משיעורי מרן הגאון רבי חיים פיינשטיין שליט"א ראש ישיבת עטרת שלמה
תולדות
'וצודה לי ציד'
כשיצחק ציוה לעשיו לצוד ציד כתוב (כ"ז, ג') שאמר לו 'וצודה לי ציד', ויש לומר במה שאמר צודה 'לי', דהנה רש"י הביא מפרקי דרבי אליעזר, שפסח היה, ולכן היה צריך שני גדיים, אחד לקרבן פסח והאחד למטעמים וי"א לחגיגה.
ולפי זה יש לומר דכיון דזה היה קרבן פסח, היה צריך מינוי, שהפסח אינו נאכל אלא למנויו, ובחידושי מרן רי"ז הלוי יסד דמינוי על קרבן פסח, הוא שיהא לו חלק בהקרבן בקנין ממון, וצריך לזכות בקרבן בקנייני ממון בשביל לימנות עליו. לפי זה יש לומר דזהו שאמר וצודה לי ציד, דר"ל שיזכה בשבילו בבהמה, ויהיה לו קנין ממון בבהמה, ועי"ז יהא נמנה על הפסח.
'אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע'
כתוב (כ"ז, י"ב) שיעקב אמר לרבקה 'אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה', מבואר דכיון שהוא מתעתע באביו ראוי הוא לקללה ולא לברכה. ובמדרש איתא דיצחק בא לקללו, ואמר לו הקב"ה, הזהר, דאם כן לנפשך אתה מקלל, דאמרת אורריך ארור. וצריך לבאר מפני מה המתעתע באביו ראוי הוא לקללה. ויש לבאר דכיון שהוא מתעתע באביו, הרי הוא מזלזל ומקלה את אביו, וא"כ הרי הוא בכלל ארור מקלה אביו ואמו, ולכן ראוי הוא לקללה ולא לברכה.
בגדי החמודות
כתוב (כ"ז, ט"ו) 'ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן', ובדברי רש"י מבואר שהבגדים היו פקדון ביד רבקה. וצריך ביאור, כיון שהבגדים הם פקדון אצלה, איך הותר לה ליתנם ליעקב.
ונראה לבאר בזה דהנה איתא בחז"ל שבגדים אלו לקח עשיו מנמרוד, והם הבגדים שעשה הקב"ה לאדם הראשון. ובבעל הטורים כתב על הפסוק (ג', כ"א) 'ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', ללמד שעשה הקב"ה לאדם הראשון בגדי כהונה, ואיתא בב"ר שבהם היו עובדין הבכורות, וח' תיבות בזה הפסוק כנגד ח' בגדי כהונה, עכ"ל. ומבואר דבגדים אלו, לא היו סתם בגדים, אלא היו בגדי כהונה שבהם עובדים עבודת הקרבנות.
ולפי זה יש לומר דבגדים אלו שייכים למי שמקריב לפני הקב"ה, דכיון דהם בגדי כהונה, שייכים הם למי שעובד העבודה, מעתה כיון שיעקב לקח את הבכורה מעשיו כדי שהוא יהיה המקריב לפני הקב"ה ולהפקיע את עשיו מהעבודה, וכמו שכתב רש"י (כ"ה, ל"א) דיעקב ביקש את הבכורה, לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב, אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה, א"כ נמצא שבקנין הבכורה נעשה הוא הראוי לעבודה, ועשיו הופקע מהעבודה, א"כ ממילא גם הבגדים של יעקב הם, ולא של עשיו, דהבגדים שייכים למי שעובד.
ריח בני כריח שדה
בשעה שניגש יעקב ליצחק כתוב (כ"ז, כ"ז) ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו וגו', ואיתא במדרש מלמד שהראה לו הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, ראה ריח בני הרי בנוי וכו' אשר ברכו ה' בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כענין שנאמר כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם.
