לדעת לב - הכרת והבנת מושג בתורה
עזים
"שני גדיי עזים טובים" (בראשית כז, ט)
משמעות 'גדיי עזים', היינו בני העזים, בשונה מ'טלאים' שהם בני הכבשים. 'עז', בכל מקום בתורה היא הנקבה, וממילא אין היתכנות למילה 'עיזה', כי העז היא כבר הנקבה (הזכר נקרא תיש).
חשוב להכיר את ההבדל שיש בין כבשים לתיישים (ובנקבה בין רחלים לעזים): לעניין ציצית צמר וראשית הגז (שהם רק מצמר כבשים), וכן השופר נעשה מכבש ולא מעז. וכן להבדלי הקרבנות, כגון עולת התמיד שהיא מכבש ואילו מוסף ראש חודש בא מן העזים.
ההבדל המהותי בין כבש לעז: כבש נכנע וצייתן (ומכאן שמו, על שם שנכבש תחת אדונו), ואילו העז טבעה לקפץ ולהתמרד, ונקראה כן על שם שהיא עזת הפנים שבבהמות ותמיד הולכת בראש העדר (ביצה כה, ב).
הדרך לזהות ביניהם: לרחל (נקבת הכבש) כמעט אין קרניים ולעז יש (בכורות מד, א; שבת נג, ב); זנב הכבש ארוך ונופל וזנב העז קצר; שערות הכבש עדינות ומתולתלות ושער העז גס וחלק, ולכן העזים נקראים גם בשם שעירים, על שם שערם הגס.
זו הסיבה ששער העזים נקרא 'נוצה' ('נוצת עזים'), לפי שאינו רך כצמר רגיל של שאר בעלי החיים (רש"י מנחות לט, ב).
לראות עיניים - הבנת מילה אחת בתורה
מעקב
"ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים" (בראשית כז, לו)
'לאחר מעקב ממושך הצליחו השומרים לגלות את הגנב הפורץ לדירות בשכונה, כשהציבור עוקב בדריכות אחרי הידיעות על התפתחות החקירה...'
כך אנו מוצאים בימינו את המילה 'מעקב' במשמעות של הליכה בעקבות דבר מסוים ובלשון של ריגול אחרי הנעשה, אולם רש"י כאן מפרש את המילה 'ויעקבני' מלשון מארב, או מלשון ערמה וחכמה, וז"ל רש"י: 'כתרגומו וכמני, ארבני. וכמן, וארב, ויש מתרגמין וחכמני, נתחכם ליי'.
כעין זה פירש באבן עזרא ש'ויעקבני' הוא מלשון מרמה, או מלשון עקום, דבר עקוב 'העקוב למישור' שבא עלי בעקיפין ובדרך עקומה.
ואילו בפירוש 'הכתב והקבלה' כתב ששורש 'עקב' יורה גם לשון עיכוב ומניעה (דהיינו שהאות ק' מתחלפת באות כ'), ואמר עשיו הכי קרא שמו יעקב שיהיה תמיד כן דרכו וטבעו למנוע ולעכב אותי בכל ענייני.
אזניים לשמוע - כללי רש"י הק' בדקדוק הלשון
הַבְרָכָה או הַבְּרָכָה?
"הברכה אחת היא לך אבי" (בראשית כז, לח)
פלטיאל, הוא בחור יקר, המקפיד בכל מאד על לימוד עיוני ומעמיק של פרשת השבוע ופירוש רש"י. בשבועות האחרונים הוא החכים ללמוד את הכלל בדקדוק: כאשר יש מילה המתחילה באות ה' במשמעות של ה' התימה, תהיה האות ה' מנוקדת בחט"ף-פת"ח, כגון: השומר אחי אנכי?! אלא, שכאשר פלטיאל הגיע לפרשת תולדות הוא מצא לכאורה סתירה לכלל זה:
על הפסוק הברכה אחת היא לך אבי, כותב רש"י: 'ה' זו משמשת לשון תמה, כמו הבמחנים, השמנה היא, הכמות נבל'.
