המאמר המרכזי
"ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה' ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך"
מדוע לאחר תשובת שם, שעתידה היא להוליד שני גויים האחד רשע והאחד צדיק נחה דעתה של רבקה?
ומדוע לא סיפרה רבקה ליצחק את נבואת שם שעשו הוא רשע?
כתב רש"י (ד"ה ותלך לדרוש) שרבקה הלכה לשאול את שם מדוע כאשר היא עוברת ליד בית מדרש העובר מפרכס לצאת, וכאשר היא עוברת ליד בתי עבודה זרה אף שם העובר מפרכס לצאת, לכך ענה לה שם שיש בבטנה שני עוברים האחד צדיק והאחד רשע.
ויש להבין מדוע רבקה לא שאלה את יצחק שאלה זו, ויתרה מזו יש להבין מדוע לא סיפרה ליצחק שעל פי נבואה יש בבטנה אדם רשע שהוא בעצם עשו, [שהרי יצחק לא ידע שעשו רשע עד הברכות יעוין שם ברש"י, והיה רואה בו ממשיך, ויתרה מזו אף רצה להביא לו את הברכות].
ועל כולנה קשה קושית העולם שהרי רבקה שאלה את שם "למה זה אנכי" היינו למה לי צער העיבור אם פעם אחת הולד שבבטני רוצה ללכת לבתי מדרשות, ופעם אחרת לבתי עבודה זרה, ושם ענה לה שיש שני עוברים בבטנה האחד צדיק והשני רשע, ויש להבין היאך הרגיע שם בתשובתו את רבקה, ומדוע גם אז לא אמרה "למה זה אנכי", [וידוע ומפורסם תירוצו של הגאון הרב שלום שבדרון שעדיף שיהיה לאדם שני בנים האחד רשע והאחד צדיק מאשר בן אחד שפעם הוא צדיק ופעם הוא רשע].
ונראה לתרץ את כל הקושיות הנ"ל לפי דברי המדרש רבה על הפס' "ותאמר אם כן למה זה אנכי" וז"ל המדרש "מהו זה אמר רב הונא אמרה רבקה אם כך בצער כזה אני עתידה להעמיד שנים עשר שבטים הלואי לא עברתי מנין זה [זה בגמטריא שנים עשר] תני בשם רבי נחמיה ראויה היתה רבקה שיעמדו ממנה שנים עשר שבטים".
ומתבאר מדברי המדרש שרבקה היתה סבורה שהיא זו שאמורה להעמיד את שנים עשרה השבטים מיצחק, וכנראה כך קיבלה מיצחק, ואם כן התפלאה מדוע בבטנה יש עובר שנמשך לעבודה זרה שהרי הי"ב שבטים צריכים להיות כולם קדושים.
לכך ענה לה שם שלא יצחק והיא יעמידו את השנים עשר שבטים אלא הולד שיבוא ממנה, וביתר ביאור נראה לומר שיצחק ורבקה היו סבורים שבירור הרוע נגמר בישמעאל, היינו שיצחק הוא העץ השלם שממנו יצאו כל הענפים והפירות הטובים, והם שנים עשר השבטים הקדושים, וישמעאל הוא הקליפה והעשבים השוטים שהוסרו, ומיצחק צריך לצאת רק פירות טובים לכך ענה לה שם שיש שני סוגי קליפות הקליפה הראשונה זה ישמעאל שהוא הרוע הגלוי, שהרי הוא פרא אדם, ויש עוד קליפה שהיא הרוע הנסתר שכלפי חוץ מראה עצמו טהור אולם בפנים טמא, והוא עשו.
היינו שבהולדת יצחק עוד לא נגמר בירור הרוע, וזו הסיבה שאברהם לא רצה לברך את יצחק, שהרי ראה ברוח קדשו שיצא ממנו עשו, ולעומת זאת יצחק יכל לברך את יעקב.
