Skip to content
קובץ גליונות

מעדני מלך

  • Toldos
  • 5784
  • Hebrew
View printout

היקר מכל ידיעה

״וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים״ (בראשית כו, יט). יש הבדל בין באר מים חיים לבור מים, שבאר מים חיים כשר לטבילת הזב, מה שאין כן בור מים מכונסים. ומצינו מעלה זו בתורה הקדושה כדשנינו (אבות ב, ח): ״חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך הוא היה מונה שבחן רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה רבי יהושע אשרי יולדתו רבי יוסי חסיד רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא ורבי אלעזר בן ערך מעין המתגבר״. וכתב הרב ברטנורא: ״בור סוד - ולא גרסינן, בור סיד. כלומר, כבור טוח בסיד. שאינו מאבד טפה - כך הוא אינו שוכח דבר אחד מתלמודו״.

ויש לציין למה שכתב הרב ברטנורא על המשך המשנה: ״הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם אבא שאול אומר משמו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס עמהם ורבי אלעזר בכף שניה מכריע את כולם״. וזה לשונו: ״ואלעזר בן ערך בכף שניה - מצאתי כתוב, דאבא שאול לא נחלק על ת״ק, ושני הדברים אמרם רבן יוחנן בן זכאי, ושניהם אמת, דלענין הבקיאות והזכרון היה רבי אליעזר מכריע, ולענין החריפות והפלפול היה רבי אלעזר בן ערך מכריע״.

ולכאורה היה נראה דמעלת רבי אלעזר בן ערך היא גדולה ביותר, שהרי היה כמעיין המתגבר - באר מים חיים, אך איתא בגמרא שבת (קמז, ב): ״אמר רבי חלבו חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל. רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה. כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא החדש הזה לכם, אמר החרש היה לבם. בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה״.

אברהם יגל יצחק ירנן

הגר״א בפירושו למשלי (יג, יג) מחלק בין שמחה לרננה: ״ובצפרא, שמחה, אמר שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ, וברמשא רינה והוא לעת צאת ירח וכוכבים הנקראים מַעֲשֵׂה ה' ואמר (שם) בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן. וזה שאנו אומרים אברהם יגל יצחק ירנן בתפלת שחרית דאברהם צלותא דאברהם אז הוא גילה ושמחה, וברמשא רנה לעת תפלת המנחה דיצחק, צלותא דיצחק. וזה שאמר יצחק ירנן. והנה בשחרית כאשר תזרח השמש יצא האדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים קד, כג). וכשיוצא לעבודתו אמר עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, ולעת ערב בבואו מן העבודה זמן, רנה, וזה שאמר בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. והוא כנגד אברהם שהוא שחרית אמר כהנים לעבודתם, והלוים לדוכנם, כהנים כנגד שמחה ויצחק ברמשא רינה אמר והלוים לשירם ולזמרם״.

יסוד זה שבצפרא יש שמחה ואחרי הצהריים יש רננה יש בו נ״מ גדולה לענין הלכה לגבי השיר שעל הקרבן, דבשו״ת אבני נזר (אורח חיים סימן כז) דן לענין הלכה אם שיר מעכב את הקרבן, ומביא את הגמ' בערכין (יא, א) ודן בארוכה, ובאות ג' כתב: ״ובתשובות מהר״ם אלשיך (סימן קל״ח) פסק כן גם דשיר מעכב את הקרבן. אך בתמיד של בין הערבים אינו מעכב. ובזה פירש דברי הטור (סי' קל״ג) שכתב דשיר לא היה מצוותו נעשית אלא בבוקר. ותמוה, דמפורש פרק יום טוב (ר״ה ל, ע״ב) דאף בין הערבים אמרו שיר ואפילו בחול. שהרי מפורש בגמרא שאמרו שיר של חול בין הערבים... ועל כן פי' מהר״ם אלשיך דהטור לענין עיכוב קאמר דרק בשחר מעכב ולא בין הערבים. ודברי הטור אלו הובאו בחקרי לב (או״ח ס״נ) בשם ספר תפלות ר' עמרם גאון כתיבת יד. אך הטעם אינו מובן״.

