שיח מיוחד שנערך לרגל יום השנה הע״ג לפטירתו של מרן החזו״א, ע״י הגאון רבי צבי יהודה אדלשטיין, עבור מערכת – קו מסתברא
לכבוד היארצייט של החזון איש, רצינו לשמוע קצת מהרב, לטובת הציבור שרוצים ומחכים לשמוע קצת מושגים על החזון איש, בתורה, ביראת שמיים, ובדקדוק ההלכה. ידוע כמה הרב שליט״א היה קשור למרן החזון איש, ולא רק כבן משפחה, אלא גם כתלמיד וכבן בית. וודאי שלכל השומעים יהיה מכך תועלת גדולה.
מרן שליט״א זכה לראות את החזון איש בזמן לימודו, נרצה לשמוע על הרגעים המרוממים הללו, אם תוכלו לתאר לנו מעט איך היה נראה הלימוד שלו?
צורת לימודו הייתה בדרך כלל בעמידה, הוא היה הולך הלוך ושוב בחדרו, וחוזר בקול גדול על המילים של הגמרא, בדרך כלל בעל פה, ולפעמים היה אוחז בידיו ספר טור גדול וכבד, והיה הולך איתו הלוך וחזור.
הוא היה לומד עם ניגון, לפעמים היה אומר את המילים של הגמ' בניגון, ולפעמים היה רק מנגן את הניגון ומתרכז בריכוז מוחלט. וכך היה הולך כמה שעות הלוך וחזור בעמל נורא.
איך היו לו כוחות לכזה עמל נורא, הרי ידוע שהוא לא היה אדם בריא, ומנין היו לו כוחות גוף לכך?
התשובה על השאלה הזאת נמצאת ברבינו יונה במסכת אבות, רבינו יונה כותב על המשנה שאומרת "מרבה תורה מרבה חיים", שהחידוש בדברי המשנה הוא, שכאשר אדם לומד בעמל ובהתמדה ומקיף את כל הסוגייה וכו', התוצאה של זה הייתה אמורה להיות שהוא יגיע כמעט עד למצב של סכנה ופיקוח נפש, וכמו שהגמ' אומרת "אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תירתו תרתי גיהנם", ופירש רש"י "היות יגעים ועמלים בתורה בעולם הזה ולא תקיימוה ותירשו גיהנם במותכם ובחייכם לא נהניתם בעולמכם", וע"ז אומרת המשנה - מרבה תורה מרבה חיים, ולמרות שבדרך הטבע הוא היה אמור להגיע לידי סכנה - מרבה תורה מרבה חיים.
וודאי שכשמחדשים חידושי תורה זה גן עדן, אבל עד שמגיעים לזה צריך לעבור את "הגיהנום" כביכול, של העמל והיגיעה. וזה מה שראינו אצל מרן החזו"א, וזה הי' עיסוקו כל ימי חייו בלי הפסק ובדביקות ליוצרו יתברך בחולת אהבה, וזה היה ממש מעל הכוחות הנורמליים.
אצל החזו״א ראו מצבים של לימוד ועמל התורה מתוך ייסורים?
כל ימיו הוא למד מתוך קושי וייסורים גדולים, וכמו שהוא מעיד על עצמו במכתב שכתב פעם "ולא זכיתי לעונג מתענוגי החיים, נוסף לכאבי הגוף ושבירתו כל הימים" הוא כתב את זה על עצמו.
היה פעם שהוצרך לעיין בספרו מש"כ בסוגיית יין נסך שהיה נוגע לו לסוגיא שאחז והתייגע זמן רב להבין את שכתב שם ולא הצליח, ואמר לי כשהוא שוכב על המיטה וידיו מורמות למעלה בזה"ל "אני כבר עובד ימים כדי להבין מה כתוב שם ואני לא מצליח - זה לא כוח אנושי".
החזו"א העיד על עצמו שלמד כל החיים בפיקוח נפש, הוא אמר שמגיל 18 הלימוד שלו, בדרך בה למד מתוך עמל נורא היה בגדר של סכנה ופיקוח נפש, וכמו שרבי עקיבא איגר אמר שיש רק דבר אחד שהוא מתיר לומר בהספד עליו וזה - שהוא "למד עם תלמידים תוך ייסורים גדולים", כך רבי עקיבא איגר העיד על עצמו.
