Skip to content
קובץ גליונות

מתורתו - הסבא מסלבודקה

  • Toldos
  • 5784
  • עברית
View printout

לא להיות שבע

ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו. [תולדות כה, כה]

מורגל היה בפי הסבא מסלבודקה זצ"ל לומר איך האב ניט ליב די זעטערס אינני אוהב את השבעים היינו יכולתו של בן תורה לגדול בתורה תלויה עד כמה שיהיה תמיד בצמאון ותשוקה לנצל את זמנו ללמוד ולדעת ש"ס.

תביעה על דרך ארץ

ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו. [תולדות כה, כה]

מסופר בתחילת פרשה: "ויבוא עשו מן השדה והוא עיף, ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה, כי עיף אנכי, על כן קרא שמו אדום" (בראשית כה, כה). באותה שעה אחזתו לעשיו בולמוס מרוב עייפותו בשדה, וכל מי שאחזתו בולמוס פוסקים להלכה שמאכילים אותו נבילות וטריפות ומאכילים אותו ביום הכיפורים, כי הוא נמצא במצב של סכנה. ועוד ש"לא היה יכל להשיב ידו אל פיו" (ראה תורה שלמה שם) ובודאי גם לא יכל להבחין מהו התבשיל ורק הרגיש במראהו שהוא אדום, ומשום כך התבטא: "הלעיטני נא מן האדם הזה".

ובכל זאת בגלל ביטוי זה, שאם כי איננו לשון מגונה אלא שאיננו בכלל שיחה נאה ואינו הולם את מדת דרך הארץ, נקבע לעשיו ולכל דורותיו אחריו שם גנאי: "אדום". ואף על פי שהיה מותר לעשיו לעבור באותה שעה על כל האיסורים משום שנמצא, כאמור, במצב של סכנה, אבל הוא היה צריך להיות מושרש ומושלם במדת דרך ארץ שתיהפך אצלו לטבע ושלא יוכל לזוז ממנה בשום מצב, ומכיון שנכשל בזה הוכח שחסרה לו שלמות במדה זו ונתגלתה פחיתותו שהוטבעה בו לדורות עולם.

ותואר זה שבא לו בגלל אותו ביטוי נזכר לו לעשיו בכל התקופות, עד שכאשר הקדוש ברוך הוא יבוא לנקום ממנו על מעשיו הרעים מתארים אותו בדברי הנביא: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים": "מדוע אדום ללבושך" (ישעיה סג), ועוד, כאילו רואים בזה את מקור כל רשעותו והוא הקובע את טיבו ומהותו.

הרי מכאן שראו את מדת דרך ארץ כיסוד ותובעים עליה גם את בני נח ואף לפני מתן תורה - ובצורה החמורה ביותר. (אור הצפון)

יושב אהלים

בהלוויית הגאון רבי שאול ברזם זצוק"ל נעמד להספיד מרן הג"ר יחזקאל סרנא זצוק"ל ר"י חברון שר' שאול למד שם בצעירותו ובתוך דבריו סיפר שכאשר עמד הסבא מסלבודקא לייסד ולהקים את ישיבתו בשנת תרמ"ב הוא נגש להיוועץ ברבו הגדול הג"ר ישראל סלנטר זי"ע שהייתה זו שנתו האחרונה ובתוך הדברים שאל הסבא את ר' ישראל כיון שאני עומד להקים ישיבה ברצוני לדעת מהי תכלית של ישיבה. המשיך רבי יחזקאל בקולו החד ה'משבר סלעים' וחזר כמה פעמים על תשובתו של ר' ישראל סלנטר שאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים זהו התכלית של ישיבה ודו"ק (הג"ר משה מרדכי הלוי שולזינגער זצ"ל מופיע בספריו משיבת נפש' שער ג' פרק ג' פניני הימים' חנוכה תשע"א עמ' י' זמרת הלוי' אגרת ל"ג)

צייד בפיו

הסבא מסלבודקא מבאר שכאשר עשו היה צד את יצחק אביו ושואלו אם מעשרים מלח וכיוצא בזה לא היה זה רמאות בלבד אלא באמת באותה שעה היה לבו לשמים ורצה לעשר אפילו מלח שגם לרשעים פעמים שיש להם זמנים שלבם לשמים אלא ש'לב רשעים כמעט' זה מחזיק לזמן קצר וחוזרים לרשעותם לא כצדיקים שלבם אינו כמעט אלא מחזיקים בלבם הטוב.