וכתב הרב אבני נזר (אות ד): ״ואומר אני שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו של רב עמרם גאון שכמעט הדבר מפורש בס' הזוהר ויחי (רכ״ט ע״ב) ז״ל תרין קרבנין לקבל תרין אלין. שמחה ורננה בצפרא שמחה ורננה ברמשא. ועל דא אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (במדבר כח, ד) וכיון דשמחה רק בצפרא וכתיב ובקרא וביום שמחתכם. נמצא שאין חיוב חצוצרות רק בצפרא. וכבר בארנו באות א' דשיר לוים למדין מחצוצרות. ואין שיר הלוים מן התורה רק בשחר ומדרבנן תקנו גם בתמיד של בין הערבים. אבל אי אפשר שיעכב כיון דמן התורה לא בעי שיר כלל״. ובספרינו דרך בים מאמרי עולם הקרבנות בענין זה הארכנו בזה בענין מזמור לתודה. ולדרכנו היינו טעמא, כי בצפרא יש שמחה ולכך יש דין שיר שעל הקרבן. (שיעור 93יא תולדות תשפו)

ארכו לו הימים

״וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ״ (בראשית כו, ח). יש לבאר מפני מה הדגיש הכתוב 'ויהי כי ארכו לו שם הימים', דעל פי הלכה (עיין ח״מ וב״ש אבה״ז סימן כב ס״ק א) מותר לאדם להתייחד עם אחותו רק לפרקים, מה שאין כן עם אשתו או אמו מותר להתייחד עמהם לעולם. ולפיכך, 'כי ארכו לו הימים' דייקא הוא הזמן לבדוק האם היא אחותו או אשתו, שהרי אסור להתייחד עם אחותו ימים רבים, וכיון שראה אבימלך את יצחק מתייחד עם רבקה, ידע דהיא אשתו ולא אחותו. ובזה ניחא מה שפירש רש״י: ״כי ארכו - אמר מעתה אין לי לדאוג מאחר שלא אנסוה עד עכשיו, ולא נזהר להיות נשמר. וישקף אבימלך וגו' - שראהו משמש מטתו״. וכבר הקשו קמאי דקמאי איך יתכן דבר כזה. אבל לדרכנו יש לבאר דבאמת לא ראה כלום, רק שהשקיף וראה את יצחק מתייחד עם רבקה, ובזה הבין שאין היא אחותו אלא אשתו. (שיעור 93יא תולדות תשפו)

ובחנוני נא בזאת

״וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ ה'״ (בראשית כו, יב). ופירש רש״י: ״בארץ ההיא - אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, שהיא כארץ שבעה גויים. בשנה ההיא - אף על פי שאינה כתקנה, שהיתה שנת רעבון. בארץ ההיא בשנה ההיא - שניהם, למה לומר שארץ קשה והשנה קשה. מאה שערים - שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה אחת על מאה שאמדוה. ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה״. ומקורו במדרש (בראשית רבה סד, ו): ״מלמד שהאמידו אותה ועשת מאה כמה שהאמידוה והלא אין הברכה שורה על דבר שהוא במשקל ובמדה ובמנין, מפני מה מדד אותה, מפני המעשרות״. שכן כאשר אדם מודד בשביל לידע כמה יש לו, הוא צריך לחשוש לעין הרע, אך כאשר מודד בשביל לידע כמה מעשרות הוא צריך לתת, זהו אומדן מבורך, ולא זו בלבד שאינו מחסיר, אלא מוסיף 'ובחנוני נא בזאת'. אמנם יכול אדם ליתן יותר ממעשר, ובזה הוא מתברך יותר, וכמו שהיה הגה״צ ר' אשר וערנער זצ״ל רבה של עיר מולדתי טבריה נוהג ליתן עשרים פרוטות לצדקה, והיה אומר דאף על פי שכתוב ליתן ח״י פרוטות, אך צריך עוד משהו נוסף על החיים. (שיעור 93יא תולדות תשפו)

