מעלת ארץ ישראל
והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כלה ברוח הקדש ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה, ושמירתו אותה היה בארץ בלבד, (רמב"ן בראשית כ"ו ה').
מעלת אר"י עוד קודם מתן תורה
ידוע כי מעלתה של ארץ ישראל היא גדולה מאוד. והנה חלק ניכר מן המצוות אינן נוהגות אלא בארץ ישראל בלבד, ואמנם מעלתה של ארץ ישראל היא עצמית, ואינה קשורה דוקא למתן תורה שנצטוו במצוות התלויות בארץ שלא נוהגים במקום אחר.
ולכן אף לפני מתן תורה מצינו מעלות בארץ ישראל, וכמו שמבואר בחז"ל במדרש רבה פרשת נח שלא ירד מבול בארץ ישראל.
וכן מצינו בסוף פרשת נח שתרח לקח את אברהם ואת משפחתו ויצאו מאור כשדים ללכת לארץ ישראל, וכתב הספורנו מפני שהוא מעלתה, וביאר שם הספורנו שמעלתה מפני שהיא מקום שמוכן לרוחניות ולהשגות המושכלות. וכמו שאמרו "אוירא דארץ ישראל מחכים", שהמקום מבחינת הטבע מוכן יותר לרוחניות ממקומות אחרים, ואף תרח הבין דבר זה ורצה ללכת לארץ ישראל.
עיקר קיום המצוות באר"י
והרמב"ן על התורה כתב בכמה מקומות, שעיקר קיום המצוות הוא דוקא בארץ ישראל, ולכן האבות אף על פי ששמרו את התורה זה היה רק בהיותם בארץ ישראל, ולכן יעקב אבינו נשא שתי אחיות שזה היה בחוץ לארץ, וביאר בזה מה שאמרו בספרי פרשת עקב הובא ברש"י שם שכל חיוב קיום המצוות בחוץ לארץ הוא בגדר הציבי לך ציונים, וקאי אף על מצוות שאינם תלויות בארץ, והוא מפני שבעצם לא היו צריכים להיות מצווים על המצוות רק בארץ ישראל, ועיקר מה שמצווים במצוות בחוץ לארץ הוא משום ציונים, שלא ישתכח קיום המצוות בארץ ישראל. [אלא שלמעשה כלפי חיוב המצוה ודאי שאין בזה הבדל, שהיום כבר מצווים בכל מקום. ומכל מקום למדנו מכאן מעלתה של ארץ ישראל].
אין נבואה והשראת השכינה אלא באר"י
והכוזרי האריך במעלת ארץ ישראל, וכתב שם שלא היה נבואה אלא בארץ ישראל, או בעבורה, שרק בה יש את האור האלקי בגילוי. עיי"ש.
ובגמרא במועד קטן מבואר שאין השראת השכינה אלא בארץ ישראל, דאיתא שם דכי נח רב חסדא פתח עליה רבי אבא בהספד ואמר ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה, ופירש רש"י שאין שכינה בחוץ לארץ.
ובגמרא בכתובות איתא דכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. ועוד אמרו שם כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון. והאבן עזרא מפרש דלהכי הוצרך הכתוב לומר על יעקב אבינו בבואו לארץ ישראל שקנה שם שדה, שנאמר ויקן את חלקת השדה, להודיע כי יש מעלה גדולה לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא [ועיין שם ברמב"ן].
וכן כתב האבן עזרא בפרשת חיי שרה שלכך נזכרה זאת הפרשה שאברהם אבינו קנה קבר לשרה, להודיע על מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים. [עיין שם ברמב"ן].
ובספרי פרשת ראה איתא, וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות, שמצות ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות.
כל מעלת אר"י היא עם קיום המצוות
והנה לפי האמור שיש בארץ ישראל מעלה עצמית, יש מקום לחשוב שיש מצוה ומעלה לשבת בארץ ישראל אף בלי קשר לקיום המצוות. ואמנם האמת אינה כן, שיסוד המצוה של ישוב ארץ ישראל הוא עם קיום המצוות שיש בה, ומשום המעלות הרוחניות שאפשר להשיג על ידה, ואין ענין בישיבה גרידא לא למטרת קיום המצוות והמעלות הרוחניות.