*

הנה כי כן מצאו חז"ל את עקבות השפעת השוחד גם באהבת יצחק אבינו לעשיו בנו. וכן אמרו: "אבן חן השחד בעיני בעליו אל כל אשר יפנה ישכיל" (משלי יז), - "השוחד למה הוא דומה? לאבן, בכל מקום שנופלת שוברת. מדבר ביצחק שנאמר 'ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו', מהו 'כי ציד בפיו'? - צד היה עשו את יצחק הצדיק בפיו. אתה מוצא כל עבירות שהקב"ה שונא, כולן היו בעשיו... כשהיה בא עשיו מן החוץ, היה אומר לאביו: אבא! המלח מהו שתהא חייבת במעשר? והיה תמה יצחק ואומר: ראה בני זה כמה מדקדק במצוות. והיה אומר לו אביו: בני! היכן היית היום הזה? והוא אומר לו בבית התלמוד, לא כך היא הלכה מן כך וכך, לא כך איסורו לא כך היתרו, ומתוך אלו דברים צדו היה בפיו, על כן אהבו... ועוד על שהיה מביא ציד ומאכילו, וכתיב, 'כי השחד יעור פקחים'" (תנחומא תולדות). עוד אמרו: "מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו - זה יצחק על ידי שהצדיק את הרשע כהו עיניו" (ילקוט שמעוני תולדות, קי"ג).

מקור הצניעות בעבודת השם

ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה כה לב וברש"י אמר עשו מה טיבה של עבודה זו אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה וכו' אמר אני הולך למות על ידה אם כן מה חפץ לי בה. לכאורה טענה עצומה בחיקו לא הם ולא שכרם אמנם העיד עליו הכתוב ויבז עשו את הבכרה לומר שכל סברתו של עשו לא היה בזה מחשבה שכלית' שהרי בשביל מעט כבוד להיות גדול מחבירו מסכים האדם להכנס לכמה וכמה סכנות והתמודדויות, אלא שכאן היה ויבז, ותו לא. מכאן למד הסבא מסלבודקא שכל הנמנע מאיזה התמודדות בעבודת השם בסברות כמין אלו מקורם אינו אלא ב'ויבז' והדברים נוקבים עד לתהום.

לימוד התורה מהבריאה

עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי. [תולדות כו, ה]

וראוי להביא בזה רעיון שזכינו לשמוע מאדמו"ר הסבא מסלבודקה זצ"ל על מאמר חז"ל קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה (יומא כ"ח) והשאלה נשאלת כיצד אפשר הדבר, אולם אפשר ליישב שאלה זו במאמר חז"ל הנ"ל ש"הקב"ה היה מביט בתורה וברא את עולמו" כלומר שהבריאה נוצרה לפי תכנית התורה ולפיכך אברהם אבינו שהבין את מציאות הבריאה כולה וצפה וראה בכל חלק של בריאה זו את החלק של התורה המתאים לו כשראה למשל את השמש נצנצה מיד בלבו מצות תפילין או כשהביט בלבנה הופיעה במחשבתו תורת המזוזה ועוד וכך היה אפשר לו לאברהם האישיות הגדולה שזכתה לכבוד מיוחד של פרסום הבורא בשם אלקי אברהם למצוא בבריאה את כל תכנית חכמת התורה ואין תימה איפוא שיכול לקיים את כל התורה עד שלא ניתנה אחרי שחכמת התורה אחוזה ומעורבת כולה בבריאה כשלהבת בגחלת מתחילת יסודה.

ואחרי שנבראו שמים וארץ וכל תולדותיהם ע"י חכמת התורה אמר הקב"ה נעשה אדם, ויקח עפר מן האדמה חיבר כל האיכות והתמצית של בריאת האדמה ותולדותיה ושמים ותולדותיהם, והקב"ה נפח בו נשמת חיים כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, ומאז נחשב האדם לנשמת הבריאה כולה שתמציתה חכמת התורה. (המאור שבתורה ח"ד עמ' תטו)

בדיקה לעומק הנפש

אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע. [תולדות כז, יב]

סיפר הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל בעל פחד יצחק בפני חתנו הגאון רבי יונתן דויוד שליט"א פעם לאחר שיחת מוסר של הסבא מסלבודקא זצ"ל נכנסתי לחדרו של הסבא, הסבא ישב במיטתו ולא הבחין בכניסתי והנה אני שומע אותו חוזר ואמר בקול נוקב ובדמעות אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע. [כך היה הסבא זצ"ל בוחן את עצמו תמיד אם הדברים שהוא משמיע או תובע מהציבור האם הוא בעצמו "האלט דער ביי" - עומד בהם]. (ספר שמוש חכמים עמוד קס"ח)

