הפטרה לפרשת תולדות

בספר מלאכי, מפרק א פסוק א, עד פרק ב פסוק ז

בביאור ההפטרה ושייכותה לפרשה

לכאורה קבעו חז''ל הפטרה זו לפרשת תולדות על פי פסוקים ב'-ג' שבתחילת ההפטרה: [ב] אהַבְּתִי אֶּתְכֶּם אמַר יהו'ה וַאֲמַרְּתֶּם בַמה אֲהַבְּת נ ו הֲלֹוא אח עשו לְיַעֲק ב נְאֻּם יהו'ה ואהַב אֶּת יַעֲק ב: [ג] וְאֶּת עשו שנאתִי.

שבהם נראה בעליל בחירת יעקב על פני עשו אחיו, ודחייתו של עשו מעל פני יעקב. וכפי שנאמר בפרשה: [כה, כח'] ויֶֶּֽאהִּ֥ב יצחָ֛ק אֶּת-עֵשֹ֖ו כי-צֵּ֣י ד בפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אהֶֹּ֥בֶּת אֶּת-יַָֽעֲקָֽב. כאן גילה הנביא כי אהבת רבקה ליעקב היא אהבת הקב''ה שנאמר ואהַב אֶּת יַעֲק ב. ואע''פ שלא נאמר שנאה בעשו אלא רק וַיֶָּֽאֱהַֹ֥ב יִצְחֵ֛ק אֶּת-עש ו כִי-צֵַ֣יִד בְפִָ֑יו, גילה הנביא כי אהבה תלויה בדבר היא, ואינה אלא שנאה. ולכן תלה את ברכותיו של עשו ביעקב. זה שכתוב ולְאם֙ מִלְאֵ֣ם יֶָּֽאֱמ ץ וְרַָ֖ב יַעֲבֹ֥ד צעִָֽיר (כה,כג') ופירש''י: לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכן הוא אומר אִמלְאה החֳר בה (יחזקאל כו, ב.), לא נתמלאה צר אלא מחורבנה של ירושלים.

הכי נמי וירושלים תתמלא מחורבנה של צ ר כנאמר וְאֶּת עשו שנאתִי וואשִים אֶּת הר יו שְממה וְאֶּת נַחֲלת לְתַנֹות מִדְבר.

עד כאן בשני הפסוקים הראשונים של ההפטרה גילוי האהבה ליעקב.

אך מכאן ואילך פונה הנביא בדברי תוכחה לעם בכלל ולכהנים בפרט, דברי תוכחה נוקבים וקשים [ו] בן יְכַבד א ב וְעֶּבֶּד אֲדנ יו ואם אב אני אַיה כְבֹודִי ואם אדֹונים אני אַיה

כגון:

מֹוראִי אמ ר יהו'ה צבאֹות לכֶּם הַכהֲנִים בֹוז י שְמִי [ז] מַגִישִים עַל מִזְבְחִי לֶּחֶּם מְגאל וגו' בֶּאֱמרְכֶּם שֻּלְחַן יהו'ה נִבְזֶּה הּוא עד אשר מזהירם הנביא באזהרה חמורה אם לא ייטיבו דרכיהם: [ב,ב'] וְשִלַחְּתִי בכֶּם אֶּת הַמְארה וְארֹותִי אֶּת בִרְכֹותיכֶּם.

ויש ליתן את הדעת על הקשר בין גילוי האהבה ותוכחתו של הנביא לענייני הפרשה:

ולעומקו של מקרא יֵאמֵר: יש כאן בירור עמוק של הקשר בין יעקב ועשו למשך כל הדורות, מלידתם דרך מכירת הבכורה וקבלת הברכה ועד לעתיד לבוא. שהרי במכירת הבכורה התחייב יעקב לקיים את עבודת בית המקדש בקדושה ובטהרה, ולכן עשו ויתר על זכותו זאת, כפירוש רש''י: מִכְרֹ֥ה כַיֵֹ֛ום אֶּת- בְכר ת ךָ֖ לִָֽי לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה. וכן עונה לו עשו: מה טיבה של עבודה זו, אמר לו יעקב כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, אמר עשו הִנֵ֛ה אָֽנכִֹ֥י הֹול ך למָּ֑ות, אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה, וְלָֽמה-זֶֹּ֥ה לִָ֖י בְכרָֽה. מייד מה כתיב ביה: וַיִֹ֥בֶּז עש ו אֶּת-הבכ רֶֽה. ממשיך רש''י בפירושו: העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום.

