שאלה
ראובן ושמעון נסעו יחד ברכבו של ראובן. באמצע הדרך עצרו למלא דלק, וראובן ביקש משמעון, שאף הוא מחזיק ברשותו רכב – ויודע למלא דלק, שימלא עבורו דלק מסוג מסוים במאתים שקל, ונתן לו לצורך כך את כרטיס האשראי שלו. אלא ששמעון טעה, ובמקום למלא את הדלק שהתבקש, מילא סולר במאתים שקל, ולא הבחין בטעותו. כתוצאה מכך, כשהמשיכו בנסיעה נעצר הרכב לפתע באמצע הדרך. טכנאי רכב שהוזמן למקום קבע שהוכנס סולר למיכל הדלק וקלקל את המנוע.
כעת הם דנים האם התחייב שמעון בנזק שמתחלק לג' חלקים:
א. מאתים שקל ששולמו עבור הסולר ללא תועלת.
ב. עלות הטכנאי לבדיקת הרכב, ועלות שאיבת עשרות ליטרים של סולר שנשארו ברכב.
ג. החלפת החלקים שניזוקו מחמת הסולר.
שיש לדון שיהיה שמעון פטור: א. כיון שהוא נהג ותיק ורגיל למלאות דלק כראוי, ורק הפעם מסיבה שאינה ברורה טעה בהבחנה בין מיכלי הדלק, וממילא הרי זה כנידון הגמ' בב"ק (צט:) לגבי שוחט מומחה שקלקל בשגגה כששחט בחינם עבור חבירו, שפטור מלשלם על הנזק שגרם במעשיו.
ב. כיון שכשמילא את הסולר במיכל הרכב עדין לא נעשה הנזק למנוע, ורק מאוחר יותר כתוצאה מנסיעתו של ראובן ניזוק הרכב. וממילא ביחס לנזק שנגרם למנוע ולחלקיו נחשב מעשהו כגרמא בלבד, והיות והוא נעשה ללא כל כוונה להזיק י"ל שפטור הוא מלשלם על כך גם בדיני אדם וגם בדיני שמים.
מה הדין?
תשובה
שמעון חייב לשלם לראובן גם בדיני אדם עבור שלושת הנזקים.
מקורות
כתוב בגמ' בב"ק (צט:) לגבי שוחט [בלשון הגמ' טבח], שאם הוא שוחט מומחה, דהיינו ששחט כבר שלש תרנגולות כראוי (כמבואר ביש"ש פ"ט, סי' כג), ושחט בחינם, ומסיבה לא ברורה יצאה תקלה וניבל בשחיטתו את התרנגולת. או שהיה טוחן מומחה ששכח לשטוף במים את החיטים לפני טחינתם, ולכן הלחם שאפה מהקמח – נאפה עם הפסולת של גרעיני החיטה, ואינו ראוי לאכילה. פטורים השוחט והאומן שעבדו בחינם מלשלם עבור הנזק שגרמו לבעה"ב בשגגה. כי אמרו חז"ל, שמזלו של בעה"ב גרם שהפסיד את ממונו (כמבואר בסמ"ע חו"מ סי' שו, ס"ק יג).
החילוק בין אדם המזיק לטבח לדעת התוס'
והקשו על כך התוס' שם (ד"ה אימא וכו') למה האומן פטור, הרי קיי"ל במשנה בב"ק (מ.) שאדם המזיק מועד לעולם, ואפילו אם הזיק בשגגה. ותירצו (שם ובפ' המניח כז: ד"ה ושמואל אמר וכו'), שאדם המזיק בשוגג חייב רק אם היתה קצת פשיעה במעשיו, באופן שדומה הדבר לאבידה שאבדה ממנו בגלל חוסר השגחתו. משא"כ אם היתה שגגה גמורה שדומה יותר למעשה גניבה – פטור אדם המזיק. ורק שומר או אומן שמקבלים שכר עבור עבודתם מתחייבים בכך, משום שהבעה"ב טוען: לכן נתתי לכם שכר, כדי שתשגיחו טוב יותר על עבודתכם. וכיון שהגדר של אומן שעובד בחינם, וקלקל בעת מלאכתו דבר שרגיל תמיד לעשות באופן הראוי, הוא – אונס כעין גניבה, פטור הוא מלשלם את הנזק.
החילוק לדעת הרמב"ן
ולדעת הרמב"ן (ב"מ פב:), אדם המזיק חייב תמיד, אפילו אם הנזק נגרם מחמתו באונס גמור, וכל שכן באונס כעין גניבה. והטעם שאומן שעובד בחינם פטור כשהזיק בשגגה, כיון שנחשב כמזיק ברשות הבעלים. שכיון שהם נתנו לו את התרנגול לשחוט או את החיטים לטחון עבורם, וידעו מראש שיכולה להיות תקלה בעבודתם, ולמרות זאת לא התנו על כך מראש, פטור האומן על ניזקו כי על דעת כן קיבל את עבודתו. ואינו דומה לאדם המזיק בשגגה או באונס שלא קיבל מראש רשות מבעל החפץ לעשות את מעשהו.
