Skip to content
קובץ גליונות

פה קדוש

  • Toldos
  • 5784
  • Hebrew
View printout

ועד ליל שבת

דברי מוסר והשקפה על פרשת שבוע מרבינו ראש הישיבה הגאון הגדול רבי ישראל בונם שרייבר שליט״א שנאמרו בישיבה״ק

"הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" (כ"ז, כ"ב), ובמדרש רבה (ס"ה, כ') "א"ר ברכיה בשעה שיעקב מרכין בקולו ידי עשו שולטות, דכתיב (שמות ט"ז) וילונו כל העדה ויבא עמלק, ובשעה שהוא מצפצף בקולו אין הידים ידי עשו, אין ידי עשו שולטות".

מבואר בחז"ל שבזמן שהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשו, ובעיקר הענין הקשו רבים מן המפרשים היאך לומדים זאת מהפסוק, הן בפסוק משמע להפך – שיתכן שהקול יהיה קול יעקב גם כשיהיו הידיים ידי עשו. ולכאו' נראה פשוט שהוא כיון שאמרו הפסוק בלשון תימה, 'הקול קול יעקב והידיים ידי עשו', דהיינו שהוא מתקשה הכיצד יתכן הדבר, ומזה נראה דאליבא דאמת לא יתכנו שניהם כהדדי.

ועל כל פנים יש להבין מהו 'הקול קול יעקב', האם יש כאן רק ענין מעשי גרידא שלא הצליח לשנות את קולו ולחקות את קול עשו. וברש"י כתב: "קול יעקב - שמדבר בלשון תחנונים קום נא (פסו' י"ט), אבל עשו בלשון קנטוריא דבר, יקום אבי (פסו' ל"א)". ויש להקשות מדוע באמת דיבר יעקב בלשון תחנונים, והרי התיר לעצמו לבוא במרמה ולקחת את ברכותיו של עשו ואף לקחת את בגדיו, ואם כן למה לא החליף גם את שפת דיבורו שתהא תואמת לו ותישמע כמותו.

עוד הקשו בקדמונים (עי' אבן עזרא ועוד) היאך חלה ברכת יצחק ליעקב והלא ברכה בטעות היתה, דהוא לא כיון לברך אלא את עשו ולמעשה נמצא שבירך את יעקב.

ויסוד הענין מבואר, דהנה בר"ן בריש נדרים התקשה בדברי ר"ת וכתב בזה"ל; "ותמהני עליו פה קדוש איך אמר דבר זה", וכן מצינו עוד לשונות בראשונים, והדבר לכאו' תמוה מה שייכות הקושיא לפי הקדוש של ר"ת, ואף כי אכן יהיה אולי מן התימה היאך טעה בדבר הלכה עדיין מה קשור הדבר לקדושת פיו.

ובגמ' כתובות (ח:) איתא, "אמר רב חנן בר רבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה", וצ"ב מהי הכפילות בלשון חז"ל 'כל המנבל את פיו' וגם 'מוציא דבר נבלה מפיו', דלכאו' היינו הך, ועמד בזה הט"ז (יו"ד סי' קכ"ד סק"א).

אלא הביאור הוא, דהנה בבראשית (ב', ז') כתיב "וייצר ה' אלוקים את האדם וגו' ויפח באפיו נשמת חיים", ותרגם האונקלוס "והות באדם לרוח ממללא", ומבואר שעצם עצמותה של הנשמת חיים שננפחה באדם פה אל פה כחלק אלוק ממעל היא ה'רוח ממללא', והדיבור הוא נשמת החיים שמפעמת באדם והוא החלק הרוחני שבו. מעתה נראה שהכח המדבר שבאדם, שהוא הפה, אינו סתם איבר שמוציא הבל של קדושה, אלא הוא עצמו כלי קודש, חפצא של קדושה שמקורה מן העליונים שמחזיקה את ה'רוח ממללא' ומביאה אותה אל הפועל.