ידוע שהחזון איש היה אדם שמח, איך זה מסתדר עם הקשיים והייסורים שהיו לו?
נו, הרמב"ם הרי פוסק שצריך להיות תמיד בשמחה... ומלבד זאת, החזון איש עצמו הרי כותב - ש"אין כל עצב בעולם למי שמכיר אור האורות של האמת", ואני יכול לומר שבאמת ראו את זה עליו, שלא היה בעצבות, אלא היה תמיד דבוק בהשם, הדבקות בהשם הייתה גם בתפילה ובלימוד, כל מהותו הייתה דבקות בהשם.
הדברים שהוא כתב בספריו, זה היה גם כתיבה על ידי עמל, או שהכתיבה הלכה אצלו בקלות?
הכתיבה אצלו הייתה יחד עם עמל הלימוד, כל סוגייה שהוא סיים ללמוד ולברר - הוא ישב וכתב מה שיצא לו. הוא לא היה כותב בבת אחת את כל הסימן, אלא כל דבר שהוא למד וסיים - היה כותב.
היה פעמים שהוא גם מחק מה שכתב?
הוא לא היה מוחק בדרך כלל.
ידוע שמלבד עיסוקו בלימוד התורה ובהעמדת התלמידים מרן החזו״א הנהיג את הציבור החרדי בארץ הקודש בימי הקמת המדינה, ועמד בראש המערכות על קודשי הדת שהתנהלו באותם ימים, האם זכורות לכם עובדות בעניינים אלו?
בזמן הגזירה על גיוס בנות, החזו"א כתב מכתב לרבנים הראשיים שהי' באותם ימים, ובמכתב הוא לא התייחס כלל לשאלה ההלכתית אלא דיבר רק על דברים רגשיים כגון הקושי שיש מכך להורים, ועל זה שקשה להם ללכת לרופא להבדק וכדו'.
והסיבה שנהג כך היתה, שכיון שידע שאם היה כותב שזה אסור מצד ההלכה אז הם היו מתווכחים ואומרים את דעתם, לכן הוא נזהר שלא לומר שאסור מצד ההלכה, אלא דיבר אל הלב על קשיים שיש מכך, שעליהם לא ניתן להתווכח.
אספר לכם סיפור נוסף על חוכמתו של החזו״א, היה סיפור עם בחור אחד שהתלבט אם ללכת לישיבה או למחתרות שהיו באותם ימים - האצ״ל והלח״י, והגיע להתייעץ עם החזו״א, והחזו״א לא ענה לו תשובה ברורה במהלך השיחה שלהם, ולאחר כמה ימים שלח לו מכתב שבו הוא כתב לו שכשהיית אצלי אולי לא הבנת מה אני סובר, אז תדע שכוונתי היתה שתלך לישיבה.
וההסבר בזה שהחזו״א ענה לו כך ולא ענה לו תשובה ברורה הוא שהחזו״א חשש שאם הוא יענה לו תשובה ברורה שילך לישיבה יתכן שהוא לא יצליח להתגבר ולעמוד בניסיון ואז יש חשש שהוא יפול לגמרי, ולכן הוא ענה לו בצורה כזאת שתגרום לו לחשוב כמה ימים למה התכוון החזו״א, ורק לאחר כמה ימים של ספיקות כשהיצר יחלש בינתיים, אז הגיע המכתב של החזו״א עם ההכרעה הברורה.
אספר לכם סיפור נוסף ששמעתי בימים האחרונים, היה אדם שהיה תלמיד חכם גדול ולמדן לפני השואה, ואחרי המלחמה היו לא הרבה שאלות כלפי שמיא, וכיון שלא הצליח להבין את הנהגת הקב״ה בימי המלחמה זה גרם לו שירד מהדרך והתקלקל. באחד הימים אותו אדם נכנס לבית כנסת באיזה מקום, וראה ספר חזון איש, הוא הסתכל ועיין בספר והתפעל מאוד מהגאונות והעמקות, והחל לשאול ולברר מי הוא המחבר ובאיזה תקופה הוא היה חי, והיה בטוח שזה מחבר מלפני מאות שנים, וסיפרו לו שהמחבר חי היום והוא גר בבני ברק, אותו אדם התפעל והשתומם מכך שחי היום בדורו אדם גדול כל כך, ובכה כמה שעות, ועשה תשובה.
ניתן להאזין לשיחה המלאה בקו מסתברא - בשלוחה 4 - 334