לאור האמור בנידון השאלה דנן, לכאורה יש לפטור את שמעון גם לדעת התוס' וגם לדעת הרמב"ן. שהרי הוא נהג ותיק שמילא עשרות או מאות פעמים דלק כראוי, וממילא נחשב הוא כאומן במלאכת מילוי הדלק. ומאחר ומילא את הסולר בחינם, וברור שלא התכוון להזיק לבעל הרכב, אלא טעה בשגגה בהבחנה בין שני מיכלי הדלק שהיו סמוכים אחד לשני, לכאורה דינו דומה לאופה שטעה בשגגה ושכח לשטוף את החיטים במים לפני טחינת החיטה, שפטור מלשלם עבור הלחם שנאפה על ידו מקמח זה.
ההבדל בין נידון דנן לאומן שקלקל
אכן, ראשית, אף אם היה דין המתדלק כדין אומן, למעשה המקרים חלוקים במהותם. שבנידון הגמ' האומן התבקש לעשות את המלאכה שבה הוא אומן, כשחיטה או אפיה – ואותה הוא עשה, אלא שבשגגה במהלך עשיית אותה המלאכה, קרתה לו התקלה שקשורה לכללי עשיית אותה המלאכה, שלא שכיחה למי שמומחה לעשותה כראוי, ולכן פטרו אותו חז"ל. משא"כ בנידון השאלה – שמעון עשה דבר אחר לחלוטין ממה שהתבקש לעשות. שהרי ביקשו ממנו למלאות דלק מסוג מסוים, שנמצא במיכל מסוים, והוא מילא דלק מסוג אחר שמאוחסן במיכל אחר. נמצא שהוא שינה מהשליחות ומהמלאכה שהתבקש לעשות. ומעשהו דומה לשליח בחינם שאמרו לו לתת חבילה למשפ' כהן, ונתן אותה בטעות למשפ' לוי שגרה בסמיכות למשפ' כהן. שברור שלמרות שהשליח עובד שנים רבות בשליחויות, אולם מעשהו הנוכחי נחשב כפשיעה בשליחותו. כי השליח עשה דבר שונה ממה שהתבקש לעשות מחמת חוסר זהירותו, ולכן חייב השליח לשלם על הנזק שגרם. וגם להתוס' מעשהו נחשב בגדר – פשיעה כעין אבידה, כי רק הוא אשם בכך שלא התבונן כראוי במעשיו ועשה דבר אחר ממה שנשלח לעשות, ומעשהו אינו קשור כלל למזלו של בעה"ב, וא"א לומר שזה מה שגרם לתקלה.
וכל שכן שלדעת הרמב"ן חייב שמעון, כי אינו נחשב "כמזיק ברשות". מאחר ובעה"ב לא הרשה לו לעשות פעולה זו, למלאות סולר. אלא ציווהו לעשות פעולה שונה לחלוטין – שהיא – למלאות דלק מסוג אחר שנמצא במיכל אחר.
אמנם למעשה בשני המקרים, בין בממלא דלק, ובין בשליח של חברת שליחויות, אף אם הזיק באותה השליחות, וכגון אם שמעון שמילא דלק היה מזיק במילוי הדלק – שלא הי' ממלא את הדלק כראוי, או שליח למשפחת כהן ששבר בדרך את המשלוח, יהיו חייבים, כיון שאינם נחשבים כאומנים.
וכיון שכך חייב שמעון לשלם את המאתים שקל עבור הסולר שקנה לשווא, וכן עבור העלות לשאוב את הסולר שנשאר במיכל הדלק, כי הסולר שמונח שם נחשב – כחפץ זר המזיק, שהכניס שמעון לרכבו של ראובן שלא ברשות.
למה חייב שמעון על הנזק שעשה ראובן
וביחס לחיוב שמעון על נזקי המנוע יש לדון, שהרי מחמת הכנסת הסולר – עדין לא ניזוק המנוע, ורק כתוצאה מנסיעת ראובן הגיע הסולר למנוע ולחלקיו, וזה מה שגרם לנזק.
וראשית נדון בגדר מעשה שמעון; הכנסת הסולר ע"י שמעון, כשברור שיסעו ברכב לאחר מכן, נחשבת – כאבנו וסכינו שהניחם בפשיעה בראש הגג ונפלו משם ע"י רוח מצויה והזיקו לאחר, שחייב מניח התקלה מדין אש על הנזק (כמבואר בב"ק ג:). שהנחת הסולר במיכל הדלק כמוה – כהנחת אבנו וסכינו בראש הגג, ונסיעת ראובן כשלא ידע מהתקלה, כאשר הוליך את התקלה שהיא הסולר למנוע, נחשבת – כרוח מצויה שודאי תבוא ותיקח את התקלה ותזיק עמה למנוע. וא"כ שמעון שהניח את התקלה צריך להיות חייב מדין אש על הנזק שנגרם אח"כ מחמת נסיעת ראובן.
