Skip to content
קובץ גליונות

חדוותא דשמעתא - גליון מס' 65 - פרשת תולדות

  • Toldos
  • 5784
  • Hebrew
View printout

חדוותא דפרשתא

הגאון הגדול רבי איתמר גרבוז שליט"א
ראש ישיבת 'ארחות תורה'

מכירת הבכורה בשביל העבודה

"ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה" (כה, לא-לב).

כתב רש"י "אמר עשו מה טיבה של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין, ופרועי ראש. אמר אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה".

הנה הרמב"ן בפרשת שמיני (ויקרא י, ט) כתב שכל החיוב מיתה של שתוי יין זה רק בבית עולמים ולא בבמה, כפי שכתוב בפסוק שם "בבואכם אל אהל מועד", הרי שמדובר דווקא באהל מועד ולא בבמה.

ולדבריו יש לשאול מדוע אמר עשו "הנה אנכי הולך למות", הרי עדיין לא היה בית המקדש, ומשמע שחשש שהולך למות כעת.

עוד יש לשאול, דהנה רש"י כתב שהסיבה שיעקב רצה לקנות את הבכורה "לפי שהעבודה בבכורות". ובגמ' בזבחים (קיב, ב) מבואר "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים", ובבמה גם אחרי בניין בית המקדש אין דין עבודה בכהנים, ואפשר שגם זר כשר בבמה, ואם זר כשר בבמה, הגם אם היתה העבודה בבכורות אבל בבמה אין דין כהונה, וגם זרים יכולים לעבוד, אם כן מדוע רצה יעקב לקנות את הבכורה.

ברכת אירוסין בקידושין ע"י שליח

- המשך מגליון קודם -

הבאנו להקשות על מה שדנו התוס' (כתובות ז, ב ד"ה שנאמר) אם יש ברכת אירוסין בקידושין על ידי שליח, ומדוע לא הוכיחו מריש האיש מקדש דמבואר שם שמצוה בו יותר מבשלוחו, והלא אין ברכת אירוסין בקידושין על ידי שליח, והיתה הגמ' צריכה לומר שלא יקדש על ידי שליח לפי שמפסיד הברכה, ואיתא בזה לדינא ד"ערום לא יתרום" [וכפי שהבאנו מדברי השער הציון לגבי בדיקת חמץ שיש להימנע לעשות המצוה באופן שאינה מחוייבת ברכה].

וייתכן לבאר, דהנה הרמב"ם (פ"ג מהלכות אישות הלכה כ"ג) כתב "כל המקדש אשה בין על ידי עצמו בין על ידי שליח צריך לברך קודם הקידושין הוא או שלוחו ואחר כך מקדש כדרך שמברכין קודם כל המצות", הרי שנקט בפשיטות שהוא כמו ברכות המצוות של כל המצוות, וכשם שבתרומה, ובשאר בדיקת חמץ ושאר מצוות, כששליח עושה מברך ברכת המצוות, כן הדבר גם בשליח של קידושין. אולם הרא"ש (בסוגיה בכתובות שם) נקט שברכת אירוסין היא ברכת השבח.

ויש לבאר שיטת התוס' דסבר כדעת הרא"ש דברכת אירוסין היא ברכת השבח, ולכן נסתפק אם ברכה זו שייכת רק כשהחתן עצמו מקדש או גם כשהשליח מקדש. אם כן יש מקום לומר שלא שייך בזה הדין של "ערום לא יתרום", שהוא דין ששייך דווקא בברכת המצוות שלא לקיים המצוה בלי ברכה, משא"כ בברכת השבח לא נאמר דין זה, ולכן תוס' ס"ל דברכת אירוסין אינה ברכת המצוות אלא ברכת השבח הסתפקו אם שליח מברך ברכה זו.