משום כך חומרת המוציא דבר נבלה מפיו אינה רק דבר הנבלה שיצא ממנו, אלא שהוא 'מנבל את פיו', שהוא לוקח את הפה הקדוש שניתן לו ומחלל את קדושתו. במקום לממש את מטרתו ולדבר בו דברי קדושה הוא מקלקל אותו ומדבר דברי נבלה, הפה עצמו מתחלל ונהיה פה מנובל.

ולכן גם חמור כל כך עונשו של המנבל את פיו, עד שרח"ל 'אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה', מה שלא מצינו במקום אחר, כי אדם כזה לא רק מוציא דברי נבלה אלא מחלל את הקודש, לוקח את הדבר הקדוש ביותר שמחזיק את נשמת החיים שבקרבו והופך אותו לכלי מקולקל.

על הג"ר יצחק בלאזער זצ"ל מפטרבורג מסופר שציווה לפני מותו שלא להספידו, אולם לאחר שנפטר נוצר דין ודברים בין הרבנים שהשתתפו בלויה האם לקיים את צוואתו או לא. הג"ר ירוחם יצחק ברלין (בנו של הנצי"ב), שנכח במקום, הכריע לקיים את צוואת הנפטר ולא לערוך שום הספדים. לאחר מספר ימים, נגלה אליו ר' יצחק פטרבורגר בחלומו והודה לו על שדאג לקיום צוואתו. שאל אותו הרב ברלין, מה נעשה בדינך בשמיים. ענה לו ר' יצחק, אין לי את היכולת לספר מה נעשה שם בבית דין של מעלה, אולם דבר אחד אוכל להגיד לך: עם תלמידי חכמים העוסקים בתורה מקלים מאד בדינם יתר על שאר האנשים, אך גם אצלם יש דבר אחד שלא מקלים בו כי הוא זה ומחמירים בו מאד. הדבר הזה הוא חטא הדיבור. מזה אין איש שנמלט מעונשו, וכולם נידונים בו בחומרה יתירה.

מאידך נוכל להבין כמה גדולה מעלתו של השומר את פיו בקדושה, שהוא משמר את הקודש שלא יארע בו פסול ומחזיק את הפה שיישאר חפצא תמימה של קדושה. אצל אדם כזה הפה נותר קדוש בעצם, הוא עומד בקדושתו ואין דבר שיכול לחלל אותו. זוהי הסיבה שהתקיימה ברכתו של יצחק אפילו שהיתה בטעות, כי קדושת פיו חייבה שלא יפול דבר מדבריו ארצה, ואף שהוא מצידו לא התכוון מ"מ הפה מצד עצמו גרם שדבריו יתקיימו. והוא מה שמצינו רבות בחז"ל 'כשגגה היוצאת מפי השליט', שדבריהם של הצדיקים התקיימו למרות שלא התכוונו, וזאת כיון שפיהם גופו חייב את קיום הדברים, עקב היותו חפצא קדושה מצד עצמה.

אותה קדושת פה מחייבת שגם דברים שאין בהם איסור לא ייצאו מהפה. הפה הוא קדוש, מרומם, חלק אלוק ממעל, וכדי לשמור על קדושתו בשלימות יש להזהר אף מדברים שבתורת 'דברים' חשובים היתר, אך אינם מתאימים לכלי שהם יוצאים ממנו. וכך יעקב אבינו ע"ה, על אף שראה היתר לעצמו להטעות את אביו בכל זאת לא היה מסוגל לשנות את דיבורו ולדבר בלשון עשו, כי פה שלו קדוש וצריך לשמור עליו כראוי לו.

ולא זו בלבד, אלא אפילו דברים שאין בהם פסול כלל לעיתים אינם יכולים לצאת מכזה פה, אם יש בהם טעות, שכן כאמור קדושת הפה לא נותנת להוציא מתוכו דברים שאינם מתאימים לו, וזהו שתמה הר"ן על ר"ת 'תמיהני עליו פה קדוש איך אמר דבר זה'. לא יתכן שפיו הקדוש נכשל לומר דבר שאינו עומד בחקר האמת.