תביעה בכיבוד אב

חז"ל מספרים נפלאות על הצטינותו של עשיו בכבוד אב. הכתוב אומר: "בן יכבד אב" (מלאכי א) ואמרו חז"ל: "דא עשיו, דלא הוי ברנש בעלמא דאוקיר לאבוי כמה דאוקיר עשו לאבוי" (זהר תולדות). היו לו לעשיו בגדים מיוחדים לשמש את אביו. כתוב בתורה: "ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית" (שם), למה קוראים אותם חמודות? "שחמד מנמרוד והרגו ונטלן", ובגדים אלה היו משל אדם הראשון "שבשעה שהיה לובשם ויוצא לשדה, היו באים כל חיה ועוף שבעולם ומתקבצים אצלו", ועשיו שמר אותם בבית רבקה ולא היה יוצא בהם בדרך, "שבהם היה משמש את אביו" (ראה פרקי דר"א פ' כד ובבר"ר שם). "ואמר ר' שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשיו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשיו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות" (בר"ר פ' סה). אנו יכולים לתאר לנו כמה גדול היה כיבודו של רשב"ג לאביו עד שהוא מעיד על עצמו: "לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי" (מד"ר דברים א), ובכל זאת הוא מכריז שלא הגיע בזה למדריגתו של עשיו אף באחד ממאה.

ולא עוד אלא שעשיו מסר נפשו על מצוות כיבוד אביו והיה הולך למקום סכנה כדי לצוד ציד ולהביא לאביו. ויוסף למד מדה זו ממעשיו. כתוב בתורה שבשעה שיעקב שלח את יוסף לראות את שלום אחיו אמר: "הנני" (בראשית לז). ואמרו חז"ל: "נוהג באביו כבוד ומורא. א"ל יוסף ליעקב: אבא! יודע אני כי שונאים אותי, ואפילו יהרגוני איני חוזר דבורך ריקם" (ראה "תורה שלמה" שם בשם מדרש אגדה). "ומעשיו למד יוסף. כשאמר לו יעקב: 'לכה ואשלחך אליהם', היה יודע ששונאים לו אלא אמר: עשיו הולך תדיר למקום סכנה כדי לצוד ציד להביא לאביו, ואבי שלחני לראות את שלום אחי ואת שלום הצאן שהוא חיות של אבי ובני ביתו" (ראה שם בשם ספרי חסידים).

והנה קרה מקרה, ובודאי היחידי בחייו, שתוך שהגיש לאביו את המטעמים שהכין לו ופנותו אליו שיאכל מהציד שהביא לו, החסיר מלה אחת בדבריו ובמקום לומר: "יקום נא אבי" כפי שדורשת מדת דרך ארץ וכפי שהתבטא יעקב כלפי אביו: "קום נא שבה", אמר: "יקום אבי". מציינים שבאותו יום "עשיו בא בצער גדול שלא נפל בידיו כשאר הימים אלא צבי בלבד, לאחר שנצטער. תדע לך שכן, כשבא ועשה מטעמים בא בנזיפה אל אביו ואמר 'יקום אבי'" (ראה מדרש הגדול שם). וחז"ל מספרים ש"כל אותו היום היה עשיו צד צבאים וכופתן ומלאך בא ומתירן, ועופות ומסכסכן ומלאך בא ומפריחן. וכל כך למה? כדי שיבוא יעקב ויטול את הברכות" (בר"ר פ' סז). ובכל זאת לא ויתרו לו לעשיו על אשר נכשל בלשונו ודילג בדבריו מלה אחת שהיה בזה משום פגם במדת דרך ארץ, והענישו את כל דורותיו אחריו בעונש חמור כזה עד שקללו אותם שבזמן שיבואו להילחם עם ישראל יבוא אלקים ויניס ויפיץ אותם מפני ישראל.

עד כדי כך מגיעים דקדוקיה וחומרה של מדת דרך ארץ.

ואופייני הדבר שתבעו מעשיו שמדת דרך ארץ היתה צריכה להיות טבועה בנפשו עד כדי כך שאף בשעת סכנה לא יתכן שיכשל בה, וכפי שאמרו חז"ל: "אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו" (סנהדרין צב ב). לפי ההנחה שקבענו שמדת דרך ארץ היא עצמיותו השרשית של האדם, אין לו לאדם לאבד עצמיותו בתור אדם בשום מקרה שבעולם ואף במצבים המסוכנים והחמורים ביותר.

More in this printout

View the whole printout