עוד יש לדון האם גם הכלה שייכת לברכה של ברכת אירוסין, דהנה בפתחי תשובה (סימן ל"ד) כתב בשם הנודע ביהודה שגם הכלה שייכת לברכת אירוסין, ולכך אם החתן חירש ואינו יכול לברך וגם א"א להוציאו יד"ח, אפשר לברך ולהוציא את הכלה. אולם מרן הגרי"ז זצ"ל נקט שרק החתן שייך בברכת אירוסין ולא הכלה, ולכן שהיה מברך את שתי הברכות, ברכת בורא פרי הגפן וברכת אירוסין, היה אומר שמוציא את החתן בשתיהן, ואילו הכלה רק בברכת בורא פרי הגפן. ואף שנשים יכולות לברך ברכות על מצוות שהזמן גרמא, היינו משום דנשים שייכות במצוות אלו, משא"כ ברכת אירוסין גרע מברכה על מצוות שהז"ג, לפי שברכה זו שייכת למקדש ולא למתקדשת. אמנם הנודע ביהודה סבר שגם האשה שהיא המתקדשת יש לה שייכות לברכה זו.

ולפי זה יש להעיר, והובאה שאלה זו בספר 'מגדלות מרקחים' של הגאון הרב קרפט, דמה הנידון של תוס' אי אליעזר שהיה שליח יכול לברך ברכת אירוסין, הלא תיפוק ליה שיברך משום שרבקה שהיא הכלה היתה נוכחת שם. ולכאורה מוכח מדברי התוס' שעל הכלה אין ברכת אירוסין.

ואולי יש לומר שהנידון של תוס' אי שייך ברכה זו בגוונא שאין את המעמד של החתן והכלה, שזו גופא סיבה שא"א לברך ברכת אירוסין, ולאו משום שברכה זו מוטלת דווקא על החתן, אלא משום שכשאין פה את החתן זה מעמד אחר. וא"כ אין שייך כלל לדין של ערום לא יתרום, כי זה סוג קידושין אחרים, ובקידושין אילו לא שייכת ברכה זו.

רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגאון רבי דב לנדו שליט"א

הרבותא בקיום אברהם אבינו עירובי תבשילין

"עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי" (כו, ה)

ביומא (כח, ב) איתא קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שנאמר תורתי אחת בכתב ואחת בע"פ. אמרו קמיה רבינו שהגבו"א שואל שם מה הרבותא בעירוב תבשילין.

וכתב הגבו"א דכיון שעירוב תבשילין אליבא דרבה מותר מדאו' מחמת הואיל, לאברהם אבינו לא היה הואיל כיון שלא היו אורחים שהיו ראויים לבשל להם, שהרי אסור לבשל לעכו"ם.

וכתב הגבו"א שיש הואיל לשעבר דהיינו היות ולשעבר הי' יכול לעשות כן אף שעכשו אינו יכול הוי הואיל, ומזכיר שם את הגמ' של הואיל וחזי לכסויי דם ציפור אף שעכשו אין דם ציפור.

ורבינו שליט"א אמר שהוא חידוש גדול וצ"ב משמעות הדברים מה ענינו של הואיל לשעבר.

ובעיקר הדבר שאלו האם אברהם אבינו לא יכל לעשות מלאכה ביו"ט עבור הנפש אשר עשו בחרן.

ואמר רבינו דיתכן לדון שהנפש אשר עשו בחרן לא מלו, והראה בזה למש"כ התוס' שבת קל"ה ב' והמהרש"א שם לגבי מילה קודם מתן תורה. ואמר אם הם לא מלו היה אסור לעשות לצורכם מלאכה, ואין לומר שאברהם אבינו היה מותר לעשות להם מלאכה כיון שהיו כמוהו, כיון שאברהם אבינו קיים את כל התורה כדיניה.

רבינו שליט"א הזכיר את הגירסא שהאריך בה התולדות אדם (הג"ר זלמלה מוואלז'ין) בתשו' הגה בחשו' הרשב"א (א, צד) אפילו עירובי תחומין, והרבותא בזה שאע"פ שלגוי אין שביתת של תחומין ואברהם אבינו היה דינו כבן נח ולא שייך לגביו איסור תחומין אפי' הכי קיים את כל התורה קודם שנצטוה.

