Skip to content
קובץ גליונות

עיונים בפרשה - ברכה שהיא קללה

  • Toldos
  • 5784
  • Hebrew
View printout

עיונים בפרשה

ברכה שהיא קללה

ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבד והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צואו־ך (כ״ז, מ׳)

ופרש״י: ״והיה כאשר תריד לשון צער וכו׳, כלומר: כשיעברו ישראל על התורה ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל - ופרקת עולו״.

לכאורה, במבט פשוט, נראה כי דבריו אלו של יצחק לעשו, כאשר הבטיחו כי יפרוק עולו של יעקב אם חלילה יעברו ישראל על התורה מהווים ברכה לעשו וקללה ליעקב, שהלא משמעותם הינה, שכאשר לא יקיימו ישראל את התורה - יאבדו את הברכות אשר קיבל יעקב אביהם מלכתחילה בלא כל הסתייגות, גם אם ב'מרמה', וכלום יש לך קללה גדולה מזו.

ומעתה יש להתפלא, שכן הלא מלכתחילה, כאשר ביקשה רבקה מיעקב כי יקח את שני הגדיים ויתחזה לעשו בכדי לקבל את ברכות אביו - חשש יעקב פן יחשוף יצחק את זהותו האמיתית ויקללנו, ועל זה אמרה לו רבקה אמו (שם י״ג): ״עלי קללתך בני״, ופירשו המפרשים כי משמעות הדברים היתה שרבקה קיבלה על עצמה כל קללה שיקלל יצחק את יעקב בעקבות התחזותו לעשו.

אם כן, לכאורה, מאחר וכעת נתקלל יעקב, וקללה זו נגרמה בעטיה של התחזותו לעשו - אשר הובילה את יצחק לתת לעשו בדיעבד את הברכה היחידה שהיה ביכולתו לברכו, הרי שמן הדין היה שקללה זו תחול על ראשה של רבקה ולא על ראשו של יעקב, כפי שהותנה והוסכם ביניהם מלכתחילה.

והנה, בפשטות היה אפשר לומר, כי התחייבותה של רבקה לא היתה אלא שאם יקלל יצחק את יעקב במקום לברכו - תחול הקללה על ראשה, אולם בפועל - בירך יצחק את יעקב, והקללה שקיללו לבסוף אינה אלא במניעת הטובה בה זכה בעקבות הברכות שקיבל, ולזה - לא היתה כל שייכות עם התחייבותה של רבקה לשאת את קללתו של יעקב.

אולם לכאורה נראה לבאר הדברים באופן אחר ולומר, כי בדבריו של יצחק לעשו לא היה משום קללה ליעקב, אלא אדרבה, זו היתה ברכה עבור יעקב.

שכן הנה, ברבות הימים, כאשר יעברו ישראל על התורה - לכאורה ישנו חשש גדול פן ילכו מדחי אל דחי, יתדרדרו יותר ויותר, ולא ימצאו את הדרך לחזור למוטב, מצב כזה הוא בודאי מציאות בלתי נסבלת עבור יעקב אבינו, יעקב הצדיק, יעקב איש תם יושב אהלים.

אכן מעתה, לאחר ברכתו של יצחק אבינו לעשו - סר החשש מעל זרעו של יעקב, שכן נמצא, כי בשעה שיעברו על התורה - ממילא יפרוק זרע עשו את עולם, והצרות והיסורים שיהיו מנת חלקם - ישיבום למוטב כבראשונה.

ואמנם, מצינו בירושלמי שאמרו (תענית ג', ע"א): ״איתפלגון, רבי אליעזר אומר: אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין לעולם שנאמר בשובה ונחת תושעון. אמר לו רבי יהושע וכי אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה אינן נגאלין לעולם א"ר לו הקב"ה מעמיד עליהן מלך קשה כהמן, ומיד הן עושין תשובה והן נגאלין מ"ט ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמיה ל', ז')״.

הרי לנו, כי אצל כלל ישראל, הצרות והיסורים הבאים עליהם כאשר הם סרים מדרך הישר - אינם בבחינת 'קללה' אלא להיפך: בבחינת ברכה, וכפי שנאמר בפסוק: ״עת צרה היא ליעקב - וממנה יושע״, כלומר: עת הצרה, עבור יעקב - אינה 'קללה', אלא ממנה צומחת הישועה השלמה והאמיתית.

