Skip to content
קובץ גליונות

דרכי אורה - תולדות

  • Toldos
  • 5784
  • Hebrew
View printout

משולחנו של רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט״א
תולדות תשפ״ז (155)

'מלאום יאמץ'

וייאמר ד׳ לה שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו, ולאם מלאם יאמץ וגו' (כ״ה, כ״ג)

פירש״י 'מלאום יאמץ' לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכה״א (יחזקאל כ״ו) 'אמלאה החרבה' לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים״. ובגמ׳ מגילה (ו. ע"א): קיסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמין, ישבו שתיהן אל תאמין, חרבה קיסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קיסרי תאמין, שנאמר 'אמלאה החרבה' אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו. ומסיים רב נחמן בר יצחק: ״מהכא: 'ולאום מלאום יאמץ'״. ויש לבאר, כיצד למד רנב״י מלשון הפס׳ שאין ב׳ האומות יכולות לעמוד בגדולתן כאחת, והא לכאו׳ אפשר ששתי האומות יתגדלו זו לצד זו, כל אחת בתחומה ובמקומה, מבלי שגדולתה תבוא על חשבון חברתה.

ונראה לבאר עפ״י מ״ש רבינו הגרי״ל דיסקין זצ״ל בביאור לשון הפס׳ 'חזק ואמץ', שלשון 'אומץ' מורה על המשך ההתחזקות בשמירת הדבר שכבר נמצא בידו, ולפי״ז הי׳ נראה לדקדק בלשון הכתוב 'ולאום מלאום יאמץ' ולא נאמר 'יגבר' אלא 'יאמץ', דהיינו שכ״א מהלאומים מתאמץ לשמור על מה שכבר נמצא בידו, והנה עדיין אין בכך כדי למנוע מחברו להחזיק בגדולתו שלו, שהרי כל אחד יכול להתגדל בתחומו ובמקומו.

אלא שמלשון ״מלאום״ משמע שאין כל אחד מתאמץ להחזיק בשלו בלבד, אלא גם בחלק מגדולתו של הלאום השני שכבר נמצא בידו, כלומר, שני הלאומים צמודים וכרוכים זה בזה, וגדולתם אינה נפרדת זו מזו, אלא כל אחד מחזיק גם בחלק מגדולתו של חברו. ממילא, כאשר האחד מתאמץ לשמור על גדולתו שכבר נמצאת בידו, הוא מתאמץ בהכרח לשמר גם את אותו חלק מגדולת חברו הנתון ברשותו, ובכך הוא מונע מחברו להחזיק בגדולתו שלו. והיינו דכתיב 'ולאום מלאום יאמץ', כי עצם התחזקותו של האחד בשמירת הקיים שבידו היא הגורמת לכך שחברו אינו יכול לעמוד בגדולתו.

'אין לו פה'

ויזד יעקב נזיד וגו' (כ״ה, כ״ט)

ובפירש״י להלן (פס׳ ל׳) עה״פ 'מן האדם האדם וכו' ובישל יעקב עדשים להברות את האבל. ולמה עדשים, שדומות לגלגל שהאבלות גלגל החוזר בעולם (ועוד מה עדשים אין להם פה כך האבל אין לו פה שאסור לדבר, ולפיכך המנהג להברות את האבל בתחלת מאכלו ביצים שהם עגולים ואין להם פה, כך אבל אין לו פה כדאמרינן במועד קטן (כא ב) אבל כל שלשה ימים הראשונים אינו משיב שלום לכל אדם וכל שכן שאינו שואל בתחלה, משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל וכו' עכ״ל, וצ״ב דאין איסור על האבל לדבר, ואדרבה, אסור לפתוח עמו בדברים עד שהוא עצמו יפתח בדיבור, ומדוע נמשל האבל לעדשים שאין להן פה.