- נערך מתוך דברי רבינו שליט"א בקו 'ריתחא דאורייתא' אשתקד -

חדוותא דעיונא

הגאון רבי עקיבא מדלוב שליט"א
ר"מ ישיבת 'אור ישראל'

הזכרת רצה בבהמ"ז בשבת - ב' דינים
א. מעין המאורע ב. ממצות קידוש דשבת

דבר חדש מאד מצינו במרדכי בעיקר יסוד החיוב דג' סעודות שבת דילפי' מקרא בשבת דף קי"ז ע"ב דשלשה פעמים 'אכלוהו היום' כתיב, דאין זה מכח דין עונג או מצות אכילה, כי אם כדי לקיים הזכרת השבת בברכת המזון חייבא רחמנא ג' סעודות בשבת, וז"ל המרדכי פרק כל כתבי סי' שצ"ז, 'דעודה שלישית צריך לעשותה בפת, דבעינן מאי דמחייב עליו ברכת המזון', וביאר הבגדי ישע שם, 'נראה דרצה לתת טעם למה הקפידה תורה דוקא בפת, משום ברהמ"ז כדי שנאכל ונשבע ונברך לכבוד שבת ונזכרהו בברכת המזון ג' פעמים, עכ"ד.

ונתגלה לן מדברי המרדכי דשורש החיוב דג' סעודות זהו כדי להזכיר השבת בברכת המזון, והיינו דחיוב האכילה היא בשביל ברכת המזון והזכרתו, ולא שהברכת המזון היא ממילא מחמת חיוב האכילה [ולפ"ז יתפרש הסוגי בברכות דף מט, ע"ב שכח ולא הזכיר של שבת בברכת המזון חוזר משום דלא סגי אכיל, פירושו, כיון דמחויב לברך כדי להזכיר של שבת בברכהמ"ז [ולכן מחויב לאכול] ונמצא מחויב פת ולא משום דמחויב לאכול חוזר, [ומשו"ה בברכהמ"ז חוזר]. והנה יסוד הדבר דענין הזכרת רצה בברכת המזון היא ממצות קידוש דזכור, מתבאר מדברי רבותינו הקדמונים כדיבואר.

יסוד הבה"ג ג' דיני קידוש, קידוש 'על הכוס' קידוש 'בתפילה' וקידוש 'בברהמ"ז'

הבה"ג בדיני קידוש והבדלה כתב, וז"ל 'ואע"ג דמידכר בקידושא בצלותא צריך לאדכורי בברכת המזון, מ"ט זכור וזכרת תרין קראי כתיבי', עכ"ל.

המבואר מדברי הבה"ג דברים חדשים, דממצות קידוש בשבת מלבד לקדש על היין דילפי' מ'זכור' - זכרהו על היין, עוד יש מצות זכירה שמתקיים בתפילה ובברכת המזון וילפי' מ'וזכרת', והיינו דיש מצות קידוש על הכוס, מצות קידוש בתפילה, ומצות קידוש בברכת המזון.

ועד"ז מבואר בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רצ"ה, וז"ל "קידוש היום [ד"ת] לזכור אותו בכניסתו כעין שבח וקילוס ואומר כ"א כפי שיזומן לו מענייני שבחו וקדושתו, ובאו הם [חז"ל] ותקנו לכל נוסח א' במקום סעודה ובחפץ [יין] ותקנו שיזכיר קדושתו על היין, ותקנו להזכירו בתפילה וקבעו לו ברכה רביעית וכן בבהמ"ז והיינו דד"ת קידוש היום בדברים של שבח קדושת השבת, וחז"ל רק תקנו הנוסח ומקום האמירה.