ונראה לפרש השייכות של בית המקדש לברכות, דהנה המדרש מביא הכתוב 'כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה', וקשה דאם הטל יורד בחרמון אינו יורד בהררי ציון, ואיך אומר הכתוב שטל החרמון יורד בהררי ציון, ומה ענין חרמון אצל ציון, אכן הביאור הוא שהכתוב אומר שהטל שיורד בחרמון, נחשב כטל היורד בציון, כי מכח הזכות והשפע של ציון יורד טל בחרמון, ולכן חשיב הטל היורד בחרמון כטל היורד בציון, כי הכח של טל חרמון, בא מכח הזכות והשפע של ציון. וזהו שמסיים הכתוב 'כי שם ציוה ה' את הברכה', ר"ל דמקור הברכה והשפע הוא מציון, רק שברכת ציון יורדת בחרמון.
ונמצא דהברכות באות מכח הזכות והשפע שיש בבית המקדש, מעתה יש לומר דלכן הראהו את בית המקדש בשעה שבירכו, מפני שכל כח הברכות והשפע הוא מכח הברכה והשפע שיש בבית המקדש, ומקור הברכות הוא מבית המקדש, וכשבא להמשיך עליו ברכות, הרי מקורם בביהמ"ק, וגם יהיו לעתיד מביהמ"ק, לכן הראהו צורת הדברים כמות שהם.
בא אחיך במרמה ויקח ברכתך - לאום מלאום יאמץ
הנה האופן שיעקב קיבל הברכות היה באופן מיוחד שמתחילה רצה יצחק ליתנם לעשיו, ויעקב בא לבוש בבגדי עשיו ונטלן במרמה. ומבואר שהדרך והאופן שיעקב יקבל הברכות הוא דוקא באופן של עקבה וחכמה. וצריך להבין הענין למה היה צריך שיהא הדבר נעשה דוקא באופן זה, ולמה לא יקבל הברכות בדרך הרגיל. וביותר שהרי באמת מבואר ברש"י שיצחק אמר שורת הדין שהברכות יהיו ליעקב, כיון שקנה את הבכורה, וא"כ למה היה צריך לקבל את המגיע לו בדין באופן של עקבה, ולמה לא היה יכול ליטול להדיא את חלקו המגיע לו.
והנה גם עצם קנין הבכורה היה בהתחכמות, כמו שכתוב ויעקבני זה פעמים, ופירש רש"י שזהו מלשון שארב לו ליטול ממנו את הבכורה, ובתרגום פירש שהיה זה התחכמות של יעקב ליטול ממנו את הבכורה, ומבואר דגם עצם הבכורה לא היה יכול לקנות מעשיו אלא באופן כזה של 'ויעקבני', וגם בזה צריך להבין הענין למה היה צריך להיות דוקא באופן כזה של אריבה והתחכמות, ולמה לא היה יכול להיות שיקנה הבכורה בלא התחכמות.
והנה בגמ' במגילה איתא על קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמין, ישבו שתיהן אל תאמין, חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי תאמין, שנאמר 'אמלאה החרבה' אם מליאה זו חרבה זו אם מליאה זו חרבה זו, ועוד יליף ענין זה מהכתוב 'ולאום מלאום יאמץ'. ומבואר דהיחס בין אדום וישראל הוא דוקא באופן של 'לאום מלאום יאמץ', והיינו שהאחד מתאמץ ומתגבר על השני, ודבר מוכרח ולא יתכן כלל אופן שלא יהא האחד מתגבר על השני, ולא שייך שיהיו שניהם יושבים או שניהם חרבים, אלא לעולם בהכרח האחד יושבת והשניה חרבה.