כלומר: אף שהה"א מנוקדת בפת"ח רגיל (הַ) ונראית במבט ראשון כה"א הידיעה, מגלה לנו רש"י כי זוהי ה"א התימה, דהיינו שעשיו תמה ושואל בבכי: וכי ברכה אחת בלבד יש לך, אבי?!
אלא שכן הבן שואל, מדוע באמת השתנה הניקוד מחטף-פתח לפתח רגיל, אם אכן היא ה' התימה מדוע אין הניקוד 'הַבְּרָכָה'?
התשובה היא: משום שהכלל הוא, שאות עם ניקוד שוו"א אינה יכולה לבוא מיד לאחר חטף (שהוא בעצמו שווא מורכב), משום שבלתי אפשרי לבטא רצף כזה בדיבור שוטף.
ממילא, בכל תיבה שהאות הראשונה שלה מנוקדת בשווא (כגון במקרה שלנו: בְּרָכָה, או: בְּמַחֲנִים, שְׁמֵנָה, כְּמוֹת) – ממירים את החטף-פת"ח של ה"א התימה בפתח רגיל (הַבְּרָכָה, הַבְּמַחֲנִים).
סימן לדעת שאכן זו ה"א התימה ולא ה"א הידיעה: כי בה"א הידיעה תמיד יבוא דגש חזק באות שאחריה (הַבָּקָר), בעוד בה"א התימה האות השוואית לעולם אינה מקבלת דגש (הַבְרָכָה – הבי"ת רפה).
בדרך התורה - פרשה ולקחה מאוצרם של גדולי הדורות
ואחריתך ישגה
"ארור אורריך ומברכיך ברוך" (בראשית כז, כט)
רש"י: 'ובבלעם הוא אומר (במדבר כד, ט) מברכיך ברוך ואורריך ארור, הצדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה, לפיכך יצחק הקדים קללת אוררים לברכת מברכים, ובלעם לפי שהרשעים תחלתן שלוה וסופן יסורים, לפיכך הקדים ברכה לקללה'.
גם אם נדמה לפי שעה שהצדיקים מלאי יסורים והרשעים מלאי שלוה, עלינו לדעת שזאת היא רק תחילת הדרך, ואילו כאשר יגיעו אל סוף המסע, אזי תתהפך התמונה, הצדיקים יזכו לשלוה והרשעים למפח נפש ויסורים.
היה אוכל דפי גמרא...
סמל ודוגמא למאמר חז"ל 'צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה', היה מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זי"ע. בימי בחרותו היה עמל בתורה מתוך עוני ודחק, וכפי שסיפר בזקנותו שבצעירותו מרוב רעב היה אוכל דפי גמרא... היה זה מאכלו, עוד דף גמרא ועוד דף גמרא.
גם לאחר נישואיו התגורר בדירה צרה ועלובה וכמעט ללא כל רהיט או כלי, ביום היה צריך להוציא את המיטות מחוץ לבית כדי להכניס שולחן, ובלילה להוציא את השולחן כדי להכניס את המיטות... אפילו ארון לבגדים לא היה, אלא הבגדים הונחו בתוך ארגזי מזון שהושלכו מחוץ לחנויות... העוני היה כה גדול, עד שילדיו חיכו כל השבוע לשבת קודש, משום שבסעודת שבת קיבלו רבע כוס בירה...
ועוד נפלאות רבות מסופר על לימוד התורה מתוך הדחק שקיים מרן זי"ע ביגיעה עצומה, עד אשר הגיע למשרות הרמות והנכבדות בהם כיהן ואשר על פיו ישק דבר בהיותו מורה דרך וסמל ומופת לדור כולו.
החריין – בתחילה או בסוף?