ולפי"ז יובן היטב מדוע תשובתו של שם הרגיעה את רבקה, שהרי היא הבינה שלא ממנה צריך לעמוד הי"ב שבטים אלא מיעקב ובירור הרוע לא הסתיים, וכמו שמאברהם היה צורך שיבוא ישמעאל כך מיצחק היה צורך אף יותר שיצא עשו.
ולולי דמסתפינא הייתי אומר ששם אף הוסיף ואמר לה שאסור שיצחק ידע מזה, כי אז הוא לא יקרב את עשו, ועשו לא יגדל אצלו, והיה צורך גדול שעשו יגדל אצל יצחק ויקבל את תרבות יצחק בכדי שצאצאיו [היינו אירופה] יהיו כנסיון ליעקב של התבוללות שהרי הם הרוע הנסתר מה שאין כן ישמעאל.
וביתר ביאור שהרי כידוע ניסיון ההתבוללות הקשה שהיה לעם ישראל במשך הגלות הארוכה, ועד היום הוא דווקא עם זרע עשו ולא עם זרע ישמעאל, שהרי ישמעאל הוא פרא אדם, ואין קרבה בינו לבין יעקב מה שאין כן זרע עשו כלפי חוץ זרע מתורבת הוא ונעים הליכות, וזה נגזר כתוצאה מכך שעשו בא מיצחק ורבקה, וגדל בחיקם ובמיוחד אצל יצחק.
ויש להוסיף את דברי ספר החרדים שלא תמצא גרים מזרע ישמעאל אלא רק מזרע עשו היינו אדום, וזה בשל כך שעשו בבחינת המחשבה וההליכות דומה הוא ליעקב ולא לחינם ראשו קבור במערת המכפלה ליד יעקב, הואיל ובזה הוא דומה ליעקב ואף גדול ממנו, ולכן גדולי עולם יצאו מזרעו כגון הלל, רבי עקיבא, רבי מאיר, שמעיה ואבטליון, הגרף פוטוצקי ועוד.
וזה נובע מכך שברגע שעשו מוותר על יצרו הרע דהיינו השאיפה לעולם הזה הוא יכול להגיע לפסגות גבוהות אף יותר מזרע יעקב, ולא לחינם רבי עקיבא הגיע לשער החמישים מה שמשה רבינו לא הצליח, וזה קרה בעקבות כך שיצחק לא גרש את עשו אלא גדלו, ולכן היה אסור לרבקה לומר ליצחק שעשו רשע הוא על פי נבואת שם.
ולפי המתבאר אפשר לומר עוד דבר נחמד דהנה כתיב בפרשתנו "ויאמר ה' לה שני גיים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו", וכתב שם רש"י (ד"ה גיים בבטנך) אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ע"כ, היינו שרבי מסמל את יעקב ואנטונינוס מסמל את עשו שהיה קיסר רומי, ויש להבין מדוע דווקא שני האישים הללו מכל זרע יעקב ועשו נאמרו לרבקה בנבואה, ויתרה מזו מה רצה שם להשמיע לרבקה על ידי אנטונינוס ורבי.
ולפי דברינו דלעיל יובן היטב שהקב"ה רצה להראות, שאף על פי שעשו רשע יצא מזרעו אישים שהם ישלימו את יעקב, ויהיו נכנעים לפניו ויכירו בגדולתו, וירצו להתקרב ולהתגייר ולהיות כמותו למרות שהיה קיסר רומי ועשיר גדול.
מאירת עיניים
"ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו"
מה עדיף תפילת צדיק בן צדיק או תפילת צדק בן רשע?
כתב רש"י (ד"ה ויעתר לו) לו ולא לה שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע עכ"ל. היינו שיצחק ורבקה התפללו שניהם שרבקה תפקד ומדכתיב "ויעתר לו" בלשון זכר דייק רש"י שהקב"ה נענה לתפילה בזכות יצחק, ולא לרבקה, והסיבה לכך שיצחק הוא צדיק בן צדיק, ואילו רבקה היא צדיקה בת רשע.