והענין בזה הוא שהמלחמה בין עשיו וישראל הוא מלחמה על יסוד הקיום והברכה ובסיס החיים והשפע למי ינתן, ודבר זה אינו יכול לינתן כי אם לאחד, ואי אפשר ליתן את יסוד הקיום והברכה אלא לאחד מהם, ולכן מוכרח הדבר שאם האחד זוכה השני נופל וחרב. ולפי זה יש לבאר הענין שהיה צריך ליטול את הברכות ואת הבכורה באופן מסוים זה של 'במרמה' ובאופן של 'ויעקבני', כי המהלך של המאבק של עשיו וישראל הוא באופן שהאחד מתאמץ על השני, במהלך של 'לאום מלאום יאמץ', לכן כל התגברות של יעקב על עשיו צריך לבא באופן של נטילה מעשיו ובאופן שלוקח ומתגבר על עשיו, ובזה הוא מתאמץ ונוצח את עשיו, במהלך שאם ירושלים ישבה קסרי חריבה, ואין דרך שיקבל את הברכות ואת הבכורה שלא באופן של נטילה והתאמצות והתנצחות על עשיו.
והנה אחר שיצחק אמר לעשיו שיעקב הקדימו ונטל את הברכות אמר עשיו ליצחק 'ברכני גם אני אבי', ויצחק אמר לו 'בא אחיך במרמה ויקח ברכתך' וחזר עשיו ואמר 'הלא אצלת לי ברכה', והשיב לו יצחק 'הן גביר שמתיו לך'. ולפי דברינו יש לבאר הדין והדברים שהיה כאן, שעשיו שאל שיברך גם אותו, ומה הסתירה שגם הוא יקבל ברכה, והשיב לו 'ויקח ברכתך', שאין אפשרות שיהיה ברכה לשניהם, כי יש רק ברכה אחת, והמלחמה היא מי הוא שיטול את אותן הברכות, ואמר לו שהברכות שנטל יעקב אלו הם אותן הברכות עצמן שיכול היה עשיו לקבל, ולא יתכן אפשרות שיהיה ברכה לשניהם. ועל זה גופא שאל אותו עשיו 'הלא אצלת לי ברכה', וכי יש לך רק ברכה אחת, ואשר לכן לא יתכן שיהיה ברכות לשניהם, ולמה לא יתן גם ברכה אחרת לו, והשיב לו 'הן גביר שמתיו לך', ועיין ברש"י שכתב לו שאמר בזה שאין לו שום תועלת בברכה, כי שממתיו גביר לך ומה שקנה עבד קנה רבו. ולדרכנו יש לפרש שיצחק השיב לו ששמו גביר על עשיו ר"ל שלעולם הסדר והיחס בין עשיו ליעקב הוא שהאחד מתגבר ומתאמץ על השני, וממילא ברכת האחד היא בהכרח באופן שלשני אין ברכה, וכיון שממתיו גביר עליך, ממילא ההכרח הוא שלא יהא לעשיו שום ברכה כלל.
'ולהורות נתן בלבו'
קטע מתוך משא החינוך לדורות בכינוס כל מנהלי בתי החינוך של החינוך העצמאי בארץ
כל רבי וכל מנהל צריך להתפלל. כל בוקר אנחנו מברכים ברכת אהבה רבה, קיבלתי מכבוד אבי מורי זצ"ל ששמע מהמשגיח דקלצק רבי יוסף לייב נענדיק הי"ד שאמר שבשום מקום לא מוצאים כאלה בקשות של ריבוי רחמים כמו שמוצאים בברכה הזו. "אהבה רבה אהבתנו ה' אלוקינו, חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו. אבינו מלכנו בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדמו חוקי חיים כן תחננו ותלמדנו", אין עוד שום ענין בעולם שיש עליו כל כך הרבה בקשות של רחמים כמו על תורה, שמבקשים וחוזרים ומבקשים, וגם מבקשים בזכות אבות, בעבור אבותינו שבטחו בך, כן גם אנחנו נלמד. זה לא שאתה פותח גמרא ולומד, מבקשים קודם, בכל בוקר מבקשים על כל היום, מבקשים רחמים באופן עצום, 'ותלמדנו תחננו' אחרי זה 'אבינו האב הרחמן המרחם, רחם