ונראה עפ״י דברי חז״ל עה״פ ״האמנם אלם צדק תדברון״ (תהלים נח, ב), שדרשו: ״מה אומנותו של אדם בעולם הזה, יעשה עצמו כאילם. יכול אף לד״ת ת״ל צדק תדברון״. כלומר, ראוי לאדם להרגיל את עצמו בשתיקה, אך לא בדברי תורה. והנה, האבל אסור בד״ת וא״כ אין לו פה. ואכן אילו הי׳ האבל רשאי להשיב שלום לחברו, הי׳ מקום לומר שאין שתיקתו מוחלטת, שהרי אף אמירת שלום יש בה צדקה וחסד, וכפי שדרשו חז״ל עה״פ 'גזילת העני בבתיכם' שאף המונע מחברו אמירת שלום נחשב כגוזלו. אולם מאחר שבשלושת הימים הראשונים אף לשאלת שלום אינו משיב, הרי שתיקתו מקיפה גם דיבור שיש בו מצוה וחסד, ונמצא שבאותה שעה הוא בבחינת מי שאין לו פה.

'על כן קרא שמו אדום'

הלעיטני נא מן האדם האדם הזה על כן קרא שמו אדום (כ״ה, ל)

פי׳ הג׳ נצי״ב ז״ל (לעיל פס׳ כט בהעמ״ד) שלא ידע עשיו כי עדשים הן, אלא ראה תבשיל אדום ולכן אמר 'מן האדום' והי׳ הדבר בהשגחה כדי לקבוע שמו. ובאמת צ״ע דכבר בצאתו מרחם אמו נאמר (לעיל פס׳ כה) 'ויצא הראשון אדמוני', ועדיין לא נקרא 'אדום' עד אותו מעשה שאמר 'הלעיטני נא מן האדום'.

אמנם עומק הדבר נרמז בכפל הלשון 'מן האדם האדום הזה', דבזה גילה עשיו שורש מציאותו, שמבטו נתון רק אל החיצוניות והמראה המוחשי הבולט לעין הגוף, ואינו משגיח כלל במה שבפנים היפך מה שאחז״ל אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, וזו קליפת עשיו והיצה״ר לייפות החיצוניות ולבלבל שכל האדם שיימשך אחרי ברק העה״ז ולא ירגיש את ההבל והחורבן שעומדים אחרי הדלת.

וז״ש 'הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה', ותרגם יונתן דלית לי חולק בעלמא דאתי, כי בעת שכל מבטו משועבד רק לעה״ז וחיצוניות המעשה, שוב א״א לו להחשיב את הרוחניות והפנימיות שאינה נראית לעיניים, ובעל כרחו מבזה את הבכורה. ועל כן דווקא בעקבות מעשה זה נקרא שמו אדום, ולא ע״ש מראה צבע הגשמי אלא ע״ש דרך הסתכלותו בעולם, שהחיצוניות תופסת את כל מהותו ואין לו פנימיות כלל, אבל אצל יעקב אבינו, חזותא לאו מילתא כי עינו פקוחה אל הפנימיות וממילא כל ברק של העה״ז מתבטל מאליו אל השורש העליון, ועי״ז מברר הבכורה והקדושה ומחזירן למקומן.

'מהימנותא'

וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו (כ״ו, י״ח)

בזוה״ק (חלק א, קמא ע״א) מבואר קשר עמוק ומופלא בין הבארות שחפרו האבות הקדושים לבין מצות ציצית ותפילין של כנסת ישראל. והמכנה המשותף לכולם, כמבואר בדבריו, הוא ההתחזקות ב״מהימנותא״.

והנה, בפשוטו ענין ״מהימנותא״ הוא האמונה, שהיא יסוד כל עבודת ה׳, ומתוכה עשו האבות את כל מעשיהם. אולם נראה שיש במילה זו משמעות נוספת, והיא ענין הנאמנות. אין האדם רק מאמין בקב״ה, אלא אף נאמן לו, כעבד נאמן העושה את רצון קונו בכל אשר נמסר בידו לעשות. אין הוא מסתפק בעבודתו הפרטית, אלא רואה את עצמו כמי שהופקד לפעול בעולמו בשליחותו של הקב״ה, לדאוג לבריותיו ולקיום עולמו.

