חומרת ביזיון המצוות, והנלמד מכך אלינו
"ויבז עשו את הבכורה" (כה, לד)
למה הדגישה התורה את ביזוי עשו לבכורה
פירש רש"י על הפסוק "ויבז עשו את הבכורה" שהעיד הכתוב על רשעו של עשו, שביזה את עבודתו של מקום, ע"כ. והקשה על כך בספר "תפארת שמואל" [לגר"ש בירנבוים זצ"ל], אם התורה רוצה לספר לנו על רשעותו של עשו, לכאורה היה צריך לכתוב עליו מה שאמרו חז"ל (ב"ב טז:) שבאותו היום עבר חמש עבירות חמורות שחלקן משבע המצוות שנצטוו עליהן בני נח, וחייבים עליהן מיתה. ולמה ציינה התורה רק את הביזיון של עשו לבכורה, שלכאורה אין ציווי לבני נח שלא לבזות את המצוות?
למה לא סתמו את חלון משמרת בילגה כשהשתמדה בתו?
עוד יש לעיין, במבואר בגמ' (סוכה נו.) שחכמים סתמו את חלון משמרת בילגה, בגלל שהבת שלהן המירה את דתה ונשאת לחייל יווני, וכשנכנסו היוונים להיכל ביהמ"ק בעטה המרשעת הזו ברגליה בביזיון על המזבח, וכינתה אותו בשם גנאי שהוא כזאב שאוכל את ממון ישראל, ולא עוזר להם בעת צרתם. ולכאורה קשה, למה לא הענישו את משמרת בילגה בעת שהמירה את דתה ונשאת מרצונה לגוי. הרי על שתי עבירות חמורות אלו של עבודה זרה ועריות חייבים מיתה בידי בי"ד, ונאמר עליהן "יהרג ואל יעבור", ואילו על ביזוי המזבח לכאורה אין עונש מיתה בידי בי"ד?
המבואר בזה
אכן נמצאנו למדים מזה על חומרת ביזיון המצוות. שהעובר עבירות חמורות, אפילו שעונשן מיתה, בדרך כלל נובע הדבר מתאוות החוטא, כגון שתקפו יצרו לגזול או לעריות, ותאווה זו גורמת לו להגרר למעשים חמורים נוספים. משא"כ מי שמגיב בזלזול ובביזיון כלפי מצוות הקב"ה, הרי הוא מראה בכך שאט נפש ר"ל כלפי הקב"ה ומצוותיו, ושהינו מופקע מכל זיק של קדושה. ואדרבה רשעותו כל כך גדולה, שכל קורת הרוח שיש לו בחייו היא בכך שהוא מבזה את הקב"ה ומצוותיו, ואת בני ישראל שעושים רצונו. ולכן חמור חטא זה מכל החטאים, כי אינו נובע מתאוות העוה"ז, אלא אך ורק מתוך רצון פנימי של המבזה להלחם ח"ו בקב"ה ובעושי דברו.
ולכך ציינה התורה רק את ביזיון עשו לבכורה ולא את חמשת העבירות שעבר באותו היום, כי בעבירות אלו, למרות חומרתן, עדיין ניתן לסנגר עליו שמחמת תאוותיו המושחתות עבר עליהן. משא"כ ביחס לביזיון הבכורה, הרי עשה זאת במזיד מבלי שום סיבה צדדית שגרמה לכך. ועל כרחך שבזיון מצוות ה' מראה על פנימיותו הגרועה של עשו שמהותה – מלחמה בקב"ה ובעושי דברו המקיימים את המצוות.
מהות עמלק - ביזוי הקב"ה ושומרי התורה והמצוות
וכך גם אמרו חז"ל לגבי עמלק שהיה נכדו של עשו, שהגיע להלחם עם ישראל לאחר קריעת ים סוף מיוזמתו, והצליח להרוג את הנחשלים שבהם שפלט הענן ממחנה ישראל. אך לא הסתפק בהריגתם בלבד, אלא חתך מכל אחד את מילתו והשליכה בביזיון כלפי מעלה, והתריס בזלזול ובביזיון כלפי הקב"ה, שיקח בחזרה את המילה שרצה שיעשו. ולכן אמר הקב"ה (פ' בשלח יז, טז) "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". כי עמלק כמו סבו עשו הרשע הראו ע"י ביזיון המצוות, שכל רצונם ומגמתם להלחם בקב"ה ובעושי רצונו בביזיון ובשפלות, ואין הדבר נובע כלל מחמת תאוותם לחטוא.