פחד יצחק

כיון שגדל יצחק אבינו, לא היה יכול אבימלך לסבול אותו, ולפיכך ״וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד״ (בראשית כו, טז). ואמרו בפרקי דרבי אליעזר (פרק מח): ״חמש אותיות שנכפלו בתורה באותיות כולם בסוד הגאולה. כ״ך, בו נגאל אברהם אבינו מאור כשדים, שנאמר (בראשית יב, א) לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ. מ״ם, בו נגאל יצחק אבינו מיד פלשתים, שנאמר (שם כו, טז) לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד״. ואם כן דוקא בהאי גירושין שאבימלך כביכול גירש את יצחק בו טמון סוד גאולתו. ואפשר לרמוז, דהמ״ם שייך ליצחק אבינו שכן בברכות, אברהם אבינו נתברך 'בכל', ויצחק אבינו נתברך 'מכל', ויעקב אבינו נתברך בלשון 'כל'. אך עומד היה יצחק כנגדו ולכן אבימלך היה ירא דוקא מיצחק אבינו, שהרי גם אברהם אבינו ישב בארץ פלישתים ולא גרש אותו אבימלך, אך מיצחק אבינו נתיירא אבימלך ואמר לו 'לך מעמנו', ובזה גופא היתה גאולת יצחק מידו, משום שהיה אחוז במידת היראה 'פחד יצחק'.

ונאמר (בראשית כו, יז): ״וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם״. לומר שאינו צריך לו לאבימלך, הוא שפירש רש״י: ״בנחל גרר - רחוק מן העיר״. וכיון שנתרחק מהם ״וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו״ (בראשית כו, יח). ופירש רש״י: ״וישב ויחפר - הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו, ופלשתים סתמום, חזר יצחק שנסע מקודם מגרר וחפרן״.

והיה בזה חכמה גדולה, שכן כל זמן שיצחק אבינו לא היה שם, היו הפלישתים יכולים לטעון שהבארות נסתמו מעצמן, אך כיון שיצחק אבינו ישב שם, לא היו יכולים לטעון שהבארות נסתמו מעצמן. ויש לבאר מדוע חפר יצחק את הבארות של אביו, ומדוע לא הלך לחצוב לו בארות חדשים. אלא לימד לכלל ישראל את הדרך הנכונה שהיא לילך בדרכי האבות, ולא לילך לחצוב בורות אחרים חלילה. ואף על פי שסתמו את הבאר של אביו, יש לפתוח מחדש את באר אביו ולא לחפור בארות חדשים.

ויש לידע שאין הכוונה לילך בדרכי האבות בחיצוניות, אלא בפנימיות. וכמו יצחק אבינו שאף על פי שהלך ופתח את הבארות של אביו והלך בדרכיו, היתה מידתו מידת היראה, אפילו שאברהם אבינו היה אחוז במדת החסד. ולא זו בלבד שחפר את אותם בארות שחפר אביו, אלא: ״וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו״. ד'שם' הדבר מורה על מהותו. ונאמר (בראשית כו, יט): ״וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים״, שכן אף על פי שהלך בדרך אביו, הוסיף עבודה על עבודתו, וחפרו באר נוספת. (שיעור 93יא תולדות תשפו)