אל חדרו של הרה"ק בעל 'פני מנחם' מגור זי"ע נכנס אברך שבור לבב ושפך את צערו לפניו על צרות רבות ורעות המקיפות אותו. שמע הרבי את מצוקתו, ואמר לו: כל היורד לעולם הזה צריך לקבל גם מנה [חזרת, מאכל מר וחריף], כלומר, צריך לעבור גם מסכת של תלאות ויסורים, אך טוב לו לאדם לקבל את מנת ה'חריין' בתחילת הסעודה, שאז הוא יכול לאוכלו יחד עם הדגים, כדרך העולם ללפת את הדגים עם מנת 'חריין' לצידם, מאשר שתבוא עליו מנה זו של החריין בסוף הסעודה, במקום קינוח מתוק... כי אז יסיים את הסעודה בטעם מר ויקיא את הכל.
כך המשיך הרבי לחזקו: טוב לו לאדם להודות על מה שהקב"ה מנסה אותו עכשיו בניסיונות בצעירותו ולא בזקנותו, כי הרי האדם לעמל יולד וכל אחד עובר בעולם הזה תלאות שונות, אך מוטב לו שיעבור אותם בשנותיו הצעירות, כאשר כוחותיו עמו וקל לו יותר להתגבר ולהתחזק, ובסוף ימיו יזכה לחיי שלוה ורוגע, כי מה היה עושה אילו נותנים לו בתחילת חייו שנות שלוה, ואחר כך היו מייסרים אותו בזקנותו כאשר כבר כלו כוחותיו...
מתחיל ב'אוי!' ומסיים ב'אהה!'...
ביום חתונתו של הרה"ק בעל 'מקור ברוך' מסערט ויז'ניץ זי"ע, בהיותו חתנו של הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע, הלך החתן לטבול במקוה לפני תפילת מנחה כנהוג. בהיכנסו למימי המקוה שהיו קרים מאוד נמלטה מפיו אנחה לאמור 'אוי! אוי! אוי!' עד שהצליח להכניס את רגליו פנימה ולטבול, כשיצא מבור הטבילה אץ מיד להתלבש והפטיר כמין אנחת רווחה כהנאה מהמים הקרים על הנפש העייפה: 'אה! אה! אה!'
בהמשך היום כשחותנו מהרי"ד מבעלזא מסר לחתן פרקי מוסר והדרכה כמנהגו לומר דברי מוסר והדרכה ביום החופה לצאצאיו אמר לו בין הדברים: שמעתי את אנחותיך לפני הטבילה ואת אנחותיך שלאחר הטבילה, אבקש ממך שתזכור זאת במשך כל ימי חייך! תחילתה של כל מצוה מלווה באנחה 'אוי! אוי! אוי!' בקשיים וניסיונות, שכן צדיקים תחילתן יסורים, אך סופה של מצוה הינה באנחת רווחה וסיפוק 'אה! אה! אה!' מתוך שמחה של מצוה וסופן שלוה, ואילו בעבירה חלילה, כדרכם של הרשעים, הרי זה להיפך בתחילה יש לו לאדם הנאה מכך ואומר 'אה! אה!' אך בסופו של דבר הוא מתמלא צער ומפח נפש ואומר 'אוי! אוי!'.
מרגליות בפרשה
זה לעומת זה
"ויבא עשו מן השדה והוא עיף" (בראשית כה, כט) – רש"י: 'עיף – ברציחה'.
בספר הישר מובא שבאותו היום הרג עשיו את נמרוד. ע"כ כותב הגה"צ רבי שלמה אסולין זצ"ל בספרו 'שמן למאור':
הרי באותו היום ממש נפטר גם אברהם אבינו, ונמצא שאברהם ונמרוד שניהם מתו באותו יום. מדוע? משום ש"זה לעמת זה עשה האלקים". אברהם אבינו היה 'ראש המאמינים', וכנגדו נמרוד היה 'ראש המורדים' שרדף אותו כל ימיו במטרה להורגו. משמת אברהם, פסק כוחו של נמרוד והסתיימה חיותו, שכן כל תפקידו היה להוות משקל נגד לאברהם!
המחיר הכבד של תפילת יצחק
"וייעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה'" (בראשית כה, כא) – רש"י: 'ויעתר לו – נתפצר ונתפייס ונתפתה לו'.
ויש להבין, לשם מה נדרש פיוס זה?
