Skip to content
קובץ גליונות

מעדני כהן - פרשת תולדות

  • Toldos
  • 5784
  • Hebrew
View printout

בענין אם מותר לבקש בשבת בקשות על רוחניות

על דבר השאלה האם מותר לבקש בשבת בקשות על רוחניות, והשנה שחל ר״ה בשבת עסקו הרבה בשאלה זו בשבתות של ר״ה וסוכות ושמיני עצרת.

יבואר מקור הדין שאסור לבקש בקשות בשבת

הנה ראשית נבאר בקצרה דין זה שאסור לבקש בקשות בשבת. מקור דין זה הוא בירושלמי בשבת (פרק ט״ו הי״ג) תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת. רבי זירא שאל לרבי חייא בר אבא מהו מימר אבינו רוענו זוננו אמר ליה טופס ברכות כך הוא, והראשונים בכמה מקומות הביאו דין זה של הירושלמי, יעויי׳ תוס׳ בברכות (דף מ״ח ע״ב ד״ה מתחיל), ובטור (סי׳ קפ״ח סעי׳ ה׳).

וטעם דין זה יש לפרש שהוא מדין עונג שבת, דבעי שיחשוב שכל מלאכתך עשוי׳, וכדליפינן מקרא "ששת ימים תעשה מלאכה", ופירש רש״י שם שתבא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה. וא״כ כשמבקש על איזה דבר חסר בהרגשה של כל מלאכתך עשויה, והראוני שכן ביאר בקרבן העדה שם, וז״ל, לפי שמכלל עונג שבת הוא שיחשוב האדם כאילו כל מלאכתו עשויה, והשואל צרכיו הוא מראה בהיפך, וגם מביא דאגה בלבו, עכ״ל.

יבואר דברוחניות אי אפשר שיחשוב שכל מלאכתך עשויה

ולפ״ז יל״ד דעל רוחניות שרי לבקש בשבת, דהרי על רוחניות לא שייך לומר שיחשוב כאילו כל מלאכתו עשויה, וא״כ בזה שפיר מותר לבקש בשבת.

ויש להוסיף בזה, דהנה בגמ׳ ערכין (דף י״א ע״א) איתא מניין לעיקר שירה מן התורה, רב מתנה אמר מהכא "תחת אשר לא עבדת את ד׳ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה, ואימא דברי תורה דכתיב פקודי ד׳ ישרים משמחי לב, ומשני, משמחי לב איקרו טוב לב לא איקרו.

והתוס׳ שם (ד״ה משמח) הקשו דהרי בוודאי התורה היא טוב, שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם", וכן כתיב טוב לי תורת פיך, ותירצו בתירוץ הב׳ שטוב הסמוך ללב לא איקרו, וכוונתם דטוב לחוד מצינו על התורה, אבל ׳טוב לבב׳ לא איקרי.

ושמעתי לבאר בזה אמאי דברי תורה לא חשיב "טוב לבב", והוא על פי מה שכתב בביאור הגר״א על הפסוק במשלי (פט״ו) ׳כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד׳, בזה״ל, ׳כמ״ש חז״ל (אבות פ״ד מ״א) איזהו עשיר השמח בחלקו, וא״כ העני הוא מי שנפשו רחבה שאינו מסתפק בכל אשר לו, וכל חללי דעלמא לא יספיקנו בדעתו, ולכן כל ימיו רעים, כי אינו באפשרי שימלא כל חפצו וימלא דעתו, כמ״ש אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, אבל וטוב לב משתה תמיד, אבל מי שמספיק במה שיש לו, לבו שמח תמיד, כמו האיש אשר משתה בביתו, שלבו שמח בעת שהוא שתוי יין׳ וכו׳ עכ״ל.

והיינו כי עני הוא מי שאינו שמח בחלקו, ומחמת שאינו שמח בחלקו הרי הוא מרגיש שהוא נחסר, ואפי׳ אם עשרו גדול מאוד שאין בכל העם כמותו מ״מ לפי רוב עושרו הרי הוא משתוקק לכפלים, וכמו שאמרו יש לו מנה רוצה מאתים, ונמצא א״כ כי הוא מרגיש חסר יותר מכל בני האדם שהרי לפי רוב עושרו כן גודל חסרונו, אבל השמח בחלקו אפי׳ אם אין בידו ממון מ״מ הוא טוב לב מחמת שלא חסר לו מאומה ושמח בחלקו, אבל המבקש ומתאוה למה שאין בידו, כל ימיו רעים.