מטעמים מפקודין דעשה

יצחק אבינו מבקש מעשו בנו (בראשית כז, ד): ״וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי״, ורבקה שמעה זאת ואמרה ליעקב בנה שיביא לה שני גדיי עזים: ״וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב״. ומדויק מינה, דיצחק אבינו ביקש ׳מטעמים כאשר אהבתי׳, ורבקה אומרת ליעקב ׳ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב׳, שכן האשה יודעת מה בעלה אוהב, ואילו עשו לא יודע באמת מה אוהב יצחק. דהרי אמרו בתיקוני זוהר (נא, א): ״ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי - מפקודין דעשה דאתייהיבו מאהבה ולא מפקודין דלא תעשה״. ומשמע מינה דהמטעמים שיצחק אבינו אוהב זה מצוות ומעשים טובים, ואילו עשו הרשע הביא ליצחק כלב, כמו שמפורש בתרגום יונתן (בראשית כז, לא): ״ועכיב מימרא דה׳ מניה צידא דכיא ואשכח חדא כלבא וקטליה ועבד מניה תבשיליו ואייתי לאבוי ואמר לאבוי יקום אבא וייכול מצידא דבריה בדיל דיתברכינני נפשך״. ואפשר לומר כיצד מצא כלב, משום דתנו רבנן (בבא קמא ס, ב): ״כלבים בוכים - מלאך המות בא לעיר, כלבים משחקים - אליהו הנביא בא לעיר״. ולכן עשו שהוא היצר הרע הוא המלאך המות אינו מוצא רק כלבים והם המטעמים שלו. (שיעור 43יא תולדות תשפה)

מוסד מן הים

״וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ״ (בראשית כו, כ). ופירש רש״י: ״עשק - ערער. כי התעשקו עמו - נתעשקו עמו עליה במריבה וערעור״. ונאמר (בראשית כו, כא): ״וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה״. ופירש רש״י: ״שטנה - מישימוליט [נזק]״. ״וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ״ (בראשית כו, כב). ופירש רש״י: ״ופרינו בארץ - כתרגומו ונטש בארעא״.

וכתב הרמב״ן (פסוק כ): ״ויקרא שם הבאר עשק - יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה, אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד. כי ׳באר מים חיים׳ ירמוז לבית אלקים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר באר מים חיים, כמו שאמר (ירמיה יז, יג) מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה'. וקרא הראשון עשק, ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה שטנה, שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקראו אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד, ו) וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָםִ, וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה. והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים יט, ח) וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וגו' שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא, ז) וְרָחֲבָה וְנָסְבָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה, ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד״.

וכבר אמרו חז״ל (יומא ט, ב): ״מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים״. ולכן בית שני נמשל כאן לשטנה, ח״ו. ודרכינו להביא את דברי החפץ חיים בהקדמה: ״הגם שהגמרא נקטה שנאת חנם, הכוונה היא על לשון הרע כן גם מצד שיוצאת השנאה, דאי לאו הכי לא היו נענשים כל כך, והיינו דסיים שם ללמדך שקשה שנאת חנם כנגד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, וזה מצינו בערכין (דף ט״ו ע״ב) גבי לשון הרע. ועוד דמגופא דשמעתא דיומא מוכח כמו שכתבנו, מדפריך שם ובמקדש ראשון לא הוו וכו' והכתיב וכו' עיין שם... וכאשר נחפשה דרכינו ונחקורה איזה עונות הם מהעיקרים הגורמים לאריכת גלותינו, נמצאם הרבה. אך חטא הלשון הוא על כלו מפני כמה טעמים. אחד, כיון שזה היה העיקר לסיבת גלותינו כמו שהבאנו מגמרא יומא ומירושלמי הנ״ל. אם כן כל כמה שלא נראה לתקן החטא הזה איך תוכל להיות גאולה, כיון שזה החטא פגם כל כך שעל ידי זה גלינו מארצינו על אחת כמה וכמה שאינו מניחנו לבוא לארצינו״.