הנה הרשב"א הגדיר כל עיקרו דמצות קידוש בשבת, דד"ת לזוכרו בדברים, וחז"ל קבעו היכן לאומרו ולקיים המצות קידוש ד"ת, וכתב דקבעו לאומרו ולקיים הזכור ד"ת בג' מקומות, א. על הכוס. ב. בתפילה. ג. בברכת המזון. ומתבאר מזה כיסוד הבה"ג דנכלל במצות קידוש מלבד על הכוס עוד להזכירו בתפילה ובברכת המזון וזהו בכלל מצות קידוש. ורק לדעת הבה"ג ב' ילפותות איכא חדא 'זכור' לקדש על היין ועוד 'וזכרת' לקדש בתפילה וברכת המזון, ואילו לדעת הרשב"א יש קידוש א' ד"ת וחז"ל תקנו לקיים מצות הקידוש בג' מקומות.

והנה ברשב"א מבואר דהקידוש דבר תורה מתקיים על הכוס, בתפילה, ובברהמ"ז, ותמוה, הרי לאחר שיצא בתפילה שוב אין בקידוש על היין רק מצוה מחודשת מדרבנן ואין זה רק קביעות נוסח ועל היין.

אשר נראה מוכרח מזה שאף שקיים כבר בתפילה,

מ"מ יש קיום נוסף של קידוש ד"ת אף על הכוס, ונמצא שאין כאן תקנת חז"ל למצוה מחודשת דקידוש, כי אם לענין נוסח וקיום להזכיר, וחידש הרשב"א עוד שאף בברכת המזון, ונמצא שיש קיום ד"ת אף בברכת המזון.

אמנם יל"ע דהרי בסוגית שבת דף כ"ה מבואר דענין הזכרת רצה היינו מדין מעין המאורע, 'ימים שיש בהן קרבן מוסף מתפלל שמ"ע ואומר מעין המאורע, ויש בהן הזכרה בברכת המזון וחיוב זה מזה הוא זה וברכת המזון ונכלל שם בזה הזכרת יעלה ויבא בר"ח, יעו"ש, וכן תוס' ברכות דף מ"ח דנה לענין אי חוזר על רצה ויעלה ויבא ומשמע דהכל נכלל בהזכרת מעין המאורע וזהו דחילקה תוס' שם אימתי חוזר דתלי' אי בעי אכיל או דמחויב לאכול כשבת ויו"ט, ואילו מדברי הבה"ג הרשב"א והמרדכי מבואר דהמחייב דרצה בברכת המזון זהו ממצות זכירה וקידוש דשבת, והיכן נזכר דבר זה בש"ס, דלענין קידוש בתפילה מצינו כן תוס' ברכות 'מקדש בתפילה והדר מקדש אכסא' אבל לענין קידוש בברכת המזון זאת מנין.

ב' מחייבים באמירת רצה
א. מעין המאורע ב. מדין זכירת השבת

אשר יראה מזה דמבואר דתרוויהו אתנייהו בהו בחיובא דהזכרת רצה בברכת המזון, א. מדין הזכרת מעין המאורע. ב. ממצות זכירת וקידוש.

ויסוד הדבר יש ללמוד מברכות דף מ"ח ע"ב, ת"ר סדר ברכה"מ כך הוא ברכה ראשונה ברכת הזן שניה ברכת הארץ שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמטיב ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע. ומבואר ברש"י ותוס' דהברייתא קמ"ל דאין צריך להזכיר של שבת בפתיחה ובחתימת הברכה של בונה ירושלים אם כי דמזכיר של שבת באמצע הברכה.

ויל"ע הלא אמירת רצה ויעלה ויבא בבהמ"ז הוא משום דחז"ל תקנו להזכיר מעין המאורע בבהמ"ז כהסוגי' בשבת דף כ"ה, וכיון דרק מתורת הזכרה של מעין המאורע ואין זה חלק מעצם הברכה, א"כ מהיכי תיתי שיצטרכו להזכיר של שבת בפתיחה וחתימה, ועוד יל"ע דהא הברייתא באה ללמד סדר הברכות של ברכת המזון, ומה ענין הזכרה של שבת שהוא משום חיוב להזכיר מעין המאורע לסדר הברכות של ברכת המזון.