עלינו ותן בליבנו להבין', להבין סברא, על שום ענין לא מוצאים כזה הקדמה וכזה ריבוי רחמים. לא על רפואה, אדם צריך רפואה זה אל"ף שבאל"ף, אדם צריך דעת זה אל"ף שבאל"ף, צריך פרנסה, קיבוץ גלויות ישראל, מלכות בית דוד, אין כל פה בקשות, כל כך הרבה בקשות, פה כל ההקדמה 'אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו', ובתוך כל הדברים נכלל גם 'ללמד', יש בקשה מיוחדת ללמד. צריך להתפלל שאוכל ללמד. שיהיה לי את הדברים בפה, את הסברא, שאני אבין מה אלמד. אם אני מבין אני אוכל להסביר לשני, אם אני לא מבין לא אוכל להסביר לשני. אבל באמת ללמד זו אומנות מיוחדת, כתוב במלאכת המשכן 'לחשוב מחשבות', כתוב בתרגום 'לאלפא אומנוון', 'ולהורות נתן בליבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן', מה זה 'ולהורות נתן בליבו' ללמד אומנות לאחרים, ולזה צריך נתן בליבו, חכמה מיוחדת הקב"ה הכניס בלב של בצלאל, 'להורות', ללמד אחרים את האומנות. מה הבעיה ללמד אחרים? לוקחים את החתיכת זהב ועושים כך, וכך, זה פשוט! לא! צריכים 'ולהורות נתן בליבו' לאלפא אומנוון, ללמד אומנות איך לעשות. ללמד זה אומנות מיוחדת, סיעתא דשמיא מיוחדת, ל'נתן בליבו' צריכים רחמים. כל מנהל שיושב פה, כל רבי שיושב פה, שיהיה לו עזר לאלה שישמעו את הדברים, צריך להתפלל טוב, להוריד כמה דמעות בשעה שאומר 'ללמד', שידע שמשפחות שלמות, אומה שלמה מחכה לו, אתה מחנך את האומה, אז תתפלל קצת, תקדיש קצת תפילה. היה מעשה עם הנצי"ב, בכל יום בברכת 'אהבה רבה' הייתה הרצפה שתחתיו רטובה מדמעות שהוריד בברכה זו, פעם אחת לא אמר הנצי"ב את השיעור, לא היה כזאת בוולאז'ין שלא להגיד השיעור, שאלו אותו מפני מה אינו אומר את השיעור?, השיב מפני שלא בכה מספיק ב'אהבה רבה'. פעם אחת היה אורח אצל נכדו רבינו חיים הלוי שגם אמר שיעור בישיבה בוולואזין, ובא האורח להפרד טרם הנסיעה, אמר לו הגר"ח תחכו ותראו איך 'אלטער'ה אומר 'אהבה רבה', יש מה לראות.
משנת הפרשה
הערות וביאורים ע"ס פרשיות התורה - מתורת רבינו ראש הישיבה הגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א
בהא דלא יצא יצחק לחו"ל מפני שהיה עולה תמימה
וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך (כו, ב). ופרש"י, 'אל תרד מצרימה, שהיה דעתו לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה, שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך', ומקורו מדברי המדרש רבה כאן (פרשה ס"ד אות ג') דאיתא שם 'גור בארץ הזאת, אמר ר' הושעיה את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים נפסלת אף את אם יצאת חוץ לקלעים נפסלת'.
ובפשוטו צ"ב בזה, דהרי כל הדין שאסור להוציא עולה חוץ לקלעים הוא רק לאחר שחיטה, אבל מחיים לא מצינו דין מחיצה לעולה, ומותר להוציאה אף מחוץ לארץ לחוץ לארץ [אם אח"כ יחזירנה להקרבה], ומהו שכתב המדרש דכיון שיצחק הוא עולה תמימה אסור לו לצאת לחוץ לארץ.