ובזה יש להבין את הקשר למצות תפילין. בגמרא בברכות (ו ע״א) אמרו שהקב״ה מניח תפילין, ואף דרשו מה כתוב בתפילין של הקב״ה. נמצא שכאשר יהודי מניח תפילין, הוא מניח כאן בארץ, כביכול, את תפיליו של הקב״ה. אין זו רק מצוה המבטאת את אמונתו, אלא מעשה המבטא את נאמנותו למקום. ואף במצות ציצית, שבה האדם מקבל עליו עול מלכות שמים, מתגלה נאמנותו לקב״ה וקבלת עול עבודתו. וכעין זה היו מעשיהם של האבות הקדושים בחפירת הבארות. בחפירתן העמידו מים לשתיית הבריות ודאגו לצורכיהם של העוברים והשבים. בכך לא הסתפקו בעבודתם הפרטית לפני הקב״ה, אלא עסקו בטובת בריותיו ובקיום עולמו.

וכפי ששמעתי ממור״ח מרן הגאון ראש הישיבה זצוק״ל, בביאור דברי חז״ל ״גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה״, שעל ידי הכנסת אורחים האדם מכניס את השכינה אל תוך ביתו. והיינו, שאין הוא מסתפק בקבלת פני השכינה, אלא מכניסה אל תוך ביתו וחיי המעשה שלו. ואף זה ענין הנאמנות לקב״ה להביא את עבודתו לידי ביטוי בתוך העולם הגשמי. וכעין זה יש להבין גם את דברי הגמרא בבבא קמא (נ ע״א) במעשה בתו של נחוניא חופר שיחין, שנפלה לבור עמוק וניצלה. וכששאלוה כיצד ניצלה, אמרה: ״זקן אחד נזדמן לי והעלה אותי״. ופירש רש״י: ״אברהם שהיה זקן ועסק בחפירת בארות, או יצחק שנזדמן לו איל״. נחוניא עצמו עסק בחפירת שיחין ובורות לעולי הרגל, והמשיך בכך את מעשיהם של האבות הקדושים. ומעשה ההצלה מלמד עד כמה עמדה לבתו זכות אותה שליחות, שבה המשיך אביה את דרכם.

ומעתה יש להבין גם את מעשה הפלשתים, שסתמו את הבארות שחפר אברהם. התורה מספרת: ״וכל הבארת אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר״. ופירש רש״י: ״מפני שאמרו תקלה הם לנו מפני הגייסות הבאות עלינו״. הפלשתים חששו שהבארות ישמשו את הגייסות הבאות עליהם, ולכן סתמו את מקורות המים. נמצא שבעוד הפלשתים ראו בבארות מקור לחשש ולסכנה, אברהם ראה בהן שליחות להמציא מים לבריותיו של הקב״ה. זהו ההבדל בין מי שרואה את העולם מתוך חשבונותיו שלו, לבין מי שרואה את עצמו כנאמן לקב״ה ולשליחותו בעולמו.

ומ״מ אברהם אבינו הוכיח את אבימלך על גזילת הבאר, שנאמר: ״והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך״. בעיני אברהם לא היתה הבאר רק נכס שלו, אלא מקור מים שהעמיד לטובת הבריות, וגזילתה היתה פגיעה במפעל החסד שנטל על עצמו. וזהו גם ענינו של האשל שנטע אברהם בבאר שבע, שעליו נאמר: ״ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם״. אברהם פרסם את שם ה׳ בעולם לא בדיבור בלבד, אלא גם במעשיו: בדאגתו לבריות ובהעמדת צורכיהן הראה כיצד עבודת ה׳ מתגלה גם במעשים שבין אדם לחברו ובדאגה לקיום עולמו.