משנת חיים

היכן עובר הגבול בין 'התאווררות' נחוצה והכרחית ל'ביטול תורה'

כל בן תורה מכיר וידוע כי לפעמים יכול להיות מצב משונה, שהיצר הרע בכבודו ובעצמו ישכנע בחור לשבת וללמוד לילה שלם בהתמדה, הוא אפילו מוכן שהוא ילמד ברציפות מבלי לבטל רגע כמימריה, ולא רק שאינו מתגייס להפריע ולמנוע מהבחור את החיזוק הרוחני הזה, אלא אדרבה מסייע לכך.

ומדוע הוא מוכן לכך, התשובה פשוטה וברורה - משום שהוא יודע היטב, שלאחר לילה אחד ללא שינה הבחור הזה יאבד שבוע או שבועיים שלמים של לימוד, הוא יודע לעשות את החשבונות הללו היטב, והוא מבין בדיוק מה משתלם לו.

כך למשל, בחור שלומד ברציפות וללא הפסקה, על חשבון שעות האוכל ושעות המנוחה, ועל חשבון כל מיני צרכים אחרים - פיזיים או רגשיים. לכאורה, נראה שהוא מתמיד גדול, אבל לפעמים, מאחורי ההתמדה המופלאה הזו - עומד לא אחר מאשר היצר הרע בעצמו, שמבין טוב מאד שאם יביא את הבחור עד לקצה, ויערער את יציבותו הנפשית הוא ירוויח בכפל כפליים בטווח הארוך: שכן הבחור הזה לא יחזיק מעמד ברמת ההתמדה שקיבל על עצמו, ובסופו של דבר יקרוס ויתמוטט, ואז זה כבר יהיה כרוך בביטול תורה למשך זמן ממושך.

המסקנה היא, שבכדי להיות באמת מאוכלי שולחנו של הקדוש ברוך הוא, עלינו לפעול מתוך שיקול דעת: יש לאכול בשעת האוכל, לנוח בשעת המנוחה, לישון בשעת השינה, ואפילו צריך להתאוורר בזמנים המתאימים לכך.

ועדיין, ישנן שעות רבות שיכולות להיות מנוצלות יותר, שעות שהן בבחינת 'מת מצוה', וניתן למצוא בהן 'יהלומים', שעות שעדיין הקדוש ברוך הוא כביכול במצב של 'בברחי', ובהן ניתן להתקרב אליו יתברך באופן נפלא.

אין זה אומר בהכרח, שבחור שאינו לומד שתים עשרה שעות ביום - הוא בטלן חלילה, לפעמים בחור מרגיש, שהוא צריך יותר זמן למנוחה. או מעט זמן לשחרור והתאווררות במשך היום, וזה בסדר.

אך בתנאי שהדבר נעשה מתוך מודעות, ושהוא יודע בדיוק מדוע ולשם מה הוא הקדיש את השעות הללו, אך כשהשעות חומקות סתם כך בין האצבעות - זו כבר בעיה, ומכך יש להמנע ככל הניתן.

אבי מורי זצוק״ל סיפר לי פעם בשם הגה״צ ר' דב יפה זצ״ל, ששאל פעם את מרן החזון איש ״כמה זמן מותר 'להתבטל' באמצע הסדר״, כלומר: אם בחור מרגיש צורך 'להתאוורר' או 'להשתחרר' בעיצומו של סדר הלימוד, כמה זמן הוא יכול להקדיש לכך, החזון איש לא השיב תשובה ברורה על שאלה זו. הוא רק אמר בקיצור: ״עד שאתה מרגיש שזה מוגזם״.

כלומר, אלו הן דברים שאין להם שיעור, כל אחד ואחד, יודע ומכיר את עצמו, כל אחד יודע מרת נפשו, כל אחד יכול להעריך את הצרכים שלו. אבל דבר אחד בוודאי צריך: שהדברים יעשו מתוך חשבון ומתוך הכרה מחשבה ומודעות, שהזמן לא יברח בין האצבעות, אלא יהיה מחושב ומתוכנן היטב ובכך נזכה להתעלות באמת ולהתקרב להקב״ה.

משולחן גבוה

עובדות והנהגות שהביא רבינו מרבותיו וזקניו זיע״א

בשבוע זה בו אנו קוראים בתורה ״ויעתר יצחק לה׳״ וברש״י ״הרבה והפציר בתפילה״, נביא מהנהגות רבותינו זיע״א בעניני תפילה, כפי שנשמעו מרבינו שליט״א במהלך השנים.