והביאור בזה [ויסוד הדברים כבר כתב כן בספר שמועה טובה להגר"ש שמואל גפן שליט"א (לעיל פכ"ד פס' ו' עיי"ש], דבדין יוצא בקרבנות מצינו שכשיש לקרבן מחיצה וגבול עד היכן מקומו של הקרבן, אסור להוציאו חוץ למחיצה זו, ומשו"ה בעולה לאחר שנשחטה שיש לה מקום להיות בתוך הקלעים, אסור להוציאה מחוץ לקלעים, ומה שמחיים אפשר להוציא את העולה לכל מקום היינו משום דמחיים לא נקבע לקרבן מקום, וא"כ אין לו מחיצה שיאסר לצאת ממנה.
ומשא"כ ביצחק, כיון שאמר לו הקב"ה 'שכן בארץ אשר אמר אליך, גור בארץ הזאת וגו" א"כ בזה קבע לו הקב"ה מקום, דכיון שיצחק הוא עולה תמימה אין חוצה לארץ כדאי לו ומשו"ה נקבע דמקומו יהיה רק בארץ ישראל, ואחר שנקבע לו מקום, הרי יש לו מחיצה ואסור לו לצאת חוץ למחיצה זו אף מחיים.
[ועי' עוד, דיצחק נחשב כאילו נשחט וכמו שכתב רש"י סוף פרשת וירא (פכ"ד פס' י"ג) דכל מה שנעשה באיל כאילו נעשה ביצחק (עי' מש"כ בזה באמרות אברהם פר' וירא בענין 'אפרו של יצחק צבור ועומד'), וא"כ חשיב כמו עולה לאחר שחיטה, וכאן המחיצה הוא ארץ ישראל, וצל"ע בזה, העירני לזה ידידי רבי אברהם דיסקין שליט"א].
בדין מעשר דגן ומעשר בהמה שהפריש יצחק
ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' (כו, יב). ופרש"י 'מאה שערים, שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה ממה שאמדוה, ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה'.
והנה כתב הרמב"ם (מלכים פ"ט ה"א) 'על ששה דברים נצטוה אדם הראשון, על עבודה זרה ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גלוי עריות ועל הגזל ועל הדינים, אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי התורה ייראה שעל אלו נצטוו, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצוות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, נצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפילה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצוות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו'.
ומבואר בדברי הרמב"ם דנקט שיצחק הפריש מעשר, ומקורו מדברי המדרש שהובא כאן ברש"י שכתב שזה מאה שערים היה בשביל מעשרות.
ובהשגות הראב"ד שם כתב, 'אמר אברהם, כן ראוי לומר: והוא התפלל שחרית והפריש מעשר ויצחק הוסיף תפילה אחרת', והיינו דהקשה הראב"ד דהו"ל להרמב"ם לומר שאברהם כבר הפריש מעשרות, וכוונתו להא דכתיב בפרשת לך לך דמלכי צדק מלך שלם [שהוא שם בן נח] הביא לחם ויין לאברהם אבינו, ובירכו, ולאחמ"כ כתיב 'ויתן לו מעשר מכל', ופרש"י שם [והוא מהמדרש] שאברהם נתן לשם מעשר מכל אשר לו לפי ששם היה כהן, ומבואר דאברהם הפריש מעשר, וזהו שתמה הראב"ד ע"ד הרמב"ם שנקט דרק יצחק התחיל להפריש מעשרות ולא אברהם.
ובביאור פלוגתת הרמב"ם והראב"ד נראה לבאר, דהא למד דהרמב"ם דהא דהפריש אברהם מעשר מכל, היינו שהפריש מעשר מכל הרכוש שהיה לו, והיה זה מדין מעשר כספים, ומשא"כ יצחק שעישר את גידולי שדהו התחיל להפריש מעשר דגן, והראב"ד פליג ע"ז וס"ל דאף יצחק שהפריש מעשרות היה זה מעשר מהרכוש שהרויח ומדין מעשר כספים, והרי מעשר כזה אברהם כבר הפריש, ולכן השיג דהיה להרמב"ם לומר שאברהם התפלל תפילת שחרית והפריש מעשר, [והראוני שכבר ביאר כן בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רל"ב) את דעת הרמב"ם, יעויי"ש].