ונראה דמזה למדו הבה"ג והרשב"א דהזכרת קדושת היום דשבת ויו"ט בברכת המזון, אין זה רק מתורת הזכרה דמעין המאורע, כי אם דענינו לקיים מצות זכירת שבת ויו"ט וכקידוש בתפילה אלא שלא הצריכו לזה ברכה בפנ"ע וזה דכתבו רש"י ותוס' דהברייתא אשמועינן דאין צריך לפתוח בשל שבת ולסיים, והיינו אף דהזכרת שבת ויו"ט נתקן בתורת חלק מעצם הברכה מ"מ לא הצריכו לפתוח ולחתום בברכה, ומיושב דהברייתא הזכירה להזכיר קדושת היום דשבת בבהמ"ז משום דזה חלק מעצם הברכה ושפיר קתני לה גבי סדר ברכת המזון. באופן דמסוגית הגמ' שבת כ"ה זהו מחייב דרצה מעין המאורע, ומסוגית הגמ' ברכות מ"ח יש ללמוד מחייב נוסף דרצה מעיקר הזכרת השבת מדין זכירה לראשונים הנ"ל.

ב' נפק"מ א. נמשכה סעודתו בלילה
ב. לכוין למצות קידוש בברכהמ"ז

ויש בזה נפק"מ רבתי א. בהתחיל סעודת שבת מבעו"י ונמשכה סעודתו למוצ"ש אינו מזכיר מדין קידוש דלהרבה שיטות תוספת שבת אינה אלא לענין איסור מלאכה ולא קדושת השבת, אם כי מדין הזכרה דאזלינן בתר התחלת הסעודה, ואילו בהתחיל סעודה בערב שבת ונמשכה סעודתו לשבת בזה אדרבה מזכיר רצה מדין זכירת השבת, ויתישב קושית המג"א סי' רע"א סקי"ד בסתירת דברי השו"ע דפסק בשני האופנים לחומרא.

ב. אשר יתחדש עוד לפ"ז, דראוי לכוין למצות קידוש בברכת המזון, וכמו דלענין קידוש בתפילה בעי לכוין לקדש ורק בתפילה החת"ס ומ"ב סי' רע"א כתבו דעדיף לא לכוין לצאת קידוש בתפילה בכדי שיתקיים עיקר קידוש ד"ת על הכוס, ובפרט זה מתבאר מדברי הרשב"א והבה"ג דכן תקנו חז"ל לקדש בתפילה וכ"כ התוס' רי"ד דף קי"ז בפסחים וממילא בעי לכוין בתפילה למצות קידוש ודברי החת"ס ומ"ב צ"ע מדברי הראשונים הנ"ל, ובשיעורי קידוש הכרחנו כן בדעת הגר"ח והגרי"ז, וכמו כן בברכת המזון בעי לכוין לקדש בברכת המזון, דהרי הבה"ג והרשב"א הכלילו במצות קידוש על הכוס אף קידוש בתפילה ובברכת המזון, וכולהו בכלל המצות 'זכור את יום השבת', וכמשנ"ד.

חדוותא דיקרא

הגאון רבי מנחם כהן שליט"א
ר"מ ישיבות 'נתיב הדעת' ו'יסודות'

כבוד האח הגדול

"וימכור את בכורתו ליעקב" (כה, לג)

כתב הרמב"ן (בפס' לד) "ויתכן כי פי שנים בבכורה ממשפטי התורה לא היה כן לפנים, רק לנחול מעלת האב ושררתו, שיהיה לו כבוד ומעלה על צעירו. ולכן היה אומר ליצחק אני בנך בכורך (להלן כז, לב) לומר כי הוא הבכור הראוי להתברך". ומבואר דע"י מכירת הבכורה הגיע הכבוד שהיה אמור להיות לעשיו, ליעקב. וצ"ב דהן אמנם שהכבוד של הבכורה עבר ליעקב, מ"מ עדיין יהיה יעקב מחויב לכבד את עשיו מדין אחיו הגדול אף שאינו בכור.