מבאר הגה"ק רבי חיים יוסף זוננפלד זי"ע: הרי שרש"י כותב (להלן פסוק ל) שאברהם נפטר חמש שנים לפני זמנו, כדי שלא יראה את עשיו יוצא לתרבות רעה. נמצא שההיענות לתפילת יצחק, שכשתוצאה ממך ייוולד עשיו, משמעותה הישירה היתה – קיצור חיי אברהם אבינו בחמש שנים! לכן נדרשה כאן כביכול "התפייסות" מיוחדת מצד הקב"ה, שיסכים לקבל את התפילה למרות המחיר הכבד של התפילה. וכאן חתם הגרי"ח בגימטריא פלאית – עליה אמר הגאון רבי אהרן קוטלר זי"ע שנאמרה ברוח הקודש: הנה המילים "ויעתר לו ה'" עולות בגימטריא בדיוק נמרץ למילים – "חמש שנים"!
הוה גביר לאחיך
(בראשית כז, כט)
הברכה היא שתהיה גביר לאחיך – לתועלת אחיך, לתמוך בהם ככל יכולתך. אבל חלילה לא להיות גביר על אחיך – שלא תבוא לידי גאווה והתנשאות עליהם! ('אמרי חיים')
מכור לי מעט מהזמן הפנוי
"ויאמר יעקב מכרה כיום" (בראשית כה, לא)
כשהיה הרה"ק בעל 'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע בוויליאמסבורג, ראה ברחוב צעירים מקומיים משחקים להנאתם. לשאלתו על מעשיהם, השיבו המלווים: "הם מעבירים את הזמן".
נאנח הרבי ואמר: "אם הם מעבירים את הזמן, הלוואי והיו מעבירים אותו אליי... הוא כל כך חסר לי"...
יש שביארו בסגנון זה את דברי המדרש בו אמר יעקב לעשיו: "זבון לי חד יומא מן דידך" – מכור לי יום אחד משלך. דהיינו שכשראה יעקב את עשיו 'איש השדה' מסתובב ומעביר את זמנו לבטלה, הוא פשוט התחנן אליו: "מכור לי מעט מהזמן הפנוי והמיותר שיש לך"...
למה זה לי בכורה?!
מה היא אותה 'בכורה' שיעקב אבה לקנותה מעשיו? ומדוע לא הסכים שתישאר אצל עשיו?
בפרשתנו מסופר על מכירת הבכורה של עשיו ליעקב אבינו בעבור נזיד עדשים, וכפי שנאמר (כה, לא-לד): 'ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי' וגו'.
יש מקום להבין מהי אותה 'בכורה' שיעקב קנה מעשיו, למה היא היתה כה משמעותית עד שיעקב הוצרך לקנותה מעשיו, ועד כדי כך שגם עשרות שנים לאחר המכירה אנו רואים שעשיו זכר זאת ליעקב שקנה ממנו את הבכורה, כפי שנאמר בהמשך הפרשה (כז, לו): 'ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח'.
הבכורה – כהונה
רש"י מבאר על פי המדרש (בראשית רבה סג, יג) כי הסיבה לקניית הבכורה על ידי יעקב הוא 'לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקבה"ו'.
רבי אברהם בן הרמב"ם מאריך מעט בביאור סיבה זו וכותב כי לא בגלל צרות עין קנה יעקב את הבכורה, אלא לפי שהבכורה היתה מוכנה בימי קדם לכהונה, כי הבכור היה הכהן ועוסק בעבודת הקרבנות, וכפי ששם בן נח היה הבכור במשפחתו לפי פשטות הכתוב (אמנם ראה רש"י לעיל ה, לב) כי כך הוא בסדר הפסוק (ו, י) 'ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת', והוא היה כהן לקל עליון כפי שאמר הכתוב (יד, יח) 'ומלכי צדק מלך שלם וגו' והוא כהן לקל עליון'. ויעקב שראה שעשיו הוא רשע לכן קנה ממנו את הבכורה.