והנה במשך חכמה ביאר בהא דכתיב הכא 'ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה' (להלן פס' י"ד), דהא דכתיב ב' פעמים 'מקנה' ולא כתיב מקנה צאן ובקר, הוא משום שיצחק חידש מצות מעשר, וכמו שהפריש מעשר דגן הפריש גם מעשר בהמה, וכיון דמבו' בגמ' (בכורות נ"ג א') דמעשר בהמה אין מתעשר מצאן על בקר, לכן היה ליצחק מקנה צאן בפני עצמו ומקנה בקר בפני עצמו, כדי שיוכל להפריש מעשר מכל אחד ואחד, וכיון שכבשים ועיזים כן מתעשרין מזה על זה משו"ה נכללו יחד במקנה צאן.
ויל"ע בזה, דבשלמא הא דהפריש יצחק מעשר דגן אף שעדיין לא נתחייבו בזה עד שכיבשו וחילקו את ארץ ישראל, ע"ז י"ל דכיון שסוף סוף היה זה תבואת ארץ ישראל, והיה לזה את מעלת ארץ ישראל, משו"ה אף קודם שנתחייבו היה שייך להפריש בה תרו"מ, אבל הא דהפריש מעשר בהמה צ"ב, דהרי בזמן יצחק עדין היה דיני הקרבת קרבן מעשר בהמה, ולא מצינו שהאבות הקריבו את הקרבנות שהיו בזמן המקדש [מלבד הקרבנות שנתפרשו להדיא], וא"כ לצורך מה הפריש יצחק מעשר בהמה מאחר שלא עמד להקריב את בהמות אלו לקרבן מעשר.
ונראה לבאר בזה, דהנה תנן בריש פרק מעשר בהמה (בכורות נ"ג א') דמעשר בהמה נוהג בחדש ובישן אבל אין מעשרין מן החדש על הישן או מן הישן על החדש, וביארו בגמ' (שם נ"ב ב') דילפינן לה מדכתיב 'עשר תעשר' (דברים פי"ד פס' כ"ב) דבשני מעשרות הכתוב מדבר אחד במעשר בהמה ואחד במעשר דגן, ומדהוקשו זה לזה ילפינן דכמו שבמעשר דגן אין מפרישין מחדש על הישן אף במעשר בהמה אין מפרישין מחדש על הישן.
וברמב"ם (בכורות פ"ז ה"ה) פסק כן וכתב 'אין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה אחרת כשם שאין מעשרין בזרע הארץ מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש שנאמר 'היוצא השדה שנה שנה' (דברים פי"ד פס' כ"ב), והוסיף הרמב"ם 'ויראה לי, שאם עישר בהמה משנה על שנה הרי זה מעשר מפני חומרת הקדשים, שהרי לא הקפידה תורה על מעשר בהמה בפירוש שיהיה שנה שנה'.
ודברי הרמב"ם צ"ע, דהרי הך דינא דאין מעשרין מעשר בהמה מחדש על הישן ילפינן לה בגמ' מכח הקישא וכמשנתב', והיקש זה הוא ילפותא גמורה ככל שאר הדרשות, ומהו שכתב הרמב"ם שלא הקפידה תורה על מעשר בהמה בפירוש שיהיה שנה שנה, ועייי"ש בלח"מ שעמד בדברי הרמב"ם ועוד צ"ב מהי כוונת הרמב"ם במשכ"כ 'מפני חומרת הקדשים'.