וזהו עומק דברי הזוה״ק, המשוה את חפירת הבארות של האבות למצות ציצית ותפילין, שבהן מתחזקים ב״מהימנותא״. האמונה היא יסוד המעשים ומקורם, והנאמנות היא גילויה בפועל: להיות נאמן לקב״ה בעולמו, לעשות רצונו ולדאוג לבריותיו.

אשרי הצדיקים שמעשיהם הם לקיום העולם. אין הם רק מאמינים בקב״ה ועושים את רצונו, אלא נאמניו בעולם, הפועלים בשליחותו ומקיימים את עולמו. האמונה היא ההכרה שהעולם שייך לקב״ה, והנאמנות היא ההכרה שהאדם הופקד לפעול בעולמו ולעשות לקיומו. וככשם שהאבות בחפירת הבארות וישראל בהנחת תפילין ובקיום המצוות מתחזקים ב״מהימנותא״, כך זוכה האדם להיות נאמן לקב״ה בעולמו ולעשות לקיום העולם. ועל כך נאמר בזוה״ק: ״זכאין אינון צדיקיא דעובדיהון לגבי קודשא בריך הוא לקיימא עלמא״.

קול יעקב וידי עשו

הקל קול יעקב והידים ידי עשו (כ״ז, כ״ב)

ובמדרש: כל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין הידים ידי עשו שולטות בו. והקשה בס׳ מעלות התורה לרבי אברהם אחי הגר״א, שלשון הכתוב משמע לכאורה היפך דברי המדרש, שהרי אף בשעה ש״הקול קול יעקב״, מכל מקום ״הידים ידי עשו״ קיימות, ואם כן כוחו של עשו עדיין עומד ושולט בעולם הזה.

אמנם כתיב בתריה (פס׳ כג): ״ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו ויברכהו״. ויש להבין מה עניינה של ברכה זו, שלא נתפרשה בכתוב קודם לברכת ״ויתן לך״. וי״ל דשורש הברכה נרמז בדיבורו של יצחק ״הקול קול יעקב והידים ידי עשו״. בדברים אלו נמשכה הברכה לאותו בן העומד לפניו, שיזכה לצרף אל ״קול יעקב״ גם את כח ״ידי עשו״, הוא כח הממשלה וההתגברות בעולם הזה, ולהיות כח זה משועבד לקולו של יעקב. נמצא שאין יעקב רק מונע מעשו להשתמש בכחו, אלא כח הממשלה עצמו נמסר ליעקב ונכלל בכחו.

וזהו עומק דברי המדרש, דאין כאן שני כחות שעומדים לעצמם, קול יעקב מזה וידי עשו מזה, אלא כח הממשלה של עשו נכלל בכחו של יעקב ומשועבד לקולו, וכאשר קולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אף כח הממשלה שהיה בידי עשו נעשה משועבד לו, ואין ידי עשו שולטות בו.

וזהו שאמר יצחק לעשו: ״הן גביר שמתיו לך... והיה כאשר תריד ופרקת עולו״. כח שלטונו של עשו אינו עומד לעצמו, אלא תלוי ברפיון כוחו של יעקב. כל זמן שקולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ידי עשו משועבדות לו, ורק כאשר יעקב ירפה מכחו, יוכל עשו לפרוק את עולו. ועל ברכה זו נאמר: ״וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו״ (להלן פס׳ מא), ותרגם יונתן שנטמן בלבו איבה על שנטל ממנו כחו. והיינו, שלא רק הברכות ניטלו מעשו, אלא אף כח הממשלה שהי׳ בידו ניטל ממנו ונמסר ליעקב, ומעתה אין לעשו כוח שלטון בפני עצמו.