תפילה בנץ החמה

אצל אאמו״ר זצ״ל התפילה בנץ החמה היתה דבר נעלה מאוד, וכפי שראה אצל מרן החזו״א זצ״ל את ההקפדה הגדולה על כך, ואף אמר בשם החזו״א שתפילה בנץ ביחידות עדיפה על תפילה במנין מאוחר יותר, ונהג כך למעשה בשנים בהן לא היה לו מנין בנץ החמה (וכמבואר בביאור הלכה (סי׳ נ״ח ס״א) 'דהזהירין לקרות כותיקין' מותר להם להתפלל ביחידות בנץ כאשר אין להם מנין, ואאמו״ר ביאר דדין זה הוא לאו דווקא במי שרגיל להתפלל כותיקין, אלא אף במי שאינו רגיל בכך באופן קבוע והביה״ל אורחא דמילתא נקט).

דעת החזו״א היתה שותיקין לא חייב להיות בדיוק ברגע הנץ החמה אלא בערך עם הנץ החמה, ואאמו״ר הביא ראיה לזה מגמ׳ בברכות (ט׳ ב׳) על רב ברונא שפעם אחת עלה בידו לכוין בדיוק לרגע של הנץ ולא פסק חוכא מפומיה כולי יומא, ואף שכל יום התפלל כותיקין, אך באותו היום זכה שזה יהיה בדיוק ברגע הנץ (ועי״ש בתוס׳ וברבנו יונה), וודאי שאין להאריך או למהר את התפילה לשם כך, אלא היו מתחילים את התפילה בזמן ששיערו שיגיעו לשמו״ע עם נץ החמה.

זקני הסטייפלר זצ״ל ברוב ימות השנה לא הקפיד להתפלל כותיקין, משום שזה לא התאים לסדריו, כיון שהיה יושב ולומד בלילה עד שעה מאוחרת מאד, אך בתקופה שבה התגורר יחד עם החזו״א באותו הבית היה מתפלל במנין של החזו״א עם הנץ החמה משום כבודו של החזו״א.

זמן תפילה

אצלנו בביהכנ״ס 'תפארת ציון' היה נהוג כל השנים שלא לקבוע מנינים לאחר זמן ק״ש של המג״א, ובא׳ השנים הייתה בקשה מהציבור להוסיף מנינים נוספים עד לזמן ק״ש של הגר״א, ושאלתי לאאמו״ר כיצד לנהוג, והשיב - שאם עד היום לא היה אז להשאיר כך את המצב, למרות שכידוע דעת החזו״א היתה שניתן לסמוך לכתחילה על דעת הגר״א (ועי׳ מ״ב סי׳ נ״ח סק״ד).

המקום הראוי להזכרת בקשות בתפילה

בשו״ע (קי״ט ס״א) מבואר שאמנם אפשר לבקש בקשות פרטיות גם בברכות האמצעיות בשמו״ע, אך כאשר מבקש בברכות אלו יש כמה פרטים והגבלות, וכגון שלא להאריך (שם ס״ב) ולא לבקש על העתיד (משנ״ב שם סק״א), אך כשמבקש בסוף התפילה קודם יהיו לרצון שבסוף שמו״ע אין את ההגבלות הללו, ולכתחילה המקום הראוי להזכרת בקשות הוא קודם יהיו לרצון, וכן נהג אאמו״ר.

מידי שנה בערב ראש השנה אאמו״ר היה מבקש שיכתבו עבורו את שמות כל צאצאיו כדי להעתיר ולהתפלל עבורם, בתפילת ערבית בליל ראשון של ר״ה שאז היה מזכירם בתפילתו.

הנהגות רבותינו

אאמו״ר היה לובש גארטל בזמן התפילה כמנהג החזו״א אלא שחגרו מתחת לחליפה (מלבד בשב״ק שחגרו מעל לבגד העליון), ובשחרית מעל החליפה ומתחת לטלית, והסטייפלר נהג לחוגרו מעל הבגד העליון.

הסטייפלר לא היה יכול לשמוע את הש״ץ בחזרת הש״ץ, ולכן היה אומר תהילים בזמן הזה (ולאח״ז הפסיק כיון שראה שאנשים למדים ממנו ד״ז).