ובספר תורת זרעים (תרומות פ"א מ"ג) כתב לבאר בזה, דבעיקר חלות מעשר בהמה יש בזה ב' דינים, א' דין הפרשת הקרבן למעשר וכמו מעשר דגן, ועוד נתחדש בזה דין הקדש קרבן כשאר הקרבנות, ולפי"ז י"ל דס"ל להרמב"ם דכל ההיקש דמעשר בהמה למעשר דגן מקרא דעשר תעשר, אינו אלא לענין דינא דהפרשת מעשר, אבל לא לענין דינא דהקדש קרבן שבמעשר בהמה, והטעם בזה, דהרי בהך הקישא לא הוקשו גופי המעשרות להדדי, ורק לענין מעשה ההפרשה הוקשו זה לזה, וגם ההיקש עצמו לא נכתב אלא גבי דיני מעשר דגן, ומטעם זה ס"ל להרמב"ם דכל ההיקש אינו אלא לענין דינא דהפרשת מעשר, ומשו"ה אם עבר ועישר שפיר חל עליו דין מעשר בהמה משום דינא דהקדש קרבן שבמעשר בהמה, וזהו כוונת הרמב"ם במשכ"כ שאם עבר ועישר משנה על חברתה ה"ז מעשר מפני חומרת הקדשים, דהיינו משום הדין הקדש קרבן שבמעשר, וכן מש"כ שלא הקפידה תורה בפירוש על מעשר בהמה שיהיה שנה בשנה היינו דלא נאמר דין זה אלא במעשר דגן ומיניה ילפינן רק לדין המעשר וההפרשה של הבהמה ולא לגבי הדין הקדש קרבן שבזה, ויעויי"ש שהאריך בראיות ליסוד זה, [ויעוי' במנחת אברהם בכורות עמ' ס' בדף נ"ג ע"ב במשנת בזה בארוכה בענין אין מעשרין משנה על חברתה].
ומבואר בדברי התורת זרעים, דבדין הפרשת מעשר בהמה יש בזה ב' דינים, א' הפרשת הקרבן ככל מעשר, ב' הקרבתו לקרבן, ועפי"ז יש לבאר הא דהפריש יצחק מעשר בהמה, דאף שלא הקריבו לקרבן ולא היה בו את הדין השני הנ"ל, מ"מ הפריש את הבהמות משום הדין הפרשה של מעשר בהמה, דהוא דין נוסף מלבד הדין הקרבה שבקרבן זה.
ועפי"ז יש לבאר עוד, דהנה לשון הרמב"ם הוא שיצחק 'הפריש' מעשר, ולא כתב שנתן את המעשרות לכהן, ובפשוטו יש לבאר בזה דהוא משום שיצחק בעצמו היה לו דין בכור הראוי לעבודה והיה דינו כמו כהן, וכמו שכתב המדרש (במדבר רבה פרשה ד' פיסקא ז') 'בתחילה היו הבכורות משמשים עד שלא עמד שבט לוי וכו' ותדע לך שהיו הבכורות מקריבים עד שלא עמד שבטו של לוי, טול מתחילת בריתו של עולם, אדם הראשון היה בכורו של עולם וכיון שקרב קרבנו וכו' לבש בגדי כהונה גדולה והיו הבכורות משתמשין בהם, כיון שמת אדם מסרן לשת וכו' מת אברהם ומסרה ליצחק' [ונתבאר בזה בארוכה במקו"א (עי' אמרות אברהם כאן בפרשה בענין מכירת הבכורה)], וא"כ יכל יצחק ליטול את המתנות כהונה לעצמו, ומשו"ה רק הפריש מעשר ולא נתנו לכהן כיון שהיה הוא בעצמו כהן, ולפי משנ"ת י"ל דאף את המעשר בהמה שהפריש ולא עמד להקרבה אלא דינו היה כהפרשת מעשר דגן וכמשנ"ת, ומעשר בהמה הרי שייך לבעלים וכמבואר ברמב"ם (בכורות פ"ו ה"ד), אבל עכ"פ היה הפרשה דמעשר בהמה, ואף לשיטת הריטב"א (בשיטמ"ק ב"מ ו' ע"ב, ובשבת נ"ד ע"ב) דמעשר בהמה ניתן לכהנים (וכמש"ע בזה במנחת אברהם ריש פרק מעשר בהמה), אבל שפיר יצחק נטלו לעצמו כיון דהיה כהן.
הקול קול יעקב והידים ידי עשיו
ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערת ויברכהו (כז, כב - כג).