פירושו הוא כדעת אביו רבינו הרמב"ם בפירוש המשניות (זבחים פי"ד מ"ד) שכתב: "לפי שהעבודה לא תמיד היתה בבכורות אלא מאדם עד משה רבינו".
כהן שהרג
בחזקוני מסביר עוד, מדוע דווקא כעת קנה יעקב את הבכורה, שהרי עשיו חזר כעת מרציחה וכפי שמביא רש"י על התיבות 'והוא עיף' והדין הוא שכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, וכל שכן שלא יעבוד עבודה, לכן דווקא כעת קנה יעקב את הבכורה.
כבוד לבכורות
ברם, רבים חולקים על יסוד זה שהעבודה היתה לבכורות בלבד מצד הדין. הט"ז ב'דברי דוד' כותב על כך: "דקודם שנאסרו הבמות לא היה איסור לזר להקריב אם הוא איש צדיק וראוי לכך, אלא שמן הסתם חלקו כבוד לבכורות", ומביא סמך לדבריו מדברי המדרש (במדבר רבה ד, ח): "מת שם [בן נח] ומסרה לאברהם", וכי אברהם היה בכור? אלא מפני שהיה צדיק נמסרה לו הבכורה". לכן מבאר הט"ז שלפי שנהגו בבכורות לתת להם כבוד לעבוד עבודה, לא רצה יעקב שיתנו לעשיו כבוד לעבוד עבודה, לכן קנה ממנו את העבודה.
תוספת ביאור לדברי הט"ז ניתן ללמוד מדברי הרא"ם, שמסביר שעשיו היה סבור לשמש בעבודת הקרבנות כמנהג הבכור, ועל ידי מכירה זו, אף שלא היתה כדין כבר היה עשיו סבור שאינו יכול להקריב קרבנות, ולכך נתבטלה ממנו העבודה.
הבכורה היא השררה
גם רבינו חיים פלטיאל בפירושו על התורה תמה על דברי רש"י שכתב שהעבודה היא בבכורות, שהרי מצאנו שגם נח הקריב קרבנות וכן יצחק אבינו, ומה שאמרו חז"ל שהעבודה היתה בבכורות, היא לגבי עבודת ציבור אך לא לגבי עבודת יחיד. לכך מבאר שמכר לו רק את החשיבות והגדולה שהיו בבכור יותר, כי באותם הימים היו הפשוטים עובדים ומשמשים את הבכורות כעבד לפני אדונו, ואותו כבוד מכר עשיו ליעקב כעבד המכבד רבו. וכעין זה מביא גם אבן עזרא בפירושו השני.
שלא לכבד הרשע
במדרש 'פסיקתא זוטרתא' מבאר מה גרם ליעקב לקנות את הבכורה בשל השררה שיש בה, וכי איכפת היה לו לכבד את עשיו, ומבאר שלפי שראהו רשע, אמר יעקב, הרי חייב האח לכבד את אחיו הבכור, וזה רשע ואין ראוי לכבדו, אקח ממנו את הבכורה, וליטול ראשון ליכנס ראשון. מנה יפה.
גם ברד"ק מבאר זאת בסגנון דומה, שהיה קשה בעיניו לכבד אדם כמוהו, אלא שלא היה יכול להמנע מזה מפני מנהג העולם. ומסיים כי אף שיעקב קנה את הבכורה, ובכך השררה היתה שייכת ליעקב ולא היה צריך לכבדו, עם כל זה כבדו אחר כך בשובו לארץ ישראל, וכל זה היה מפחדו מעשיו, ולכן נענש על זה ולקה בגיד הנשה וכפי שמאריך בזה בהמשך (לב, כו).
ירושת פי שניים
עוד דעה מצינו במפרשים, וכפי שמביא אבן עזרא בפירושו הראשון וכן בכלי יקר, שהבכורה שיעקב קנה היא הזכות שיקח פי שנים בממון אביו.