ובהלכות קטנות (ח"ב סי' קע"ד) דן באשה שילדה תאומים, והראשון נולד בכ"ט באדר א' והשני נולד בא' באדר ב', ובשנה שאינה מעוברת הרי האח האחרון הינו גדול מן האח הראשון, וכתב דגזירת מלך היא שיהיה כבוד לאח הגדול, ועל כן אפילו שהאח הקטן נולד קודם מ"מ דין כבוד יהיה לאח הגדול [היינו גדול ע"פ דין]. ולכאו' כוונתו דלא אזלינן בתר השנה שנכנסים להיות בני דעת. [וזה דלא כמשמ"י (ח"א סי' ט) ובנין ציון (סי' ק"נ) שכתבו דתלוי בקדימת הלידה]. וכתב שם ומי יודע אם לידת יעקב ועשיו לא היה כעין זה, ואע"ג דאיפליגו אי בניסן או בתשרי נולדו אבות, יתכן דקאי רק על אברהם ויצחק ולא על יעקב.

וממילא י"ל דבאמת אע"פ שיעקב נולד מאוחר מ"מ מדין גדול הרי כבר היה מגיע לו, אלא שהיה צריך לכבד את עשיו מדין בכור, וכלפי דין בכור שפיר הועילה המכירה ושוב לא היה דין כבוד כלל לעשיו.

עי"ל, דהנה עי' בחשק שלמה ביבמות (לט, א) שחקר מה הדין בשני אחים תאומים מי מהם מייבם, ולכאורה האח הגדול היה אמור לייבם שהלא יש דין קדימה בייבום לאח הגדול, ומבואר בדברי החשק שלמה ששני תאומים שנולדו יחד הגם שאחד מהם יצא קודם מ"מ אינו נקרא גדול, ויתכן שגם אין בו דין כבוד.

"זבל פרדותיו של יצחק"

"ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד" (כו, יג)

פירש רש"י "שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך". ויל"ע מה ראה רש"י לומר פרדותיו של יצחק ולא שאר מיני בהמות.

ואולי י"ל משום שפרידה לא מולידה וא"כ אין בה שום תועלת אלא זבל. עוד י"ל דהנה אצל כל האבות מבואר שהיה להם גמלים וחמורים, ואילו אצל יצחק מצינו רק בהמות טהורות, דכיון שהיה עולה תמימה לא רצה לגדל בהמות טמאות, וא"כ לא היו לו כמעט פרידות שהרי הם טמאות אלא שהשתרבבו כמה מהם בבקרו, ואע"פ שהיו כ"כ מועטים מ"מ היו עדיפים על כספו וזהבו של אבימלך.

עוד י"ל דהנה בפרשת וישלח (להלן לו, כד) כתוב "הוא ענה אשר מצא את הימם במדבר ברעתו את החמרים לצבעון אביו", ופירש רש"י "את הימם - פרדים, הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד, והוא היה ממזר והביא פסולין לעולם", ולכאו' קשה דהכא מבואר שאף ליצחק היה פרידות ומה חידוש יש כשמצא את הימים, ולכך ביאר רש"י שהוא עשה כן במזיד, דהיינו שקודם לא ידעו כיצד נהיתה חיה זו והוא גילה שנעשה ע"י הרבעה של סוס וחמור, וא"כ כיון שלא ידעו כיצד נהיה כזו חיה ע"כ שלא היה הרבה פרידות ואף שלא היו רבות מ"מ היו עדיפות על כספו וזהבו של אבימלך.

מדוע הוחזק עשו כצדיק בעיני יצחק

"ויאמר מי תני אתה בני" (כז, יח)

הנה מבואר שישמעאל חזר בתשובה בסוף ימיו ואילו עשו לא חזר בתשובה כלל. ובביאור הדבר נראה דכיון שאברהם ידע שישמעאל הוא רשע לכך התפלל עליו כל ימיו שיחזור בתשובה, ותפילתו הועילה בו, וחזר בו, משא"כ עשו שיצחק חשב שהוא צדיק גמור וא"כ לא התפלל עליו ולכך לא חזר בתשובה.