וברש"י, 'קול יעקב, שמדבר בלשון תחנונים קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דיבר יקום אבי'. ובבית הלוי הקשה, כאן יצחק שהרי הבחין שמצד אחד הקול קול יעקב ומאידך הידים ידי עשו, וא"כ מפני מה החליט להאמין לו שהוא עשו ולהתעלם מהא דהקול קול יעקב, וביאר הבית הלוי, דבאמת עשו כבר חשש בתחילה שמא יעקב ירמה אותו ויגנוב את הברכות, והבין עשו שאם יעקב ירצה לגונבו, ישנה את קולו לדבר כמו עשו כדי שיצחק לא יבחין שהוא יעקב, ולכן לפני שהלך עשו לצוד אמר לאביו שכשיחזור ישנה את קולו לדבר בנחת כמו יעקב, ולהזכיר שם שמים כמוהו, ועיי"ז לא יוכל יעקב לרמותו, וא"כ מבואר היטב מה שאמר יצחק, 'הקול קול יעקב' כמו שאמר עשו, והידים ג"כ ידי עשו, ומשו"ה לא הכירו ויברכהו.
ומה שיעקב לא שינה את קולו ולא חשש שיצחק יכיר בו שהוא יעקב, י"ל דיעקב שהיה כולו אמת התהלך בתמימות עם בוראו ולא רצה לשקר [וכדכתיב 'תתן אמת ליעקב' (מיכה פ"ז פס' ח') ונתבאר בזה בארוכה במקו"א (עי' אמרות אברהם כאן בפרשה)], ורק מה שאמו אמרה לו שיעשה הוכרח לשמוע בקולה, וכיון שלא ציוותה עליו לשנות את קולו משו"ה לא שינה, [ובבית הלוי כ' דשמא יעקב הבין שעשו חושש ממנו וסיכם עם יצחק שישנה את קולו לקול יעקב ולכן לא הוצרך לשנות את קולו].
ויש להעיר בהך קרא, דבתחילה כתיב שאמר יצחק הקול קול יעקב והידים ידי עשו, ויאמר 'ויברכהו', ואח"כ כתיב שוב ויגש לו וישק לו וגו' ויאמר וגו' ויתן לך האלוקים וגו', ומשמע דאת עיקר הברכות בירכו רק לאחר שאכל, וצ"ב מהו הברכה שבירכו קודם וכדכתיב 'ויברכהו'. כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו.
ויש לבאר בזה, דהנה בפרשת חקת (במדבר פ"כ פס' י"ד - י"ט) מבואר דכששלח משה מלאכים אל מלך אדום אמר לו 'כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו, וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבותינו, ונצעק אל ה' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך', ופירש"י שם, 'וישמע קולנו, בברכה שברכנו אבינו הקול קול יעקב' שאנו צועקים ונענים', ומבואר בדברי רש"י דכשאמר יצחק ליעקב הקול קול יעקב נכלל בזה גם ברכה שכשיצעקו יענה להם הקב"ה, ואיי"ז רק תמיהה על הא דהקול של יעקב והידים של עשו, ויעוי"ש עוד בהמשך המקראות (פס' כ') שאמר לו אדום לא תעבור ביצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה, ופירש"י שם 'וביד חזקה, בהבטחת זקננו והידים ידי עשו', ומבו' ג"כ דנכלל בזה ברכה ליעקב והבטחה לעשו [אמנם לעשו אי"ז 'ברכה' ורק 'הבטחה' וכמבואר בלשון רש"י, דאין שייך לברך להצליח עם כח...].
ועפ"ז יש לבאר היטב הא דבתחילה כתיב 'ויברכהו', דהרי היה זה לאחר שאמר לו יצחק הקול קול יעקב והידים ידי עשו, ונכלל בזה ברכה וכמשנתב', וזהו 'ויברכהו' בברכה זו דהקול קול יעקב. [פירוש זה מספר ברכת איש, והדברים יקרים מאד].