כהונה ומלכות
להשלמת היריעה יש לציין שסמוך לפטירת יעקב אבינו חילק בין השבטים את הבכורה, את הכהונה ואת המלכות. וכפי שמבאר רש"י על הכתוב (מט, ג) 'ראובן בכורי אתה' כי ראובן היה הבכור והיה ראוי לקבל גם כהונה ומלכות אך בשל חטאו הפסיד כל זאת. ולכך עברה הבכורה ליוסף, הכהונה לשבט לוי והמלכות ליהודה.
אור חדש בעומקו של רש״י
בראשית כח, ה: וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב, וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם, אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. רש״י: אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו – אֵינִי יוֹדֵעַ מַה מְּלַמְּדֵנוּ.
להבין
שאלות להתבוננות:
בשיעורנו העיוני היום בפירוש רש"י נעסוק בהבנת ארבע מילים אלו: 'איני יודע מה מלמדנו'. מילים אלו, ככל שהם נראים פשוטים, ומובנים, הרי לאחר העמקה והתבוננות פותחים בפנינו צוהר נוסף אל אוצרות העומק שבפירוש רש"י.
תחילה נציג כמה נקודות הדורשות הסבר.
א. הנה פשטות כוונת רש"י היא להודיע לנו, שאינו יודע מה בא הכתוב להודיע לנו שרבקה היא 'אם יעקב ועשו', שהרי הדבר ידוע לנו מתחילת הפרשה שרבקה היא אם יעקב ועשיו. ולאיזה צורך היה צריך רש"י לכתוב שאינו יודע מה מלמדנו?
ובפשטות היה נראה שאכן לא היה לרש"י שום תירוץ על שאלה זו, ורש"י לא בוש מלהודות על האמת, וכפי שכותב בבאר בשדה (להלן לה, יג) שרש"י יש בו ממידת החכם (ראה אבות ה, ז) שעל מה שלא שמע ולא הבין אומר בפירוש שאינו יודע.
אלא אם כן, עלינו להבין מדוע שואל רש"י זאת רק על המילים 'אם יעקב ועשו', ומדוע רש"י לא שואל כך גם על התיבות 'אחי רבקה', מה בא הכתוב להודיע לנו, וכי לא ידענו עד עכשיו שלבן הוא אחיה של רבקה?
ונביטה אל דברי רש"י בתחילת הפרשה (כה, כ) 'וכי עדין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן?!' וכן להלן (פסוק ט) כותב רש"י 'אחות נביות – ממשמע שנאמר בת ישמעאל, איני יודע שהיא אחות נביות?', ואם כן, כפי ששואל רש"י שם, היה לו לשאול גם כאן כיון שנאמר שלבן הוא בן בתואל וכי איני יודע שהוא 'אחי רבקה'? ומדוע שאל רש"י רק על התיבות 'אם יעקב ועשיו' שאינו יודע מה מלמדנו?
ב. הרי מצאנו בכמה מפרשים (ראה רמב"ן, רבינו בחיי, חזקוני, ברטנורא, גור אריה, ועוד) שכתבו ביאורים שונים לדרכם, ליישב מה הכתוב בא ללמדנו באומרו 'אם יעקב ועשו', ויש להבין, וכי רש"י, אבי מפרשי התורה, לא ידע מכל הביאורים האלו עד שהוצרך לכתוב 'איני יודע מה מלמדנו'?
להשכיל
קולמוסים רבים השתברו בבית מדרשם של מפרשי רש"י להבין את עומק כוונת דברי רש"י אלו, ביאורים נחמדים מזהב ומפנינים, ונעיין היום בחלקם:
יצחק חשב שלבן הוא אדם כשר
פתח דברינו יאירו בדברי רבינו מרדכי יפה בעל 'לבוש האורה', המבאר בדברים מחודשים ועמוקים, שעל הכתוב 'אחי רבקה' לא היה קשה לרש"י מה בא הכתוב ללמדנו, כי בוודאי הוצרך הכתוב לפרש לנו מדוע אמר יצחק ליעקב לקחת אשה דווקא מבנות לבן, ולא משאר משפחת בית נחור, לפיכך בא הכתוב כנותן טעם שזהו מפני שלבן הוא 'אחי רבקה', והרי מרבקה נולדו בנים צדיקים, דהיינו יעקב וגם עשיו, שהרי בעיני יצחק נחשב היה עשיו כצדיק, וחשב יצחק שהסיבה שנולדו לרבקה בנים צדיקים היא מפני ש'רוב בנים דומים לאחי האם', וחשב יצחק שלבן הוא אדם כשר וצדיק, ולכן בני רבקה דומים לו בצדקותו, ולכן רצה שיעקב גם הוא ישא אשה ממשפחתו, לכן הזכיר הכתוב 'אחי רבקה'.