ויש להבין שהרי לעיל כתיב "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה" וכתב שם רש"י (ד"ה בת בתואל) "וכי עדין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם? אלא להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע, ובסביבתה היו אנשים רשעים, ולא למדה ממעשיהם עכ"ל, היינו שהכתוב משבח את רבקה שלמרות שגדלה אצל אב רשע ואח רשע לא למדה ממעשיהם אלא היפך הגיעה לדרגה של צדיקה.
ואם כן קשה מדוע תפילת צדיק בן צדיק עדיפה על תפילת צדיק בן רשע, והרי לכאורה צדיק בן רשע הוא אדם גדול יותר, שהרי היה לו קשה להגיע לדרגה זו בסביבה של רשעים מאשר צדיק בן צדיק.
והיה אפשר לתרץ שיותר קשה להגיע לדרגת צדיק בן רשע מאשר צדיק בן צדיק אולם לגבי הענין שהתפילה תתקבל בשמים ענין זה נקבע בעזרת זכות אבות, ותפלתו יותר מתקבלת למרות, שלצדיק בן רשע היה הרבה יותר קשה להגיע לדרגת צדיק מיהו לגבי הענין שהתפילה תתקבל זכות אבות עדיפה.
אלא שיש להקשות על תירוץ זה מדברי הגמ' במס' תענית בדף כ"ה: שם מובא שבארץ ישראל היה בצורת ולא היה גשם, וירד רבי אליעזר בן הורקנוס להתפלל לפני התיבה, ואמר עשרים וארבע ברכות, ולא נענה, ולאחר מכן ירד רבי עקיבא לפני התיבה, ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו גשמים מיד, והיו רבנן אומרים, שרבי עקיבא [שהיה תלמידו של רבי אליעזר בן הורקנוס] גדול מרבי אליעזר יצאה בת קול ואמרה שלא זה גדול מזה אלא שרבי עקיבא מעביר על מדותיו, ואילו רבי אליעזר לא מעביר על מדותיו ע"כ.
והקשה המבי"ט בספרו בית אלקים [מובא שם בדברי החכמת מנוח על הש"ס] היאך הבת קול אמרה שאין זה גדול מזה, שהרי רבי עקיבא מעביר על מדותיו, ואילו רבי אליעזר לא, ותירץ ששניהם היו באותה דרגה אלא, שלרבי עקיבא עקב כך שהיה בן גרים היה יותר קשה להגיע לדרגה זו מרבי אליעזר, ולכן תפלתו של רבי עקיבא התקבלה, ואילו של רבי אליעזר לא.
ולפי דברי המבי"ט קשה מדוע הקב"ה נענה לתפילת יצחק, ולא לתפילת רבקה לפי דברי רש"י, שהרי רבקה מעבירה על מדותיה, שהואיל וגדלה בבית של רשעים, ואילו יצחק לא, ובאמת לולי דברי רש"י הייתי מתרץ אחרת, שהרי יצחק עצמו לא היה עקר, ואילו רבקה כן ותפילת יצחק היתה שזרעו יהיה מצדקת זו ולא מאשה אחרת, וכידוע איתא בגמרא בברכות דף ה: שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין ותפילת אדם אחר עליו יותר נשמעת, ויתכן שבשל כך הקב"ה נעתר לתפילת יצחק ולא רבקה.
מיהו קשה על תירוץ זה מדברי המדרש רבה פרשת וירא על הפסוק [כ"א: יז] "ויקרא מלאך אלקים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם", וכתב שם המדרש רבה (ד"ה את קול הנער) וז"ל מכאן שיפה תפילת החולה מתפלת אחרים עליו היינו, שהרי גם הגר בכתה על ישמעאל ולא נענתה עד שישמעאל התפלל על עצמו. ואם כן תירוצנו אינו נכון [וכנראה שצריך לחלק בין הענין, שאין חבוש מתיר עצמו מבית אסורין לבין כך שיפה תפילת האדם על עצמו מאשר תפילת אחרים ואכמ"ל].