מטל השמים ומשמני הארץ

ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ (כ״ז, כ״ח)

ויל״ע שיצחק שינה את הסדר בברכת עשו ואמר: 'הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל'.

וי״ל ע״פ מ״ש רש״י עה״פ ״ויתן לך האלקים״: ״מהו האלקים? בדין, אם ראוי לך יתן לך, ואם לאו לא יתן לך. אבל לעשו אמר משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע יתן לך. וממנו למד שלמה כשעשה הבית וסידר תפלתו: ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו את הדין לא יקרא עליך תגר, לפיכך (מ״א ח, לט) ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, אבל נכרי מחוסר אמנה, לפיכך אמר (שם שם מג) ואתה תשמע השמים וגו׳ ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, כדי שלא יקרא עליך תגר עכ״ל. וביאור דבריו, שבחנוכת בית המקדש ביקש שלמה המלך ע״ה על תפילת ישראל: ״ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו״ (מלכים א, ח, לט), לפי שישראל מכניע עצמו לפני הדין ותולה את החיסרון במעשיו. לעומת זאת, על תפילת הנכרי ביקש: ״ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי״, בין ראוי ובין שאינו ראוי, כדי שלא יבוא לידי כפירה ויקטרג. וכעין זה בירך יצחק את עשו, שהשפעתו לא תהיה תלויה בזכותו, כדי שלא יקרא תגר.

ולפי״ז מתבאר ההבדל היסודי בין שתי הברכות. ברכת יעקב נאמרה בשם אלקים, שהוא מידת הדין, ותלויה במעשיו ובזכותו, ונמצא שהשפע הגשמי הניתן לו הוא ביטוי לשכר ולקדושה. וזהו שאמר יצחק לעשו: ״והיה כאשר תריד ופרקת עולו״ (בראשית, כז, מ), שכל זמן שיעקב מקיים את עול התורה, ברכתו עומדת לו, אך כאשר יריד ממדרגתו, מסתלקת ממנו השפעת הברכה. ואילו ברכת עשו ניתנה בלא תנאי, ואין עצם השפעתו מעידה על זכות או על דבקות בקדושה.

ומעתה מבואר גם שינוי סדר הברכות. אצל יעקב הקדים יצחק ״מטל השמים״ ל״משמני הארץ״, לרמז שעיקר השפעתו בארץ תלויה בברכת השמים ומחוברת לקדושה. כל חלקו בעולם הזה נובע מן השפע העליון, והוא כלי להשראת שכינה ולבירור כוחות הקדושה בעולם. כשאין שמים, ממילא אין ארץ, ואם יש ארץ, על כורחך שיש שמים. אולם אצל עשו הקדים יצחק ״משמני הארץ״ ל״מטל השמים״, שכן השפע הגשמי שלו עומד לעצמו, מצד הטבע, ואינו תלוי בזכותו הרוחנית או בהתקשרותו לשורש העליון. נמצא שאצל יעקב הארץ יונקת מן השמים, ואילו אצל עשו הארץ היא עיקר והשמים טפלים לה.

'צעקה גדולה ומרה'

ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד... כשמע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד (כ״ז, ל״ג - ל״ד)

מצינו במדרש, כי יעקב נתבע על שגרם לעשיו לצעוק צעקה גדולה ומרה, וכנגד צעקה זו נגזר על מרדכי שיצעק צעקה גדולה ומרה בשושן. ויש להבין, מה הייתה התביעה על יעקב, והלא את הברכות נטל על פי ציווי אמו, שפעלה מכוח הנבואה שנאמרה לה: ״ורב יעבוד צעיר״.