רק זאת היה קשה לרש"י מדוע הוצרך הכתוב להוסיף ולומר גם 'אם יעקב ועשו', ואין לומר שהסיבה לכך היא כאמור כדי להודיע שרבקה זכתה לבנים צדיקים כיעקב ועשיו בזכות שהיא אחות לבן, כי זאת כבר למדנו מהכתוב 'אחי רבקה', ואין צריך להוסיף ולכתוב גם 'אם יעקב ועשו'.
לא ידע איזה הפירוש הנכון
לעיקר הדבר שכתב רש"י 'איני יודע מה מלמדנו', הביא רבינו שבתי משורר-בס ב'שפתי חכמים', בשם רבינו יצחק הכהן בספרו 'קיצור מזרחי', שאין הכוונה שרש"י לא ידע כלל מה בא הכתוב ללמדנו, אלא שרש"י ידע שיש בקרב המפרשים הרבה פירושים וביאורים מה בא הכתוב ללמדנו, אלא שלא ידע רש"י להכריע ביניהם איזהו הפירוש הנכון יותר לפי פשוטו של מקרא, ועל כך כתב 'איני יודע מה מלמדנו'.
איני יודע מעשיו של לבן
ואילו רבינו דוד פארדו בספרו 'משכיל לדוד' מחדש ביאור פלאי ברש"י: וכותב שרש"י אינו בא לומר שאינו יודע הפירוש, אלא רש"י בא לבאר לנו למה הוצרך הכתוב לומר 'אם יעקב ועשו', לפי שיצחק אמר ליעקב, הנך הולך אל לבן אחי אמך, ובכן דע לך להיזהר ממנו, לפי שאיני יודע מעשיו, אם לבן צדיק או רשע, שהרי רוב בנים דומים לאחי האם, והנה לאמך יש שני בנים, האחד אתה שהנך צדיק יושב אוהלים, והשני הוא עשיו שהוא איש שדה, כך שאיני יודע מי מהם דומה לאחי אמו. וזהו שכתב רש"י שאמר יצחק ליעקב – 'איני יודע מה' – איני יודע מה טיבו של לבן, דבר זה 'מלמדנו' פסוק זה.
למה היה בן רשע?
בסגנון אחר כותב רבינו יהודה לייב איילינבורג בספרו 'מנחת יהודה' על פירוש רש"י, בשם המהרש"ל: הנה כי יש להקשות למה היה לו לצדיק כזה כיצחק אבינו שני בנים, אחד צדיק ואחד רשע, ולמה לא היו שני בניו צדיקים. בשלמא אברהם הוליד רשע מהגר, אבל רבקה שהיתה צדקנית למה נולדו צדיק ורשע.
וזהו שכותב רש"י: 'איני יודע מה' – מה הסיבה שהיו ליצחק ורבקה בן רשע, אבל עכשיו 'מלמדנו' הכתוב סיבת הדבר, לפי שהיא היתה אחות לבן, ורוב בנים הולכים אחר האם, לכן היה להם גם בן רשע.
להתבונן
לומד חשוב! ההבנה הפשוטה ברש"י היא, שרש"י כותב בענוותנותו 'איני יודע מה מלמדנו'. אולם לאחר שזכית לעיין ולהעמיק בדברי המפרשים שנזכרו בשיעור זה, נא סכם וכתוב לפחות מהלך אחד בביאור הפסוק, אותו התכוון רש"י ללמד אותנו ולבאר באמצעות מילים אלו: 'איני יודע מה מלמדנו'.