ובזה ניחא מה שכתוב במגלת אסתר "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לבב" דביום ההוא לא היה מוטרד מכלום, שאסתר הזמינתו למשתה, ולא פחד שמא אסתר תספר לאחשורוש על כל מעלליו ויורידהו מגדולתו, אבל ביום ההוא היה שמח וטוב לב.

וא״כ אפשר דבתורה אי אפשר להרגיש טוב לב, שהרי לעולם האדם מרגיש החסרון שיש לו בתורה, וכמה שהאדם גדול בתורה מרגיש חסר יותר בתורה, שרואה עמקה וגדלותה, ולהכי א״א להרגיש בתורה כל מלאכתך עשויה, וא״כ שפיר יכול לבקש בקשות בשבת על התורהא.

יבואר מה שאמרו דהרהור מותר ואיכא מצוה שיהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה

אך לכאורה יש להוכיח דדינא שיהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה אינו חיוב גמור, דהטור (סי׳ ש״ו) כתב וז״ל והרהור בעסקיו מותר, ומכל מקום משום עונג שבת מצוה שלא יחשב בהם כלל, וזהו שכתוב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וכי אין אדם יכול לעשות כל מלאכתו בשבוע אחד, אלא יראה אדם בכל שבת כאלו מלאכתו עשויה, ואין לך עונג גדול מזה, עכ״ל.

ולכאורה הדברים צריכין ביאור, דמאחר שמצוה שיחשוב כאלו כל מלאכתך עשויה, א״כ כל הרהור בעסקיו בשבת אסורה לו, שהרי מבטל הוא מצוה זו שיהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה, וא״כ מאי קאמר דהרהור מותר, הרי בכל הרהור הוא מבטל מצוה זו, וכי מותר לבטל מצוות התורה שאמרה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שיהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה.

ונראה לומר, דהטור פירש שיסוד מצוה זו, שיהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה, הוא משום עונג שבת, שבתחלת דבריו כתב ומשום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל, וסיים דבריו, ואין עונג גדול מזה, וכיון שענין זה הוא קיום של עונג שבת, הרי יש כמה דרגות של עונג שבת, וכל המרבה בזה הרי זה משובח, כמו שאמרו (שבת דף קי״ח ע״א) המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים, ולכן מי שמענג את השבת בשלימות יהא בעיניו כאילו כל מלאכתך עשויה, אבל מי שמענג את השבת אבל הרהר בעסקיו לא ביטל מצוות עונג שבת לגמרי, אלא שלא קיימו בשלימות הגמורה.

וכמו שמי שקנה לכבוד שבת מטעמים וכדו׳ אך הי׳ יכול לקנות דברים יותר משובחים, האם נימא שהוא ביטל מצוות עונג שבת, הא ודאי שקיים, אלא שהי׳ יכול לענג יותר בשלימות, והכ״נ כשהרהר בעסקיו אע״פ שלא הי׳ בעיניו שכאילו כל מלאכתך עשויה מ״מ בזה לא ביטל מצוות עונג שבת.

אכן אם נימא הכי, תיקשי, דכיון שנתבאר דהאיסור להתפלל על צרכיו הוא מדינא שתהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה, אמאי אסרו לבקש רחמים בשבת, הא בדברי הטור מבואר דהא דבעי׳ שתהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה אינו איסור גמור, וכמשנ״ת, אלא הוא רק ביטול במקצת של עונג שבת, ובקשת צרכיו נראה לכאורה דהוא איסור, כמו שכתב בירושלמי, וצ״ע.

יבואר דאיסור בקשה הוא משום ממצוא חפצך

עוד יש לדון דבקשות על רוחניות מותר בשבת, דבמדרש רבה בפרשת בהר (פרשה ל״ד סי׳ ט״ז) אית׳ "ממצוא חפצך" מכאן אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת, ומבואר דיסוד האיסור לבקש בקשות בשבת הוא משום ממצוא חפצך, והרי בשבת (דף ק״נ) דרשו "חפציך" אסורין חפצי שמים מותרין, וא״כ לבקש על רוחניות לכאו׳ ליכא איסור, דהרי זה בכלל חפצי שמים.