ככל החיזיון הזה מצינו באוה"ח הק' בפרשת פנחס, עה"פ 'לפווה משפחת הפוני' (במדבר כ"ו, כ"ג): "ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו (אלשיך תצוה כ"ח, ל"א) כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש, כי אין קדושה כקדושת התורה ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול הגם שאין בהם דברים האסורים, והוא מה שרמז במאמר 'לפווה', שהוא פה העמל בתורה שבו שוכן חצי שמו יתברך, 'משפחת הפוני' - פירוש צריך לפנות מפיו כל חוץ מהגות בתורה". והדברים נפלאים.

מאידך אשכחן בגמ' בחגיגה (יב:) ובע"ז (ג:); "אמר רבי לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים", וכידוע עונש גחלי רתמים הוא שריפה, שמכניסים לאדם גחלים שאינם נכבים מהרה, כלשון רש"י יעו"ש (א.ה. ועי' ערכין טו: ד'גחלי רתמים היינו גיהנום'), והקשה המהרי"ל דיסקין דא"כ אמאי קתני בלשון 'מאכילין' אותו גחלי רתמים, לכאו' יש לכתוב 'שורפין' אותו בגחלי רתמים וכיו"ב. אלא הכוונה היא, שבשלמא אם היו סתם שורפים את האדם בגחלי רתמים, היו הגחלים נכבים בסופו של דבר, ולכך 'מאכילין' אותו בגחלי רתמים, שאז פיו – שדרכו נכנסו הגחלים – יישאר פצוע לעולם ללא תרופה. כי בהיות והאדם פסק מדברי תורה, חילל את קדושת פיו ועסק בדברי שיחה, עונשו הוא גם כן בפה, שפיו המחולל ייפצע וישרף ע"י הגחלים.

ודבר נוסף למדים אנו מכאן, שהעונש אינו סתם כך על מי שהפסיק ללמוד והתחיל להתבטל, אלא על מי שפסק מד"ת 'ועסק' בדברי שיחה. זאת אומרת שלעיתים האדם זקוק למיעוט שיחה שיישב את דעתו, אך הקב"ה אינו רוצה שזה ייהפך ל'עסק' שלו, שהוא ייכנס לתוך זה וימלא בכך את ראשו.

אנו עומדים כעת בתקופת בחירות. כמובן שמן הצורך הוא שיהיו אנשים שיעבדו למען הצלחת המערכה, אולם בכל זאת אין זה שייך אלינו. עבודה למען בחירות היא 'עסק', אין היא דבר בטל סתם, ובחורים ויושבים ועוסקים בתורה צריכים להתעסק אך ורק בה, בלי לעשות עסק מדברים אחרים. ולאו דוקא בחירות, אלא כל דבר שהופך ל'עסק', לדבר שממלא את הראש, נוגד את קדושת התורה, את 'כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש', והאדם צריך 'לפנות מפיו כל חוץ מהגות התורה'. דבר כזה מוקצה הוא לבני תורה שיושבים ועוסקים בקדושת התורה. כי התורה היא עסקנו היחיד, ואין לנו שום דבר חוץ ממנה. כל 'עסק' אחר מוציא את האדם מן התורה ומעביר אותו למחוזות אחרים הרחק הרחק. אמנם צריכים אנשים שיעבדו, זה דבר טוב ראוי ונצרך, אך עדיף שהאחרים שעושים אותו הם שיעשו אותו. "אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בסם ואוי לו מי שאומנותו בורסקי" (קידושין פב:).

ואכן יעויין שם בגמ' דאיתא משמיה דרבי מאיר "לעולם ילמד אדם לבנו אומנות נקיה וקלה", וצ"ב דהא התם גופא איתמר "רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה" וכו', הרי שאין ללמד את הבן אלא תורה, וכידוע הוא רבי נהוראי הוא ר"מ (כדאי' בעירובין יג: ועוד). ונראה הכוונה שר"מ אומר שכל אחד לבנו – צריך אכן ללמד אומנות, אבל אני, 'לבני', לבן שלי – לא מלמד אלא תורה... את כל הדברים הטובים שיעשו אחרים, אני לכשעצמי מניח כל אומנות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה.

אין לנו שיור רק התורה הזאת.

More in this printout

View the whole printout