אאמו״ר אמר לי פעם שאצלו הקושי הגדול בתפילה - זה להתרכז בתפילה, ולא לחשוב באותו זמן בלימוד.

הנהגה מענינת שראיתי אצל הסטייפלר וכן אצל אאמו״ר, שלא האריכו בתפילתם זמן רב יותר מהרגיל, שלרוב גדלותם היו יכולים לרכז מחשבותיהם בריכוז מוחלט.

דרך ישרה

נערך מתוך סדרת ועדים לאברכים

תיקון המידות (א)

רבינו יונה בפירושו על מסכת אבות כתב לבאר את דברי המשנה: ״אם אין דרך ארץ אין תורה״, כך: ״רוצה לומר, שצריך תחלה לתקן את עצמו במדות ובזה תשכון התורה עליו, שאינה שוכנת בגוף שאינו בעל מדות טובות. לא שילמוד התורה ואחר כך יקח לו המדות, כי זה אי אפשר״.

וצריך להתבונן בדבריו: ״אין התורה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות״, ולנסות להבין מהי משמעות הדברים.

הגמרא במסכת יומא (ע״ב, ע״ב) אומרת: ״אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב: וזאת התורה אשר שם משה, זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה״.

בכדי להמחיש את הדברים, נתאר לעצמנו שני בחורים שיושבים בישיבה זה לצד זה, שניהם שוקדים על תלמודם, שניהם מגיעים לסדר מוקדם ויוצאים מאוחר, שניהם מחדשים חידושי תורה, שניהם לומדים ברציפות מבלי להפסיק אפילו רגע אחד לדברים בטלים, וכן הלאה, ובכל זאת, האחד - 'זכה', ותורתו סם חיים, ואילו השני 'לא זכה', ותורתו היא לו סם המוות.

וצריך להבין במה תלוי ה'זכה' וה'לא זכה', מה הגורם לכך שהאחד - 'זכה' ותורתו סם חיים, ואילו השני 'לא זכה' - ותורתו סם המוות, ובכלל, כיצד ייתכן שאותה תורה תהיה סם חיים לאחד, וסם המוות לרעהו.

ונראה שהביאור הוא: 'זכה' - הינו זה שלא רק למד את התורה, אלא זה שהתורה שינתה אותו והפכה את מציאותו למציאות אחרת, הוא זכה, והתורה נעשית לו סם חיים. אולם זה שלמד תורה ואפילו הרבה, אך התורה לא שינתה אותו, לא הטביעה בו חותם ולא הפכה אותו לאדם אחר - הוא זה ש'לא זכה', ובעבורו, לא זו בלבד שהתורה אינה 'סם חיים', אלא שהיא אף עלולה להיות 'סם המוות'.

חז״ל מלמדים אותנו (מגילה ו׳, ע״ב): ״אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן, יגעתי ומצאתי - תאמן״. בפשטות, אנו למדים ממאמר חז״ל זה על אודות גודל מעלת העמל והיגיעה בתורה, ואכן, זוהי משמעות הדברים. אולם לכשנתבונן, טמון במאמר חז״ל זה עומק נוסף:

כל אדם, בין אם הוא ראוי ובין אם לא, בין אם הוא בעל מידות טובות ובין אם לא - יכול ללמוד תורה, ואם הוא יתייגע - מובטח לו שגם יצליח, אבל בכדי להיות 'אדם גדול' - זה לא מספיק, מי שלומד את התורה כאילו היתה חכמה כמו שאר החכמות שבעולם, אמנם יוכל לזכות לידיעת התורה, אולם 'אדם תורני' הוא לא יהיה.

ובכן, נשאל: מהו החומר שהופך את האדם הלומד תורה, ל'אדם גדול', מה הוא החומר שהופך את התורה לחלק מעצמותו של האדם, ומכניס אותו לכלל 'זכה' אשר תורתו סם חיים היא, את התשובה לכך, מלמד אותנו רבינו יונה במשפט בו פתחנו: ״אין התורה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות״.

המידות הטובות הן ה'דבק' שמחבר את התורה אל האדם. הן ה'דבק' שגורם לתורה שהבן-תורה לומד, להיות חלק ממהותו, לשנות אותו, ולהפוך אותו ל'אדם', וממילא - ל'אדם גדול'.

More in this printout

View the whole printout