והרמב״ן בשבת (דף קי״ג ע״ב) הביא דין זה, ונראה מדבריו שהאיסור בזה הוא משום "ודבר דבר" שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך בחול, וגם לפ״ז יל״ד דבקשה על רוחניות מותר בשבת, דחפצי שמים ליכא איסור, וכנ״ל.

א וכבר פירשו הא דכתיב "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", יש לבאר בשמים ממעל – היינו ענינים שבשמים צריך להסתכל ממעל, שיש עוד הרבה דברים למעלה ממנו, ולא להסתפק במה שיש לו, אבל על הארץ – היינו בעניני גשמיות, צריך להסתכל מתחת, שהוא במצב טוב, ויש הרבה אנשים שיש להם פחות ממה שיש לו, ויהא שמח בחלקו.

וכן מבואר בדברי המאירי בחיבור התשובה (עמו׳ 367) שכל האיסור לשאול זהו צרכי חיי שעה, אבל דברים של חיי עולם מותר לשאול.

וביאר שם המאירי דגם מה שאמרו שבג׳ ברכות ראשונות אין לשאול צרכיו, על רוחניות אפשר לבקש, ובזה ביאר הטעם שהכניסו זכרנו לחיים בג׳ ראשונות, שמבקשים חיים למענך שזה צורך רוחני, ואין בקשה על גשמיות.

יבואר הטעם שתקנו הבדלה בחונן הדעת קודם שאומר וחננו מאתך דעה

אך בספר שער המועדים (דיני ספירת העומר עמו׳ ר״ב) מביא ששמע ממרן הגרחי״ק זצ״ל שגם על רוחניות אין לבקש בקשות פרטיות בשבת. והביא לזה ראי׳ מהמ״ב (סי׳ רצ״ד סקי״ב) שהטעם שתקנו הבדלה בחונן הדעת קודם בקשת וחננו הוא משום שאסור לבקש צרכיו קודם הבדלה, והרי בקשת הדעת היא בקשה על רוחניות, עכ״ד.

אבל מביא שם בשם מרן הגריש״א זצ״ל שהתיר בקשות על רוחניות, ולא נימק את טעמו.

והראי׳ שהביא מהמ״ב יש לדון, דהרי דעת אינה בקשה על רוחניות לחוד, כי הרי הדעת נצרכת לכל תהלוכות החיים, וא״כ משו״ה אי אפשר לבקש על זה בשבת.

אך יעוי׳ בפנ״י בברכות (דף ל״ב ע״ב ד״ה שם דרש) ובלבוש עה״ת (פרשת ואתחנן) שמשה לא התפלל על כניסתו לארץ בשבת ויו״ט, אע״פ שכל כוונתו היה כדי לקיים מצוות התלויות בארץ, ומבואר דגם בקשה על רוחניות אין לבקש בשבת.ב

ויש לעיין שמנהג אשכנז שאומרים יקום פורקן אחר קריאת התורה, ולא תקנוהו אלא בשבת, והרי אסור לבקש צרכיו בשבת, וכן ברכת החדש שמבקשים בו בקשות בשבת, צ״ב איך הותר לבקש אלו בקשות בשבת. עוד יש לעיין אמאי אין אומרים יקום פורקן ביו״ט, וצ״ע.

ב יבואר אם חולה שהוצרך לנסוע בשבת אם מותר להתפלל תפלת הדרך בשבת
בשוי״ת בצל החכמה (ח״ה סי׳ מ״א) נשאל בחולה שיש בו סכנה הנוסע ביום השבת הוא ומלויו לבית חולים שבעיר רחוקה, האם צריכים להתפלל תפילת הדרך כדרך שהיו מתפללים אם היו נוסעים ביום חול, או שכיון שבשבת אסור לשאול צרכיו, ותפילת הדרך היא שאילת צרכיו, על כן אין לאומרה בשבת. והשיב שלא אסרו את צרכיו לשאול בשבת, אלא בדבר שאסור בו לעסוק בשבת, ולכן כיון שאסור לאדם להתעסק בהשגת פרנסתו בשבת, אסור לו להתפלל על פרנסתו בשבת, אבל בנידון שלנו כיון שהתירו לו ולמלויו לנסוע בשבת לבית חולים שבעיר רחוקה בשביל פיקוח נפש, מותר להם, וגם חייבים להתפלל תפילת הדרך להצלחת דרכם ככתקנת חז״ל כיון שכל הדרכים בחזקת סכנה.