חלון משמרת בילגה נסתם על ביזוי הקודש
ולכן סתמו את חלון משמרת בילגה רק לאחר שהבת שלהן ביזתה את מזבח ה' באופן השפל ביותר. כי על כך שהמירה את דתה כדי להנשא לחייל היווני, למרות חומרת המעשה, עדיין ניתן לסנגר עליה שהדבר נעשה בגלל תאוותה לחיות עם אותו יווני, ומשכך לא ניתן להעניש על כך את כל משפחתה. משא"כ כשביזתה ברבים מרצונה את מזבח ה', הראתה בכך על רקבון פנימי של זלזול בקב"ה ובמצוותיו. ואמרו חכמים, שלשפלות הזאת הגיעה אותה הבת בגלל שכך שמעה בביתה מהוריה ומשאר בני משפחתה, שהם מזלזלים בעבודת הכהונה ובקיום שאר המצוות. ולכן סתמו כעת חכמים את חלון משמרתם, כעונש לכל אותה משמרת שמתנהגים או לפחות חושבים ומדברים בביתם כדיבורי בתם המתבוללת.
מהות המן הרשע כאבותיו עמלק ועשו
וכך גם כתוב במגילת אסתר לגבי המן הרשע שהיה מצאצאי עמלק ועשו. שסיבת גזרתו להרוג את כל היהודיים נבעה אך ורק בגלל "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי", דהיינו, כשאמרו לו שהסיבה שמרדכי לא משתחווה לו אינה נובעת מסיבות אישיות, אלא בגלל שהמן עשה את עצמו עבודה זרה, וע"פ התורה אסור להשתחוות לע"ז גם כאשר הדבר כרוך בפיקוח נפש, מעתה מלחמתו אינה רק נגד מרדכי אלא נגד הקב"ה שציווה על כך, ומאחר ובו הרי אינו יכול לפגוע, לכן זמם המן הרשע להרוג את כל בני הקב"ה, כי ידע שזה הדבר שיכאיב ביותר לקב"ה כשהורגים את כל בניו ר"ל. וככתוב בלשון המגילה, שזו היתה סיבת הביזיון של המן כשהחליט להרוג את כל יהודי העולם בבת אחת.
ביזיון אומות עולם במצוות סוכה
ולפי"ז נבין בס"ד את האמור בגמ' עבודה זרה (ג.) שלעתיד לבוא יבואו הגויים לפני הקב"ה ויבקשו שכר כמו שניתן לבני ישראל, בטענה שאם גם להם היו נותנים לקיים מצוות, הם היו מקיימים זאת. ואז הקב"ה ינסה אותם ע"י קיום מצוות ישיבה בסוכה בתקופת חודש תמוז שהשמש בתוקפה, ומחמת החום כל הגויים יצאו מהסוכה תוך כדי בעיטה מזלזלת בסוכה. ואומרת שם הגמ', שאע"פ שגם ישראל במקרה הזה היו יוצאים מהסוכה כי קימ"ל שמצטער – פטור מהסוכה, אבל ישראל ביציאתם מהסוכה לא יבעטו בה. כלומר, הגויים לא יהיו נתבעים על כך שלא קיימו את מצוות ישיבה בסוכה בעת צערם, אלא רק על הביזיון שלהם בכוונה בסוכה, מאחר שמהות בעיטה זו הינה – זלזול מחפיר בקב"ה שציווה לקיים מצווה זו.
המדבר בעת התפילה וקרה"ת - מבזה את הקב"ה
והנה לאחר שהתבארה לנו החומרה המיוחדת שיש בביזיון מצוות התורה, עד שהתורה [לגבי עשו] החשיבה זאת כחמור יותר מאשר לעבור על שלושת העבירות החמורות שעונשן מיתה. עלינו ללמוד מכך גם לגבינו, שברור שאף יהודי שבא לבהכנ"צ להתפלל אינו חשוד לבזות במזיד את מצוות התורה, ואדרבה כל אחד ינשק בחיבה ובאהבה את ספר תורה כשיעבור לפניו, וכן ינשק כל ספר קודש שנפל. אולם כתוב בהלכה שישנו דבר שהקב"ה מחשיבו כבזיון הגדול ביותר כלפיו. ואלו דברי השו"ע (או"ח סי' קכד, ז): לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור חוזר התפילה. ואם שח – הוא חוטא גדול – ועוונו גדול מנשוא, וגוערים בו, ע"כ.
