וְעַּת ה֙ ש א-וְצא֙ הַשדֶָּ֔ה וְצֹּ֥ודה לִָ֖י (צידה) צָֽיִד: וַָֽעֲשה- לִַּ֨י מַטְעַמִָ֜ים כַָֽאֲשֶֹּ֥ר אהֵַ֛בְּתִי ךֹ֥וְהבִֹ֥יאה לִָ֖י וְאכָ֑לה בַָֽעֲבֵּ֛ור תְבָֽרֶּכ נַפְשִָ֖י בְטֶֹּ֥רֶּם אמָּֽות (כז,ג-ד')
נֵ֣א כלֶָּ֔י ך תֶּלְי ךָ֖ וְקַשְּתֶָָּ֑ך
ביצחק כתיב ואילו רבקה אומרת ליעקב שכך אמר אביו יצחק: וַָֽאֲבָֽרֶּכְכֵ֛ה לִפְנֹ֥יָ֖ יְהו'ה. ומאחר שנביאה היתה היכן רמוז בדברי יצחק מה שאמרה רבקה, וי"ל דרבקה היתה יודעת נפש יצחק. אותה הנפש שכמעט התקיים בה נפשי יצאה בדברו. אותה נפש שכמעט פרחה והגיעה עד כסא הכבוד. אותה הנפש אשר מאז העקידה היא אשר לפני ה'. ולכן כאשר אמר יצחק תברכך נפשי, שמעה רבקה ברוח הקדש את הפירוש של נפשי,
בַָֽעֲבֵּ֛ור תְבָֽרֶּכ ךֹ֥ נַפְשִָ֖י.
והוא לפני השם. ועוד, רמז יש לכך במה שאמר יצחק וְאכָ֑לה, שהוא כעין נוטריקון ואוכל לפני ה.'
^^^^ וַַָֽֽיְהִי֙ כִָֽי- זקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַּתִכְהֶֹּ֥ין עינָ֖יו מָֽרְא ת וַיִקְרֵ֞א אֶּת- עשֵ֣ו | בְנ ו הַגדֹ֗ל וַי אמֶּר אליו֙ בְנִָ֔י וַי אמֶּר אלָ֖יו הִנָֽנִי.
יש לשאול מה ראה עשו להזדרז ולומר בלשון ענוה לכאורה הִנָֽנִי. ויש לדייק מן הפסוק: וַיֹ֥אמֶּר אלָ֖יו הִנָֽנִי. אלָ֖יו, אל יצחק אמר בלשון ענוה וזריזות הִנָֽנִי. אך באמת בתוככי לבו היה מזלזל באביו, כאומר מה רוצה ממני עכשיו זקן זה.
^^^^ נֵ֣א כלֶָּ֔י ך תֶּלְי ךָ֖ וְקַש תֶָָּ֑ך וְצא
וְעַּת ה֙ שא-הַשדֶָּ֔ה וְצֹּ֥ודה לִָ֖י (צידה) צָֽיִד
וְעַּת ה לשון תשובה, כמובא במדרש רבה פר' בראשית. צ ו הּו אביו על התשובה, כדי שיוכלֵ לאכול מצידו ולברכו. כי אז תהיה לברכה על מה לחול. ומורהו לשון חרטה: שא-נֵ֣א. שהוא לשון סלח נא, כאומרו: כך תבקש שא נא חטאתי לפניך.
כלֶָּ֔יָך מלשון נכספה וגם כלתה נפשי אליך, זו תשובה שבלב,
ךָּ֖תֶּלְי מלשון תלוי ועומד לפני ה', כעשרת ימי תשובה שבהם בינוניים תלויים ועומדים.
וְקַשְּתֶָָּ֑ך זו תהיה בקשתך. והן התפילות מעומקא דלבא ואז וְצא֙ הַשדֶָּ֔ה וְצֹּ֥ודה לִָ֖י (צידה) צָֽיִד. וְצא֙ הַשדֶָּ֔ה לשוח עם הקב''ה, ותיענה מן השמים היא הצידה האמורה בעניין. ואז תחול ברכתי עליך.
ובשימת לב, כתיב פעמיים צוד ציד ופעמיים ה יתירה. וצודה לי צידה. קרי צָֽיִד וכתיב צָֽיִדה. ויש לומר שאמר לו פעמיים ה' יתירה כנגד ה' ה' שבי''ג מידות. תחת אשר צדת אותי בפיך כל הימים, עתה הגיעה העת לצוד ציד לשם שמים לפני השם.
ומאחר ולא שת לבו גם לזאת, ויצא לצוד ציד להביא, להוסיף שלותא על זדנותא, ידעה רבקה ברוח קדשה כי לא לו תהיה הברכה, ולכן אמרה ליעקב שמע בקולי ולך קח לי. ולא כאחיך שאיננו שומע בקולנו.