ויסוד זה יש ללמוד מדברי התוספות בכתובות, שבזמן הזה אין מצוה לשבת בארץ ישראל כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין, דאין אנו יכולים ליזהר בהם ולעמוד עליהם. ומבואר בזה שאם ישיבת ארץ ישראל לא מוסיפה בקיום המצוות, אין טעם במצוות ישוב ארץ ישראל, והוא כמו שנתבאר שעיקר מצות ישוב ארץ ישראל הוא בשביל קיום המצוות והרוחניות אשר בה.
ובאגרת הגר"א כתב, ובפרט אם נזכה לבוא לארץ ישראל ששם צריך ללכת מאוד בדרכי השם. ומבואר שבארץ ישראל יש חיוב מיוחד על שמירת המצוות, והוא כמו שנתבאר.
והנה ידוע שהגר"א נסע לארץ ישראל ולבסוף חזר בו מנסיעתו. ונאמרו לדבר טעמים שונים, ובספר עליות אליהו כתב הטעם, משום שסבור היה שיש חיוב מעשר מדרבנן בפירות נכרים, וכיון ששמע שהבית יוסף החרים למי שמעשר לכך לא עלה לארץ ישראל. ועוד כתב שם בגלל הנמלים שהיו בספינה וראה שלא יוכל לקיים חיוב אכילת פת בשבת, ועוד מוסרים בשם רבי שמואל סלנט שחזר בו בגלל הספק בענין תקיעה בירושלים בראש השנה שחל בשבת. ומבואר בזה שכמה שתהא מעלת ארץ ישראל גדולה, אין בה בכדי לזלזל באיסור קל, וכל חשש זלזול באיסור קל מבטל את הענין של ישוב ארץ ישראל. וזה כמו שנתבאר שעיקר ישוב ארץ ישראל בשביל המצוות.
מצוות יישוב אר"י בזמן הזה
והנה הרמב"ם בספר המצוות לא מנה למצות עשה זו דישיבת ארץ ישראל, ובמגילת אסתר כתב, דסבירא ליה להרמב"ם שבזמן הזה אין מצוה כלל של ישיבת ארץ ישראל. וראיה לדבר ממה שאמרו בגמרא בכתובות שאסור לעלות מבבל לארץ ישראל שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אתם, ואין הנביא רשאי לסתור דברי תורה, אלא על כרחך שאין בזמן הזה מצוה של ישוב ארץ ישראל. והנה יש לפלפל בזה הרבה ואכמ"ל, ועל כל פנים דעת הרמב"ן שם ודאי אינו כן, אלא אף בזמן הזה יש מצות עשה של ישוב ארץ ישראל.
והנה עם ישראל קשור לארץ ישראל בקשר חזק מאוד, והוא על ידי התפילות והתחנונים שמרבים לבקש על זה, ועל ידי האבילות והבכיות והצער על החורבן והניתוק מארץ ישראל. ומבואר בגמרא בכתובות שהיו צריכים שבועה שלא יעלו בחומה, והיינו שמתוך אהבתם לארץ ישראל ירצו לעלות לארץ ישראל בכוח, וזהו גודל האהבה של עם ישראל לארץ ישראל.
ובאמת טעות הוא לחשוב שהציונים אוהבים את ארץ ישראל, שאדרבה הציונים סבורים היו לעשות מארץ ישראל נכס לאומי, שיהיה כעין תחליף לתורה והמצוות, וטעות זו באה להם כדי למצוא דבר המאחד את עם ישראל, וזה אחרי שנשמט מהם הבסיס של תורה ומצוות, וזה יצר מושג של לאומיות, אולם באמת זו היא כפירה גמורה, שההנחה שארץ ישראל יכולה לאחד את כלל ישראל מבוססת על זה שעם ישראל לא צריך תורה, ובאמת הכל הפוך, שעיקר ישוב ארץ ישראל בשביל התורה והמצוות, ואין בזה ענין של לאומיות ונכס לאומי לעם ישראל, אלא המצוות והמעלות הרוחניות אשר בה, וכמו שנתבאר.