ויש לבאר מדוע לא ידע יצחק ברוה"ק שעשו הוא רשע ובעל עבירות, וכפי שמסופר על גדולי הדורות לדורותיהם שידעו להבחין אם העומד מולם הינו בעל עבירות, וכן ששאל "מי אתה בני" וכי לא יכל לזהות ע"פ העבירות שלו.

ויש לבאר ע"פ מעשה שהיה בעיירה מסוימת שהיה בה 'מוסר', והלכו החסידים אל החוזה מלובלין על מנת שיקלל את המוסר, וכאשר אמרו החסידים לחוזה את שמו של המוסר קם החוזה ואמר שאותו יהודי מאיר כעת בכל העולמות ואיני יכול לקללו, והחסידים נבוכו ושבו לביתם. אך המוסר לא הפסיק ממעשיו, והחסידים שבו אל החוזה, וכעת הסכים החוזה לקללו ואכן המוסר מת, ולאחר הבירור נתברר שהשעה שבאותה היו החסידים בפעם הראשונה אצל החוזה הדליק אותו מוסר נרות חנוכה. ומבואר כי בשעה שהאדם מתעסק במצוה אין הצדיקים מבחינים בכך שהוא רשע, וה"נ עשו בכל פעם שהיה נכנס אצל יצחק היה מקיים בזה כיבוד אב, ואם כן על רגיל היה יצחק לראותו כבעל מעשים טובים.

"תתן אמת ליעקב"

"ויאמר יעקב אנכי עשו בכורך" (כז, יט)

הקשה החת"ס כיצד יתכן שיעקב אבינו עמוד האמת שעליו נאמר "תתן אמת ליעקב" שיקר על אביו ואמר לו שהוא בנו עשו. ותי' שכיון שלבש את בגדי עשו מיד השפיע עליו לרעה, דכ"כ גדולה רעת הרשע ומשפיע עד למרחוק.

וביאר הגאון רבי אליהו דיסקין שליט"א על דרך משל שאם ישאלך אדם זקן היכן נמצא קו 64 להגיע לבית וגן ואתה יודע שאינו מגיע אלא קו 39 מגיע לבית וגן, וא"כ טעות הוא בידו אלא שאם תאמר לו שאי"ז הקו הנכון לא ישמע לדבריך, דודאי שהאמת לו לומר על קו 39 שהוא קו 64, דאינו מחפש את מספר הקו אלא את היעד, וה"נ יצחק לא רצה לברך את עשיו אלא את מי שמגיע לו הברכות וכיון שיעקב ידע בבירור שיצחק טועה היה מוטל עליו לומר לו שהוא עשו, דהא אינו מחפש את שם האיש אלא את הראוי לברכה.

- מדור זה נערך בסיוע 'מכון שם אבותי' -

מרן הגאון הגדול רבי חיים פיינשטיין שליט"א

ראש ישיבת 'עטרת שלמה'

קניין יצחק בבגדי של קרבן פסח

"וצדה לי ציד" (כז, ג)

יש לומר במה שאמר לו יצחק צודה 'לי' ציד, דהנה רש"י הביא מפרקי דרבי אליעזר, שפסח היה, ולכן היה צריך שני גדיים, אחד לקרבן פסח והאחד למטעמים וי"א לחגיגה.

והנה הפסח אינו נאכל אלא למנויו, וא"כ היה צריך מינוי, ואא"ז מרן הגרי"ז זצ"ל בחידושי הלוי יסד דמינוי הוא שיהא לו חלק בהקרבן בקנין ממון, וצריך לזכות בקרבן בקנייני ממון בשביל לימנות עליו.

לפי זה יש לומר דזהו שאמר וצודה לי ציד, דר"ל שיזכה בשבילו בבהמה, ויהיה לו קנין ממון בבהמה, ועי"ז יהא נמנה על הפסח.

More in this printout

View the whole printout