הכרת האדם בחשיבות עבודתו של מקום, והליכה לא ככזות הצדיקים העובדים את ד' באמת

איתא בבבא בתרא דף ט״ז ע״ב אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה, בא על נערה מאורסה כתיב הכא "ויבא עשו מן השדה" וכתיב התם "כי בשדה מצאה", הרג את הנפש כתיב הכא "עיף" וכתיב התם "אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים", וכפר בעיקר כתיב הכא "למה זה לי" וכתיב התם "זה אלי ואנוהו", וכפר בתחיית המתים דכתיב "הנה אנכי הולך למות", ושט את הבכורה דכתיב "ויבז עשו את הבכורה".

והנה חמש עבירות אלו עבירות גדולות הם, וחז״ל שהביאו עבירות אלו ראו שזה היה יום בכל עבירותיו פינה ויסוד להמשך דרכו של עשו, והנה בתורה הקדו׳ לא מפורש עבירות אלו, וחז״ל לומדים זאת מדרשא כמבו׳ לעיל, אולם העבירה הה׳ ששט את הבכורה מפורשת בתורה, "ויבז עשו את הבכורה", וצריך ביאור, דלכאו׳ שאר העבירות הם חמורות יותר מביזוי בכורה, גילוי עריות שפיכות דמים וע״ז שהם ג׳ עבירות דיהרג ואל יעבור, והתורה רק רמזה אותם בדרך רמז, אבל עבירה של ביזוי הבכורה והיינו ביזוי עבודת הקרבנות שהיא לכאורה הקלה שבהם נתפרשה בתורה להדיא.

ומזה נראה שהיסוד לכל הרע שבבריאה שנמצא בעשו הוא ביזוי קדשי שמים, ומזה נובע כל הרע, ועשו שבעשו הוא ביטוי להיפך ממלכות שמים, ומלכות שמים אינה שלימה בעולם עד שישפוט את עשו וכמ״ש "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לד' המלוכה", וכל זה יסודו הוא ביזוי כבוד שמים, "ויבז עשו את הבכורה".

והנה בהפטרה של הפרשה מוכיח הנביא מלאכי את ישראל על ביזוי קדשי שמים, "וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וגו' והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם אמר ה', וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני אמר ה' צ' ושמי נורא בגוים", וכו', והנה תוכחה זו פותח הנביא באהבת ה' ליעקב, ושנאתו לעשו, משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי, אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלוא אח עשו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב, ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה וגו' כה אמר ה' המה יבנו ואני אהרוס וקראו להם גבול רשעה והעם אשר זעם ה׳ עד עולם, וצריך גם זה לבאר מה הקשר בין התוכחה על ביזוי קדשי שמים להקדמת הנביא בעניין יעקב ועשו.

וביאורו שהנביא מגלה לנו מה שד' יתברך שנא לעשו הוא משום ביזוי עשו לקדשי שמים, ולכן מוכיח הנביא את ישראל במה שמבזים קדשי שמים שחלילה לא יהיו בחלקו של עשו.

ושמעתי שבחור בר מצוה שנכנס עם אביו קמיה דמרן הגרמ״י ליפקוביץ זצ״ל ושאלו איזה הנהגה טובה שיקבל על עצמו כשנעשה בר מצוה, ואמר לבחור הבר מצוה שיקבל על עצמו שלא יוריד התפילין עד לאחר קדיש האחרון, ויש בזה ענין גדול מאד, כיון שקבלה זו יכולה לשנות את האדם מן הקצה אל הקצה, משום שבזה הוא מראה את חשיבות ויקרות המצוה בעיניו, שאינו מזדרז לחלוץ את התפילין מראשו משום שמחבב המצוה, וגם ממתין לסוף התפלה, ואינו יוצא מבית הכנסת קודם קדיש האחרון משום שחביבה עליו עניית כל אמן בפניו יותר מכל הבלי העולם הזה, ובזה תלוי כל היהדות, שככל שהאדם מחבב המצוות ומייקרן, ומחשיבן, כן תהיה עבודתו לפניו יתברך בשלימות היותר גדולה.