ואנן מצפים שבמהרה יתקיים ׳רחובות׳ ויבנה בית המקדש במהרה בימינו. וכמו שמבקשים בכל יום: ״יהי רצון... שיבנה בית המקדש במהרה בימנו ותן חלקינו בתורתיך״, ולכאורה יקשה מה מפני מה מסיימים ׳ותן חלקינו בתורתך׳ וכי זו היא הסיבה שעבורה אנו מצפים לבניין בית המקדש. אמנם על דרך המוסר אפשר לפרש שבתפילה זו יראה האדם עד כמה הוא רחוק, שכן מצד התנאים ואמוראים קדושי עליון, משרתי ה׳, בודאי שהם תיקנו וקיימו את כל אשר צריך והיה ראוי שיבוא משיח, ויבנה בית המקדש השלישי, אם כן מדוע עדיין בעוה״ר עדיין לא נבנה, מוכח מינה דה׳ יתברך ממתין ומצפה שהאדם הפשוט בדור הלזה יחזור בתשובה, אם כן יאמר האדם לפניו יתברך, רבונו של עולם גאלנו שהרי של דורות צדיקי עולם כבר היו ותיקנו את אשר היו צריכים לתקן ועדיין לא הגיע הזמן, משום שה׳ יתברך יושב ומצפה לבל ידח ממנו נדח, אפילו פשוטי העם שבדורנו, ועד כמה גדולה הבושה מפני דורות הראשונים שכל הדורות צריכים להמתין לנו.

ומה דמבקשים ׳ותן חלקנו בתורתך׳, יתבאר על פי מה שאמרו חז״ל דכל אדם מישראל יש לו חלק בתורה, כדאיתא (רמ״ע מפאנו מאמר הנפש ח״ג פ״ה) ד׳ישראל׳ נוטריקון יש שישים ריבוא אותיות לתורה', אם כן לכל אחד יש חלק בתורה שמושתת בעולם. ומוסיפים לבקש ׳כימי עולם וכשנים קדמוניות׳, שתהיה שלימות העבודה כעניין שקודם בריאת העולם, כאמרם (שבת פח, ב; פסחים נד, א; נדרים לט, ב) שהתורה היתה קיימת קודם שנברא העולם. ונאמר (שיר השירים א, ב): ״יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן״. ופירש רש״י: ״ישקני מנשיקות פיהו - זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה מי יתן וישקני המלך שלמ' מנשיקות פיהו כמו מאז לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף אך אני מתאוה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון כחתן אל כלה פה אל פה. כי טובים - מכל משתה יין ומכל עונג ושמחה... ונאמר דוגמא שלו על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו וזהו ישקני מנשיקות פיהו״. והם דברי הרמב״ן: ״ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד״. (שיעור 93יא תולדות תשפו)

ימי הילולא - ממעלותיו נספר

ה' כסליו ת״ש | הגאון ר' ברוך בער ב״ר שמואל דוד ליבוביץ זצ״ל הברכת שמואל

מסופר על הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ״ל שהיה בעל מנגן נפלא, אך בכל ימות השנה לא היה שר, אלא רק בפורים ושמחת תורה, וממנו הניגונים שהיה שר הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ״ל. ומעשה שהיה פעם אחת בעת שמחת תורה כאשר רבי ברוך בער ניגן ושר, אחד מתלמידיו שאל אותו האם זה נכון שרבו הגר״ח מבריסק לא היה יודע נגן. מיד הורע לרבי ברוך בער מאד ונפלו פניו, היתכן שיש לו מעלה שלרבו לא היה כזאת מעלה. נעצר רבי ברוך בער ואסף את התלמידים, ואמר, ה' יתברך ברא את האדם כשהוא אינו יכול להיות כליל המעלות, ולא כליל החסרונות, מורי ורבי היה כליל המעלות, אך חסרון אחד היה שלא היה יודע נגן, מה שאין כן לי נתן ה' יתברך מעלה אחת, שאני יודע נגן...

ומסופר שפעם שרו לפני הגרי״ז מבריסק זצ״ל ואמרו לו שזה ניגון של רבי ברוך בער, נענה ואמר, בסתמא הוא שמע 'ברום' מאבי הגר״ח ועשה ממנו ניגון. (שיעור 14יא כי תשא תשפד)

More in this printout

View the whole printout