וכתב שם המשנ"ב (ס"ק כז) בשם הכל בו [מרבותינו הראשונים] שהעיד, שראה הרבה בתי כנסיות שנחרבו בשל כך. ובספר יש נוחלין [מאביו של השל"ה הקדו', בן דורו של השו"ע והרמ"א] כתב וז"ל: האלוקים [לשון שבועה] בכל העבירות - לא ראיתי כמו הרוע לדבר בבהכנ"ס בזדון לבו. והמדבר – מושך עליו כח יצר הרע – ומזלזל בכבוד הקב"ה, והוא כירבעם בן נבט שחוטא ומחטיא את הרבים, ע"כ. וידוע שבעל התוס' יו"ט שאל בשמים למה הגיעה הגזירה של הריגת מאות אלפי יהודים צדיקים בשנות ת"ח, ת"ט, וענו לו בגלל שמדברים דברי חולין בבהכנ"ס בעת התפילה וקריאת התורה. וכך גם כותב בשו"ע הגר"ז (סי' תכד, י) שהמדבר דברי חולין בעת שהציבור מתפלל ומדבר עם הקב"ה מראה בכך – שאין לו חלק באלוקי ישראל, ועוד חמור מכך – שהוא בז לו ומזלזל בכבודו. וכעין זה כתוב גם בזוהר הקד' פ' תרומה (קלא:).
הנכשל בדיבור בבהכנ"ס יתפלל ביחידות בביתו
ולכך כתב החיד"א (בספר פתח עיניים), שהמדבר בבהכ"נ עדיף שיתפלל ביחידות בביתו ולא יבוא לבהכנ"ס ויבזה את הקב"ה. הרי שרבותינו הפוסקים השוו את הדיבור בבהכנ"ס בעת התפילה כבזיון לקב"ה, שבאים לביתו שזהו המקום שבזה"ז השכינה שורה הקדו', ובזים לו בפניו בבחינת "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית". ולכן חמור עוון זה ביותר, ויש בו ממעשה עשו, עמלק, והמן שביזו את הקב"ה ומצוותיו. ואף שאינו עושה זאת ח"ו על מנת לבזות במזיד את הקב"ה, אולם בפועל הוא עושה מעשה ביזיון לקב"ה.
לא להתפלל במקום שמדברים בו
ולכן כתבו הפוסקים, שגם מי שאינו מדבר בשעת התפילה, אולם אם הוא מתפלל בבהכנ"ס שבאופן קבוע אנשים חוטאים ומדברים דברי חולין בתפילה ובקרה"ת, ילך ויתפלל בבהכנ"ס אחר שבו לא מדברים, כי בבהכנ"ס הראשון – תפילתו לא תענה. כי הקב"ה כביכול עוזב אותה בגלל שמבזים אותו שם בפרהסיה ומזלזלים בכבודו.
מכבוד הקב"ה לכבות את הפלאפונים בעת התפילה
ויש לעורר בזה, שבכלל ההקפדה על אי הזלזול בקב"ה ובבהכנ"ס – מקום השראת השכינה, כלול גם להקפיד לכבות את מכשירי הטלפון הניידים שלא יישמע מהם שום צלצול. כי גם השמעת הצליל בכל זמן התפילה [לא רק בשמו"ע כמוהו כבזיון לקב"ה ולבהכנ"ס, ומראה שיש לו דבר נוסף שחשוב יותר מאשר הדיבור עם הקב"ה [וכדאי ללמוד להבדיל מאסיפות, פגישות או דיונים חשובים שאי כיבוי הטלפון נחשב כזלזול]. וזאת מלבד ההפרעה שגורם המחזיק בטלפון לציבור שבא להתפלל לקב"ה, ורצונם שלא יסיחו להם את דעתם מהתפילה.