ובגמ׳ מנחות דף ל״ב ע״א אמרו ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, והיינו טעמא דתפילין קדושתו חמורה ממזוזה, משום שבתפילין יש ד' פרשיות ובמזוזה אין בה אלא ב' פרשיות, וחזינן דמה שיש בו יותר תורה קדושתו חמורה יותר, וכן הוא בכל אדם כל מי שיש בו יותר תורה קדושתו חמורה יותר, וגם היודע עוד פרשה אחת בתורה או יודע עוד משנה אחת או גמ׳ או תוספות אחד קדושתו גדולה יותר, שיש בו יותר תורה, וצריכים לייקר ולכבד ולהעריך כל דבר תורה שזוכה אדם ללמוד ולהכניס בלבו שע״ז נעשה קדוש יותר, ואי אפשר להורידו מקדושתו, שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה.

וכפי הערך שאנו מעריכין את התורה ומייקרים אותה כן תקבע התורה בנפשינו להיותינו דבוקים בה שתשפיע עלינו את אורה ותפארתה עלינו.

וכמה צריך האדם להזהר בכבוד בית הכנסת ובית המדרש והמדבר שם דברים בטלים הרי זה מבזה קדשי שמים והוא מן החמורות.

והנה איתא בחגיגה דף ט' ע״ב אמר ליה בר הי הי להלל מאי דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו היינו צדיק היינו עובד אלקים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו, אמר ליה עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד, אמר ליה ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו, אמר ליה אין, צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בחד זוזא, עשרין פרסי בתרי זוזי, ע״כ.

וצ״ב בביאור גמ׳ זו וכי מי שלא למד אלא מאה פעמים נקרא לא עבדו, וכל ההסברים והביאורים עדין יהיו קשים, כיצד א׳ שלמד והשקיע וחזר מאה פעמים יחשב לא״כ "לא עבדו".

ושמעתי מהגאון ר׳ הלל זאקס זצ״ל שאמר בזה שהחילוק בין מאה פעמים למאה פעמים ואחד הוא כמו עבדו ללא עבדו, והביאור בזה דאחד מפיתויי היצר הוא שאומר לאדם שמזלזל בדברים רוחניים שהם נראים חשובים, ומקטין את חשיבות הדבר, וכמו שמפתה לאדם שלימוד המוסר עשר דקות ביום לא ישנה אותך, או מה שהיצר מפתה לאדם שאין חשיבות לחמש דקות של לימוד, והמתפלל תפלה ומכוין אפילו רק בברכה אחת יותר מחבירו ההבדל ביניהם רב כ״כ כמו בין עבדו ללא עבדו, וזה מה שאמר לנו הכתוב כי כמו שכל אחד מבין את החילוק בין עובד אלוקים ללא עבדו, כן הוא ההבדל הגדול בין מאה פעמים למאה פעמים ואחד, וכן הוא בכל דבר שבקדושה.

והנה ברש״י (ויקרא פ״ה פסוק י״ז) כתב בשם תורת כהנים וז״ל רבי יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה אחת, ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו. וכי איזו מדה מרובה, מדה טובה או של פורענות, הוי אומר מדה טובה. אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, מדה טובה המרובה, היושב לו מן הפיגולין והנותרות והמתענה ביום הכיפורים, על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, ע״כ.

ראה מה שכר קבע הכתוב על המתאפק פעם אחת ממאכל אסור שזוכה יותר מחמש מאות פעמים לטובה מאשר מה שאדם הראשון קבל עונש מיתה לכל הדורות, והרי עונש זה הוא נורא, כל הייסורים והמיתות שיש בכל הדורות הוא בגלל חטא אחד של אדם הראשון, וכל אחד שנמנע מן הפגולים והנותרות ממאכלות אסורות או שמתאפק ממותרות זוכה לשכר גדול שאי אפשר לתארו שהוא חמש מאות פעמים יותר מעונש אדם הראשון, וראה כמה חשוב מצוה אחת לפני המקום.

More in this printout

View the whole printout