בגלות ה'סקנדריי סקאאל' (פרק ה')
(מתוך ספר 'מעונות אריות', תשוח"ח למחבר הרב יעקב פרידמן שליט"א על רשותו להעתיק הדברים במסגרת זו לתועלת הרבים)
באותה תקופה יזם משרד החינוך הבריטי תחרות חיבורים ארצית לכל ילדי הכיתות הגבוהות בבתי הספר היסודיים בבריטניה. גם משה שטרנבוך הצעיר שלמד אז בבית הספר הכללי, כתב ושלח חיבור בנושא 'צער בעלי חיים'. חיבורו נבחר לאחד המקומות הראשונים מבין מליוני חיבורים שנכתבו על ידי ילדי בריטניה הגדולה.
בטקס רב-רושם קיבל הנער אות הוקרה מלכותי מטעם מלך אנגליה ג'ורג' השישי. הוא ניצל את מעמדו ושיגר, כילד, מכתב נרגש להוד מלכותו ששלט בימים ההם בפועל בארץ ישראל, מכוח המנדט הבריטי שפעל מכוחו וסמכותו, להפעיל את השפעתו למניעת רדיפת היהודים בידי המנדט הבריטי.
לאורך כל שנות ילדותי עמדה אמא על משמר החינוך הטהור של ילדיה. וכשקיבלתי בילדותי את אות ההוקרה מממשלת אנגליה על החיבור שכתבתי על צער בעלי חיים, התלוותה לזכיה גם פרס שהחריד את לבה של אמו עליה השלום.
הנהלת בית הספר שהייתה גאה בכך שתלמיד בית הספר שלהם קיבל את הפרס, השתוקקו שאעבור ללמוד באחת האוניברסיטאות החשובות באנגליה. הודעתי להם שאין לי כל כוונה ללמוד באוניברסיטה, וכוונתי להקדיש את חיי ללימוד בישיבה קדושה. הם התמלאו כעס וניסו להניא אותי מכך. ובמסגרת פעולותיהם פנו לקרן מלגות ממשלתי התומך בתלמידים מוכשרים, והשיגו עבורי מימון ומלגה מלאים.
ולכן, יותר משאמא עליה השלום שמחה על אות ההוקרה שקיבלתי הצטערה ופחדה מהמלגה שאני עתיד לקבל.
בימים ההם שבין מלחמות העולם, הלימוד בבתי ספר חרדים לא היה מושרש באירופה. וגם המעבר מבית הספר הכללי לישיבה קדושה לא היה טבעי ומובן מאליו. לומדי תורה לא זכו למעמד כלכלי כלשהו כנהוג בימינו בארץ הקודש. ולמרות הכל נחלצה אמא עליה השלום ועמדה מול בית הספר ומוריו ופיתוייו כחומה בצורה.
בסופו של דבר נחלצתי מהתוכניות האקדמיות שלהם, ובעצת מורי הגאון רבי אליעזר לופיאן שהיה לומד עמדי בכל יום, פניתי בסוף חורף שנת ת"ש לישיבה המפוארת 'תורת אמת' בלונדון, ישיבתו הקדושה של מורי ורבי הגאון רבי משה שניידר זצ"ל, שם זכיתי לשמש וליצוק מים על ידיו עשר שנים, עד שעזבתי את אנגליה, ועליתי לארץ הקודש.
כשם שהוויתור ההרואי עורר זעם בקרב חוגי החינוך האקדמי בלונדון, הוא חולל רושם עצום בקרב הקהילה היהודית. לא נמצאו עוד צעירים מהקהילה החרדית שזכו לפרס ולפרסום כל כך גדול, ולא נמצאו עוד צעירים שאמרו 'לא' לפרסום לממון וליוקרה, וויתרו מרצונם המלא על מלגה לאוקספורד היוקרתית. הנער הצעיר זכה לקילוסין וביטויי הערצה מכל שכבות הציבור התורני.
בידינו עדותו של הדיין הלונדוני, הגאון רבי איזידור גרינפלד זצ"ל שכיהן בימים ההם בבית דינו של גאון ישראל מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי. באיגרת ששיגר הרב גרינפלד לרבי משה בשנת תשל"ג, הוא מספר לו על תגובת המרא דאתרא רבי יחזקאל אברמסקי לאותו מאורע:
"משוכן שמי ערבות נצח בימינו, כאשר הרים משה ידו וגבר גבר בגוברין, משה שפיר קאמר, תנא הוא ופליג ואהבה בסופו, ה"ה הרה"ג המפורסם וכו' כש"ת מוהר"ר משה נ"י שטרנבוך ר"מ דישיבת ראש העין.
"עוד חקוק היטב בזכרוני התמונה כאשר אמו שתחי'... ואיך עמד מנגד אל פיתויי המורים של ה'סקונדרי סקאאל' אשר רצו שישמש במעלותיו התרומיות כדי להיעשות פרופסור מפורסם, והדיין שליט"א (הרב אברמסקי) אמר אז 'מובטחני בזה שיהיה מורה הוראה בישראל, ועוד לגדולות הוא נוצר'. וכנראה מן השמים הסכימו עליו כביכול, וגדיים שהנחנו נעשו תיישים בעלי קרנות במלחמתה של תורה".