ואשר נראה לתרץ בזה [ובזה יתישבו דברי רש"י ממס' תענית] שיש לחלק בין תפילת האדם על עצמו לבין תפילה על אחרים היינו כאשר אדם מתפלל על עצמו בודקים את זכיותיו ושורשיו, ואזי תפילת צדיק בן צדיק עדיפה על צדיק בן רשע אם שניהם מתפללים על אותו ענין, ולכן תפילת יצחק עדיפה על רבקה אבל כאשר אדם מתפלל על אחרים כגון ציבור או חולה אז עדיף תפילת צדיק בן רשע על צדיק בן צדיק, ולכן תפילת רבי עקיבא התקבלה לפני תפלת רבי אליעזר.
משמחי לב
"ויבז עשו את הבכורה"
מדוע לבוז את הבכורה היתה העבירה הכי חמורה של עשו יותר מכפירה בעיקר
איתא במס' ב"ב דף ט"ז: אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע [היינו עשו] באותו יום בא על הנערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ובז את הבכורה.
יש להבין היאך הגמ' מונה באותו משקל את העבירות שעשה עשו באותו היום, כגון רציחה ולכפור בעיקר עם העבירה של עשו לבוז את הבכורה, וכי שייך לתבוע ממנו את ביזוי הבכורה לאחר שכפר בעיקר, וכבר לא מאמין בהקב"ה. ויתרה מזה דמשמע שהעבירות שרבי יוחנן מונה זה מהקל לחמור, שהרי לכפור בעיקר ובתחיית המתים חמור מלבוא על נערה מאורסה ולהרוג את הנפש, ואם רבי יוחנן מנה את העבירה של לבוז את הבכורה בסוף משמע שהיא החמורה מכל, ומדוע זה כך?
אמנם נראה שיש כאן יסוד גדול שבאמת הכפירה בעיקר לא נובעת מחוסר אמונה בהקב"ה כי אין אדם שלא מאמין שיש בורא העולם אלא הכפירה נובעת מהנגיעה של עבירה היינו ששווה לאדם לומר, שאין קב"ה בעולם בכדי לעבור עבירות, ובבחינת שעבדא בהפקרא ניחא ליה.
היינו כאשר אדם עובר עבירה או כופר בהקב"ה דבר זה נובע מנגיעות אישיות, כגון תאוה וגאוה וכיוב"ז, ולפי"ז היה מצופה מעשו שאת הבכורה לפחות הוא ירצה, שהרי מתלוה לזה כבוד וגאוה, שהרי כידוע הבכור עד מתן תורה היה מקריב קורבנות ומכהן ככהן.
ואעפ"כ עשו הסכים למכור את הבכורה בעד נזיד עדשים. ענין זה מלמד על סולם הערכים של עשו, שלא רק שהוא הגיע למצב שהוא מוכן לרצוח, ולבוא על נערה המאורסה בכדי לספק תאותו אלא, שאפילו מצוה שנותנת לו כבוד, ומעמד גם לה הוא בז עקב כך שהיא דורשת ממנו מחויבות מסוימת, היינו להתנהג בקדושה, והיה מוכן לוותר עליה בשל נזיד עדשים. דוגמא לדבר שיתנו לאדם כבוד גדול כגון להיות כהן גדול, והוא יוותר על כך בשל בשר ויין וכדומה.
וכידוע שבבית שני היו משלמים אנשים שהיו רשעים הון תועפות בכדי להיות כהן גדול אף על פי שהיה בזה סכנת נפשות, שרובם הרי לא היו יוצאים חיים משם כידוע, ובכל זאת עשו מכר כבוד זה בעד נזיד עדשים.
ולפי"ז יתבאר ויובן המאמר של רבי יוחנן, שאין כוונתו לדבר על חומרת העבירות מצד עצמות העבירה אלא לאיזה דרגה נחותה הגיע עשו מכוח תאוותו לעולם הזה, שהיה מוכן לוותר על כבוד של להיות כהן ודו"ק.