענוגים. [ודבר זה צ״ב לכאורה, שכן היה מן הדין לומר שקנאה היא גם תולדה של מידת גאוה, שכן פעמים רבות אדם מקנא בכבודו של חבירו, והרי נתבאר לעיל שהגאוה ורדיפת הכבוד שורשם ביסוד האש].

והיסוד האחרון הוא יסוד העפר, שממנו יוצאת העצבות, וכל מה שקשור אליה – שפלות, חוסר חשק, חוסר כח, וחוסר שמחה. ותולדתו, עצלות בקיום התורה והמצוות, שמאחר ולא קיבל כל מה שרצה בעוה״ז, או שיש לו ייסורים, זה גורם לו לעצבות. ועצבות זו מולידה הרגשה של עצלות, שמרגיש שאין לו כח לקיים את המצוות בצורה הראויה.

העצבות גורמת לאדם שאינו שמח בחלקו כלל, וכל עושר שבעולם אינו מספיק לו, אלא רוצה כל הזמן עוד ועוד, עד שלבסוף הוא נהיה מתוסכל. ושורש הדבר במידת 'יסוד העפר' של העצבות, שהאדם כאילו יורד לעפר, לעצבות שמביאה לעצלות, וזה מביאו לכך שאינו שמח בחלקו, ואינו שבע מכל העושר שבעולם.

ארבעת יסודות אלו – אש רוח מים ועפר – הם השורש של 'ארבעה אבות נזיקין' של המידות הרעות. וכנגדן יש בנפש היסודית ארבע מידות טובות, הנמשכות מארבעת היסודות הטובים שבה. הראשונה – כנגד יסוד האש – היא מידת הענוה, הגורמת לאדם להתרחק מכל מיני כעס וכדומה הבאים מכח הגאוה. השניה – כנגד יסוד הרוח שממנו יוצא כח הדיבור – היא מידת השתיקה, דהיינו להיות 'כאילם לא יפתח פיו', חוץ ממה שנדרש לעסק התורה והמצוות, או במה שמוכרח לקיום הגוף וכבוד הבריות.

השלישית – כנגד יסוד המים שהוא השורש של תאוות התענוגים – היא המידה הטובה של מיאוס בתענוגי הגוף המותרות. הרביעית – כנגד העצבות שבאה מיסוד העפר – היא השמחה, להיות כל הזמן שמח בחלקו. וכנגד העצבות שמולידה עצלות, מולידה השמחה זריזות במצוות, כמו שכתוב 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב'.

More in this printout

View the whole printout