החילוק אם הרכב של הנהג או של אדם אחר
אכן עדיין יש לדון בזה, שאמנם אם הרכב שייך לאדם שלישי או לחברת השכרה וכדומה, אכן חייב שמעון לשלם עבור הנזק שקרה מחמת נסיעת ראובן – מדין אש. כי כשהרכב שייך לאדם אחר דומה הסולר שבמיכל, לבור המתגלגל ברגלי אדם ומזיק בעת הילוכו (כמבואר בב"ק ו.) [ובנידון דנן גם לדעת התוס' (שם ד"ה לאתויי בור המתגלגל וכו') חייב רק שמעון מניח התקלה ולא ראובן שגלגל אותה, מאחר והנהג שגלגל את הבור [הסולר] נהג כראוי וכמקובל, ולא ידע שבנסיעתו הוא מוליך תקלה שתזיק לממון אדם אחר].
אולם בנידון השאלה שהרכב שייך לראובן, נמצא שראובן בנסיעתו עם הסולר שבמיכל הדלק הזיק במעשיו לממון ששייך לו. ומעשהו של שמעון דומה למבואר בגמ' (ב"ק מז:) לגבי מניח סם המוות לפני בהמת חבירו וכתוצאה מכך הבהמה אכלה את הסם, שאפילו אם הסם הוחבא בתוך מאכל הבהמה באופן שהיא לא יכלה לדעת ממנו (כמבואר בש"ך חו"מ סי' שפו, ס"ק כג), אם כתוצאה מכך מתה הבהמה, נחשב מניח הסם כמזיק בגרמא בלבד. וביארו שם התוס' (בד"ה הוה לה וכו') טעם הדבר, שאי אפשר לחייב בדיני אדם את מניח הסם כאשר הניזק עושה לעצמו בידיים את הנזק, ואפילו שלא ידע מכך.
וא"כ גם בנידון דנן, ראובן בנסיעתו ברכב שלו – גרם לעצמו את הנזק, וממילא מעשה שמעון נחשב כגרמא בלבד, ולכאו' צריך שמעון להפטר בדיני אדם על הנזק שנגרם לרכב כתוצאה מנסיעת ראובן.
החיוב בנידון דנן מדינא דגרמי
אמנם נלע"ד שאף שמדין אש באמת פטור שמעון בדיני אדם, עדין ניתן לחייבו גם בדיני אדם מדין גרמי [שלמרות שחיובו הוא מדרבנן ולא מהתורה, אבל חיוב זה הינו אף בדיני אדם].
מאחר ומבואר בגמ' (בב"ק צט:, ק.) שאמר רבי מאיר, שמי שהראה מטבע לשולחני המומחה לזיהוי מטבעות, ושאלו האם המטבע כשר או מזויף, או ששאל רב מוסמך ביחס לבשר מסוים האם הוא כשר, והשולחני או הרב השיבו לו – שזה בסדר, ולבסוף התברר שהם טעו בהבחנתם, ומחמת כך נגרם לשואל נזק ממוני. הדין הוא, שלמרות שהשולחני והרב הינם מומחים במלאכתם, וכן לא קבלו שכר עבור תשובתם, בכל זאת כיון שידעו שהשואל סומך עליהם בלבד, ועל פי דיבורם ותשובתם הוא יעשה מעשה, ויכול להגרם לו הפסד ממוני מחמת כך, היה מוטל עליהם לבדוק היטב לפני שהשיבו את תשובתם לשואל. ואם טעו – חייבים לשלם לו את הנזק שנגרם מחמת תשובתם. וכך גם נפסק בשו"ע (חו"מ סי' שו, ו). וכתב שם השו"ע בשם הרי"ף, שהם חייבים לשלם אפילו אם השואל לא אמר להם בפירוש שסומך רק עליהם, אלא הם ידעו והבינו זאת מעצמם, וזאת גם היתה אומדן הדעת שלהם שעל דעתם בלבד הוא סומך, ולא ישאל מומחים אחרים.
והוא הדין בנידון דנן, שמעון ידע שראובן סומך עליו שימלא דלק מהסוג שביקש ממנו, ולכן כשנכנס אח"כ שמעון לרכב ואמר לראובן שזה בסדר או שיכול ליסוע וכדומה, מאחר ועל פי דיבורו של שמעון נסע ראובן, נמצא שדינו של שמעון כמו השולחני או הרב שבשגגה ענו תשובה שאינה נכונה, שחייבים מדינא דגרמי על כל הנזק שיגרם כתוצאה מכך לשואל שסמך עליהם, ואפילו אם הנזק נגרם בפועל ממעשהו של השואל כגון שבישל את הבשר בקדירה שהונחו בה מאכלים נוספים, וכתוצאה מכך נאסרו באכילה. ולכן אפילו ששמעון לא הבחין שמילא סולר במקום דלק, אבל כיון שמעשהו נחשב פשיעה בשליחותו, שלא התבונן כראוי מה עושה, ומחמת פשיעה זו אמר אח"כ לראובן שסמך עליו שרשאי ליסוע, הוא מתחייב מדינא דגרמי – על כל הנזק שיקרה לאחר מכן לראובן מחמת נסיעתו.