היוצא מכאן שיעקב בקנותו את הבכורה התחייב לכבד עבודתו של מקום. והנה קם הנביא בשליחותו של מקום לתבוע את השטר מבני בניו של יעקב, שתפסו כביכול אומנותו של עשו ובמקום לכבד את עבודת בית המקדש הם אשר מבזים אותו: [ו] בן יְכַבד א ב וְעֶּבֶּד אֲדנ יו ואם אב אני אַיה כְבֹודִי ואם אדֹונים אני אַיה מֹוראִי אמ ר יהו'ה צבאֹות לכֶּם הַכהֲנִים בֹוזי שְמִי מגישים על מזבחי לֶּחֶּם מגאל וגו' בֶּאמ רכֶּם שֻלחן יהו'ה נִבְזֶּה הּוא. ואשר על כן מזהיר אותם הנביא כי בזה הם עלולים להפסיד גם את הברכה שקבל יעקב מאביו. ובמקום ברכה מזהירם על המארה: [ב,ב'] : אם לא תשמע ו ואם לא תשימ ו על לֵב לתֵת כבֹוד לשמי אמ ר יהו'ה צבאֹות וְשִלַחְּתִי בכֶּם אֶּת הַמְארה וְארֹותִי אֶּת בִרְכֹותיכֶּם. ועוד בא אליהם הנביא בתביעה, בעודֶּ שעשו מכבד את אביו ככתוב בן יְכַבד א ב, הכהנים מבזים שמו, שכן אמרו בזוה''ק [קמו עמ' ב'] פתח רבי יֵיסא ואמ ר (מלאכי א) בֵן יכבֵד אב ועֶּבֶּד אדֹוניו, בן, דא עשו. דלא ה וה ב ר נש בעלמא דיֹוקיר לאבֹוי, כמה דאֹוקיר עֵש ו לאבֹוי. וההּוא יקירּו דאֹוקיר לֵי ה אשליט לֵי ה בהאי עלמא, מכאן כח שליטתו בעוה''ז. ובזה מחייב את בניו של יעקב הכהנים, עליהם אומר הנביא ואם אב אני אַיה כְבֹודִי ואם אדֹונים אני אַיה מֹוראִי.

ובשימת לב עשו איבד את זכותו זאת כאשר התריס נגד הקב''ה ונגד אביו באומרו: [כז,לו'] ויֹּ֡אמֶּר הֲכִיַ֩ קרַּ֨א שמֹו יֶֽעקַ֗ב וֶַֽֽיעקבֵַּ֨ני֙ זֵֶּּ֣ה פֶֽעמֶ֔ים אֶּת-בֶֽכ רתֵּ֣י לקֶ֔ח והנִֵּ֥ה עּת ה לקֵּ֣ח ב רכתִ֑י. באומרו הֲכִיַ֩ קרַּ֨א שְמָֹ֜ו, התריס נגד הקב''ה שקרא שמו יעקב וכנגד אביו שקרא שמו [כה,כו'] ואֶֽח רֵי- כֵ ן יצֵּ֣א אחַ֗יו וי דָֹ֤ו אחֶַּּ֨זֶּת בֶֽעקֵֵּ֣ב עֵש ו וַיִקְרֹ֥א שְמ ו יַָֽעֲק ב [מי קראו יעקב] הקב"ה. דבר אחר אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב. אם כן, כך או כך התריס בפניהם: הֲכִיַ֩ קרַּ֨א שְמָֹ֜ו יַָֽעֲק ב וַַָֽֽיַעְקְבַּ֨נִי֙ זֵֶּ֣ה פַָֽעֲמַָ֔יִם, בגללכם הדבר שקראתם אותו יעקב. לכן לא עמדה לו זכות הכיבוד אב לעתיד לבא.

יעקב.

וכן

פירש''י

ובסיום התוכחה שוב חוזר הנביא על הראשונות בגילוי אהבה ליעקב ולבניו הכהנים בדברי פיוס נחמה וגאולה: [ב,ו']

ו תֹורת אמֶּת היתה בפיה וע ולה ךלא נמצא בשפתיו בשלֹום ובמישֹור הל אּת י ו רבים הֵשיב מֵעֹון: היְתה בְפִיהּו זה יעקב אבינו שנאמר בו [מיכה ז,כ']:

תֹורַת אֱמֶּת

תִּת ן אֱמֶּת לְיַעֲק ב. זה שנאמר ואהַב אֶּת יַעֲק ב. ויתקיים בבניו הכהנים וכן בכל בניו הנקראים ממלכת כהנים וגוי קדוש: [ז] כי שפתֵי כהֵן ישמר ו דעת ותֹורה יבק ש ו מפיה ו כי מלא ך יהו'ה צבאֹות הּוא.