פכ״ה פל״א. מכרה כיום את בכרתך לי. ת״א זבין כיום דלהי ית בכירותך לי. פירש הרמב״ן שכוונת התרגום שימכור את בכורתו ביום כזה באופן שיחול היינו ביום שהבכורה תגיע לידו שאחרי מיתת אביהם יהיה בכור, וזהו ׳כיום׳ שזה יחול באיזה יום שהוא לא ידוע. ונראה מדבריו שלא מכר את העבודה בביהמ״ק אלא את הירושה ליטול פי שנים וכמ״ד (ב״ב קכו.) שאין לבכור בחיי האב כלום, ועיין מהר״י אבוהב שלתרגום אין כאן חלות מכירה של עדשים בשביל בכורה כמו אליבא דרש״י כי א״א למכור היום את הירושה, אלא זה הסכם דברים שיעקב האמין לו שיעמוד בהבטחתו.
פכ״ז פ״ג. ועתה שא נא כליך. פי׳ רש״י ׳שא׳ לשון השחזה (כמו שמצינו בביצה כח.) כדי שלא תאכילני נבלה. אבל אונקלוס תירגם וכען סב כען זינך, לשון לקיחה. והטעם י״ל כמש״כ הספורנו שיעץ לו שיקח כליו שלא ישוב ריקם ויפסיד את הברכה.
פכ״ז פי״ב. והייתי בעיניו כמתעתע. ת״א ואיהי בעינוהי כמתלעב, פירש מלשון גיחוך, כ״כ הרד״ק והכתב והקבלה. ומובא בשם הגר״ח קניבסקי זצ״ל שזה דלא כהגמרא (סנהדרין צב.) שהמתעתע זה המשנה מדיבורו.
פכ״ז פי״ג. עלי קללתך בני. בתרגום יונתן כתוב שהסכימה לקבל על עצמה את הקללה וכן פירש האבן עזרא. אולם בתרגום אונקלוס כתוב עלי אתאמר בנבואה דלא יתון לוטיא עלך. דהיינו לא שהסכימה לקבל על עצמה קללה, אלא שנאמר לה בנבואה שלא יהא עליו שום קללה. ומכאן יש ללמוד שרבקה נביאה היתה (וכמ״ק בת״א לעיל פרק כ״ה פכ״ג עה״פ ויאמר ה' לה, עי׳ מש״כ שם). וכ״ה במדרש רבה (פס״ז) על הפסוק הנה עשיו אחיך מתנחם לך להרגך, וכ״ה לשון הגמ׳ (סוטה יג.) באותה שעה נתקיימה ׳נבואתה׳ של רבקה למה אשכל שניכם. ועי׳ מהרי״ץ חיות (מגילה יד.) שכתב בשם ספר יפת תואר שהש״ס במגילה שם פליג ע״ז כי מנה שבע נביאות ולא מנה את רבקה עמהם. והמהרש״א שם מכח זה כתב שנבואת רבקה לא היתה נביאות גמורה, והקשה עליו המהרי״ץ חיות מהתרגום כאן שרבקה נביאה היתה, ועי׳ רש״י (מכות כד. ד״ה דובר אמת) שכתב שרבקה ע״פ הדיבור אמרה ליעקב לבא במרמה לאביו דהא תירגם אונקלוס אלי אתאמר בנבואה, ומדוקדק ברש״י שגורס ׳אלי׳. אבל לרוב הגירסאות שלפנינו כתוב ׳עלי׳ אתאמר בנבואה וכו'. וכוונת התרגום באו״א שלא אמרה לי אתאמרה בנבואה אלא עלי, והכוונה שה' דיבר עם שם בשביל רבקה כמש״כ רש״י עה״פ ויאמר ה' לה (לעיל כה כג). וכ״כ בספר לחם ושמלה וכן פירשו החת״ס ומהרי״ל דיסקין מדנפשייהו כוונת אונקלוס.
פכ״ז פט״ו. בגדי עשו וגו' החמדת. ת״א לבושי וכו' דכיתא. וכ״כ רש״י הנקיות. ור״ל שהרי חז״ל אמרו שעשיו הצטיין במצות כיבוד אב ואם ולפני שנכנס לאביו החליף בגדיו לבגדי מלכות והיות שהיה נמצא בשדה רוב היום ובגדיו התלכלכו ולא תמיד התאפשר לו לבוא לביתו להחליף בגדים לכן שמר אצל אמו בגדים נקיים כדי להחליף לפני שמשמש את אביו. ועוד יש לבאר ע״פ מש״כ רש״י בפירוש ב' שאלו היו הבגדים של נמרוד שקיבלן מאדם הראשון וכיון שזה הבגדים שנתן הקב״ה לאדם הראשון לכן הם היו הכי נקיים. והטעם שנקראו חמודות, כתב ר' אברהם בן הרמב״ם בשם אב אביו ר' מיימון, כיון שמחמת נקיונם בני אדם חומדים אותם.
כתב החיד״א בספר חומת אנך כמה טוב פירש אונקלוס החמודות דכיתא שפירושו טהורות, כיון שנעשו לאדם הראשון מעור לויתן ועור הדג אינו מקבל טומאה, ולולי זה לא היתה רבקה אומרת ליעקב ללבוש את בגדי עשיו כי בגדי עם הארץ טמאים כדאיתא בגמרא (חגיגה יח.).
פכ״ז פכ״ט. ארריך ארור ומברכיך ברוך. ת״א ליטך יהון לטין ובריכך יהון בריכין. לא פירש כפשוטו שאלו שיקללו אותו יהיו מקוללים ואלו שמברכים אותו יהיו מבורכים, וכן נראה ברש״י. אלא פירש שמה שהוא יקלל ויברך יקום. וכן פירש אצל בלעם עה״פ (במדבר פכ״ב פ״ט) מברכיך ברוך ואורריך ארור. וצ״ת מדוע ל״פ כפשוטו. ועי׳ ביאורי אונקלוס מש״כ בזה, ואולי כבר הבטיח כן הקב״ה לאברהם אבינו (לעיל יב ג) ״ואברכה מברכיך ומקללך אאר״ ולא שייך להוסיף על ברכת ה'.
פכ״ז פל״ה. בא אחיך במרמה. ת״א בחכמה. וכן להלן (לד יג) עה״פ ויענו בני יעקב במרמה, ת״א בחכמה. וכעי״ז בפר׳ בשלח (טו ח) עה״פ נערמו מים, ת״א חכימו מיא, וכתב התוס' יו״ט (תמורה פ״ה מ״א) שנראה מכ״ז שלא פירש מרמה כמש״כ בפיהמ״ש להרמב״ם (שם) שהיינו בהערמה ותחבולה לא כהוגן, אלא בלשון תורה תחבולה ומרמה כשהוא בהיתר היינו חכמה, ולשון חכמים לחוד. וכ״כ כאן הרא״ם שלא היתה כאן רמיה אלא חכמה שאילו היתה רמיה היה מתרגם ׳בנכילו׳ כמו עה״פ להרגו בערמה (שמות כא יד). והסיבה שלא היה כאן שקר ורמאות, אלא זה היה לקיחה כהוגן, כיון שהברכות מגיעות ליעקב ולא לעשיו, ובחכמתו זכה בברכות.
ובמדרש כאן איתא שיעקב לקח את הברכות בחכמת התורה ע״פ מה ששמע בביהמ״ד של שם ועבר עיי״ש.