ונראה לבאר על פי דברי הנצי״ב ב״הרחב דבר״ על הפסוק ״וקח משם שני גדיי עזים טבים״ (שם, ט), שהביא את דברי המדרש: ״טובים לך וטובים לבניך טובים לך שעי״הם אתה נוטל את הברכות, וטובים לבניך שמתכפרים על ידיהם ביום הכיפורים, והיינו שני שעירי יום הכיפורים, אחד לה׳ ואחד לעזאזל״. ומבאר הנצי״ב, כי כל מידה ותכונה בעולם, ואף מידות הנראות שליליות כשקר וערמומיות, נבראו מאת הקב״ה, ולכל אחת מהן תפקיד ותיקון כאשר היא משמשת לשעתה ולתכליתה. הדבר דומה לסם חריף, שאף שהוא עלול להזיק, ביד רופא מומחה ובמידה מדויקת הוא עשוי לשמש תרופה לחולה. אף מעשהו של יעקב, שמצד צורתו היה בו צד של מרמה, לא נעשה מדעתו, אלא על פי ציווי נבואי של רבקה, שפעלה מכוח דבר ה׳ שנאמר לה, כי יעקב הוא שצריך לקבל את הברכות ועשיו להידחות. נמצא שמעשה זה דומה לשני שעירי יום הכיפורים, האחד לה׳ והאחר לעזאזל, ששניהם נעשים בגזירת המלך, ועל דרך הרמז, יעקב כנגד השעיר לה׳ ועשיו כנגד השעיר לעזאזל.

אלא שיש לעמוד על יסוד נוסף בדברי הנצי״ב: העושה עבירה לשמה חייב להיזהר שלא ליהנות ממנה. ואף שהמעשה נעשה לשם שמים ולצורך השעה, עליו להישמר שלא תצמח לו ממנו הנאה. ולפי זה יש להבין, מדוע נתבע יעקב דווקא על צעקתו של עשיו, ולא על החרדה הגדולה שגרם ליצחק אביו? ויש לומר, כי מחרדתו של יצחק לא הייתה ליעקב כל הנאה, אדרבה, הוא הצטער בצער אביו והיה אנוס לעשות את אשר עשה. אולם בצעקתו של עשיו הייתה לו הנאה, ועל כך נתבע.

ומה היתה אותה הנאה? חז״ל מלמדים כי באותו היום נפטר אברהם אבינו, ויעקב היה עסוק בבישול נזיד עדשים כדי להברות את יצחק אביו, שהיה שרוי באבלו. נמצא שיעקב עסק בגמילות חסדים, כממשיך דרכו של זקנו אברהם. והנה שב עשיו מן השדה, עייף ורעב, וביקש: ״הלעיטני נא מן האדם האדם הזה״. על כך רומז הפייטן ביוצר לפרשת זכור: ״זכור איש אשר הגוע... ללא אב עשו... אח גועל חסד, בוזה על גמילות חסד״. עשיו ביזה את מעשה החסד של יעקב, אך משגבר עליו הרעב ביקש ליהנות ממנו. יעקב העמידו על הסתירה שבדבריו: מי שמבזה את החסד אינו יכול לבקש ליהנות ממנו בשעת הצורך, מבלי לתת תמורתו. ובכך בא לידי ביטוי זלזולו של עשיו בשלושה יסודות: במדת החסד, במעלתה הרוחנית של הבכורה, שעליה אמר ״למה זה לי בכרה״, ובאיסור הגזל, שכן סבר שאפשר לחמוס ועדיין להציג חזות של טהרה, כדברי המדרש שנמשל לחזיר הפושט את טלפיו להראות שהוא טהור.

ומעתה, כאשר שמע יעקב את עשיו זועק במרירות: ״את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי״, שמח יעקב לא על צערו של עשיו, אלא על גילוי האמת שבצעקתו. עשיו שכל ימיו זלזל בבכורה וביזה את מעלתה, נאלץ עתה בעל כורחו להודות בערכה. צעקתו גילתה כי הכיר בעל כורחו במעלתה. אלא שגם שמחה זו על גילוי האמת, הייתה הנאה שנולדה מתוך מעשה המרמה, ועל כך נתבע יעקב.

More in this printout

View the whole printout