אין ביישוב אר"י משום אתחלתא דגאולה
ואמנם החושבים שבישוב ארץ ישראל יש התחלת הגאולה, הוא טעות גדולה. שעיקר הגאולה היא הקירבה להשם יתברך ושיבת ה' אלינו, ואמנם זה במסגרת ארץ ישראל, אבל אין ענין ארץ ישראל ממהות הגאולה, ומציאות הגאולה הוא רק על ידי קירבה להשם יתברך, וזהו מציאות הגאולה, ואם כן לא שייך שהישוב בארץ ישראל בפני עצמו בלי קירבה להשם יתברך יהא כהתחלת הגאולה.
ואף על פי שגדולי הדור בזמן השואה לא הורו בצורה ברורה לבוא לארץ ישראל, מכל מקום עיקר הטענה שעל ידי זה גרמו לשואה היא כפירה ממש, ובאמת שהוא שטות גם כן, שהרי אין אנחנו יודעים כלום מה היה, ואולי אם היו עולים לארץ ישראל אף ארץ ישראל היתה נופלת חס ושלום בידי הרשעים, שהרי לא היה הדבר רחוק כל כך כידוע, ואם כן ודאי שאין כאן מקום לטענה כלל.
והעיקר שנתחזק ללכת בדרכי השם בארץ ישראל, ובזה נקיים את עיקר מצות ישוב ארץ ישראל.
מתולדותיו
קול ה' בכוח
"קול תורה" היא הישיבה שהוקמה בסמוך לפרעות תרצ"ט בגרמניה, שסימלו את ראשית חורבנה של יהדות גרמניה, ואחר כך של אירופה כולה. היה זה העיתוי הנכון להגביר את קול התורה.
כך הוקמה הישיבה הראשונה בירושלים, ששפת הלימוד הנהוגה בה לא הייתה יידיש אלא עברית. ולא בכדי, ציבור התלמידים של הישיבה לא הגיע מתוך הציבור הישיבתי, אלא מרובד שונה. באותן שנים עדיין חיו זה לצד זה שומרי מצוות ברמות שונות, כשלא אחת ילדיהם לומדים באותם מוסדות. בכפרים ובערי השדה היו יהודים יקרים וחמים, ששאפו לראות את ילדיהם צועדים בדרך המסורה והופכים ליודעי ספר שחשקם בתורה, אולם עבורם לא היה מוסד מתאים, מחד גיסא על טהרת הקודש, ומאידך גיסא בעל מאפיינים חיצוניים שיתאימו אותו למנטליות של יוצאי יישובים ישראליים ועולי מערב אירופה. את החלל הניכר מילאה ישיבת קול תורה, שהוקמה בברכתם של גדולי התורה, רבה של ירושלים המהרי"ץ דושינסקי, ורבן של כל בני הגולה, הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי.
רבים מבין התלמידים שתו מבאר המים החיים ופנו בהמשך לעמל כפיים, כשהם נושאים עמם את השנים המתוקות והנעלות שעשו בישיבה, שנים שהטביעו בהם חותם לכל חייהם וחישלו את דמותם הפנימית.
השינוי התחולל בהדרגה, כאשר אט אט החלו יותר ויותר תלמידים משקיעים עצמם בעולמה של תורה לכל חייהם, ולא ימישו מתוך האוהל.
רבי דוד היה בדור הביניים. הנחשונים הראשונים כבר זינקו אל המים, ועברו לאחר שנות הלימוד בקול תורה ללמוד בישיבת פוניבז', אולם עדיין לא היה זה מובן מאליו להמשיך בעולמה של תורה כל החיים.
שום דבר לא היה מוכתב או מובן מאליו. הכול היה נתון לבחירתו, והנער דוד החל להתבונן - וללמוד.