גם בשנים מאוחרות יותר, לאחר שגברו על פיתויי ולחצי השלטון לרישום ללימודי אקדמיה, ולאחר שכבר התקבל לישיבתו של רבו משה שניידר, קפץ עליו רוגזה של סכנה חדשה, בדמות 'חוק חינוך חובה' שחל בלונדון על נערים עד גיל 16. החוק הזה חייב צעירים ללמוד במוסדות חינוך 'מוכרים'. אף ישיבה לא הייתה מוכרת כמוסד חינוך רשמי שירצה את השלטונות. השלטון האנגלי היה קפדן גדול בעניינים של רישום ופרוצדורה, בפרט בנושאי חינוך.
באותן שנים עד גיל 16 הפכתי למשתמט בעיני החוק האנגלי. ומפעם לפעם היה ענייני עולה במשרדי החינוך, והמשטרה הייתה פותחת בחיפושים אחריי. ותמיד הצלחתי להימלט לפני שהשוטרים הגיעו הביתה. אחותי הרבנית שולמית אריאלי תחי' עוד זוכרת את אווירת הפחד ששררה בבית בכל פעם שהמשטרה פקדה את ביתנו. בכל פעם הוזהרתי מראש, והלכתי להשתמט מידם.
וכשרבי משה מגיע לפרשת הגבורה הזו, עיניו ניצתות באור וחיות, ופניו הופכות למזיגה של געגוע והתפעלות.
זו הייתה תקופה קשה וגם מופלאה בחייה של אמא. היא ספגה גערות ואיומים מאנשי חוק שהיו אצלה תכופים בביתה. והיא עמדה כחומת בצורת. צריך גם להבין שלאחר פטירתו של אבא, ניצבה אמא לבדה במערכת החינוך, והן במערכה הכבדה מול החוק.
באחד הימים הוזמנה אמא ע"ה לשלם קנס לבית המשפט, באשמת ביטול 'חוק חינוך חובה'. לאחר שפורטו האשמות על ידי השופט, אזרה אמא עוז, והסבירה לשופט ברגש ובהתפעלות את ערכו של לימוד תורה וחיי תורה בחיי היהודי הדתי. אמא דיברה ברגש גדול מנהמת לבה, אבל השופט האנגלי הנוקשה היה מחוייב רק לפרקטיקה הטכנית. הוא לא התרשם והטיל עליה קנס של 5 פאונד, סכום גדול בימים ההם. אמא שילמה את הקנס בשמחה, ובלבד שאמשיך ללמוד תורה בטהרה בישיבה קדושה.
באותם ימים התבטאה אמא כך:
"איך האב געזאגט צו דעם יצר הרע, גיי אוועק! איך וויל אז די קינדער זאלן לערנען תורה!"
('גערתי ביצר הרע ואמרתי לו לך ממני! אני שואפת שבני ילמד תורה בלבד!').
עובדות והנהגות
(מתוך הספר הנודע 'גדול בקרבך' ותשוח"ח למחבר על הסכמתו להבאת הדברים לתועלת הרבים)
בלכתו בדרך
טוב לצדיק וטוב לשכנו. טוב לו לשכן לראות, לחוש, לגעת בשולי גלימתו של אדם גדול. סיפר שכנו של רבינו משכבר הימים:
"זכיתי לגור בכפיפה אחת עם רבינו בעת שגר בשכונת הר נוף בירושלים. כאשר רבינו נכנס לגור במקום ידענו להכיר בערך הדבר שהרי ביאתו של צדיק עושה רושם ואכן תקומה הייתה לבנין ולשכונה כולה.
יכלו לראות בחוש שרבינו שקוע כולו בעסק התורה ומקיים את צו התורה 'ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך' כל שיגו ושיחו של רבינו היה בדרך ובתמידות, בכל מצב.
היה זה בתקופה הראשונה לאחר שעבר רבינו לדירה בהר נוף. כה שקוע היה בתורה עד כי באחד הימים בשובו הביתה - בהיותו תפוס במחשבותיו, נכנס אל הדירה הסמוכה, במקום אל הדירה שלו. היתה זו הדירה שלנו... דלת הבית נפתחה ורבינו ניגש היישר אל הסלון, כדי להוציא גמרא. רק אז הבחין כי... אין זו הדירה שלו. הוא ביקש את סליחתנו ויצא את הבית.
ידעתי את גודל רום מעלת שכינו ואת דרגתו הנשגבה בלימוד התורה, אך מאותו היום ידעתי ביותר...".
בכל יום שיבוא
האמונה של רבינו בביאת המשיח היא אמונה חושית. הציפייה מתמדת לא מוסחת, ממוקדת ואף דורשת שיקול דעת מתאים לאפשרות שמשיח אכן יכול לבוא בכל רגע.
פעם אחת פגש רבינו תלמיד חכם המתגורר בבני ברק ושאלו: מדוע אין אתה מוכר את דירתך בבני ברק וקונה דירה בירושלים? הרי אם מאמין אתה בביאת המשיח בכל יום מדוע איפוא אינך מזדרז לעלות ירושלימה?...