כשכואב צועקים
הבאנו את דברי הגמ' בסוטה (יא.), ששלשה היו בעצת הריגת הזכרים במצרים. בלעם יעץ להורגם, ועונשו היה מדה כנגד מדה מיתה בחרב. יתרו לעומתו ברח, ושכרו היה שזכו מבני בניו לשבת בלשכת הגזית. איוב ישב ושתק, ועונשו היה שנידון ביסורין.
ידועה קושיית מרן הגרי"ז, מהי התביעה על איוב ששתק, וכי מה היה עליו לומר? מה היו מועילים דיבוריו, הלא כל מגמתו של פרעה היתה להתגבר על ישראל, לעכב ולהמעיט את התפשטותם? וגם מה מדה כנגד מדה יש ביסורים כנגד השתיקה?
השיב מרן הגרי"ז: התביעה על איוב בזה ששתק, היתה על כך שלא כאב לו על קושי השיעבוד של ישראל, לא כאב לו על הצרות והגזירות הניתכות עליהם, הוא לא 'נשא בעול' עם ישראל. וזאת מנין? כי כשכואב צועקים. מזה שאיוב לא מחה, ברח, צעק או כל דבר אחר הדומה לזה, אנו למדים כי לא היה בליבו כאב על ישראל, שאם לא כן היה צועק.
סיים מרן הגרי"ז, זו היתה המדה כנגד מדה. נגזרו על איוב יסורים, ביסורים שכאלה אדם צועק מרוב כאב. יעבור אדם וישאל אותו: למה לך, מדוע אתה מתאמץ לצעוק? וכי הצעקות מועילות לך? האין די לך בסבל העובר עליך גם כך? אולם אנו נחשוב את אותו השואל לטיפש, הלא זה ברור 'כשכואב צועקים'. על איוב נגזרו יסורים להמחיש לו, כשכואב צועקים, כשלא צעקת הוכחת כי לא כאבת את כאבם של ישראל.
נוכל ללמוד מזה מוסר השכל גדול לכל חיינו, כאשר אנו רואים דבר מה אשר אין דעת תורה ורוח חכמים נוחה הימנו, מי שלא צועק אות הוא כי זה לא כואב לו. אין הכוונה לבייש כנגד רבים, אין הכוונה להקדיש חיים שלמים למאבקים זולים, אך מי שכואב לו יצעק, בשקט, אך יצעק. מי שכואב לו לא ימשיך את חייו הלאה כאילו לא אירע דבר, זה 'יזיז' לו משהו בלב.
תמצית ספר איוב
בפרק הראשון של ספר איוב מסופר מה הוביל לכל הצרות והיסורים שעברו עליו, כמעט כל הספר לאחמ"כ הוא ויכוח שמנהל איוב עם רעיו ועם אליהוא על דרכי ההשגחה, מדוע יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו.
בתחילה מסופר שאיוב היה צדיק שלם בכל מדה ובכל מעלה, ולא היה צדיק כמותו. נוסף על מעלותיו אלו, היו לו בנים ובנות, עושר גדול ונכסים רבים, לא היה חסר לאיוב מאומה. נעמד השטן לפני הקב"ה וקיטרג, רק מפני שיש לאיוב כל טוב מאמין הוא בך, רק משום שלא חסר לו כלום, אילו היית פוגע בו היה כופר בך. ונתן הקב"ה לשטן רשות לפגוע בכל אשר ברשות איוב, אך לא בגופו. איבד השטן את נכסיו, את כל רכושו, המית את בניו ובנותיו. ועדיין איוב איתן באמונתו 'ערם יצאתי מבטן אימי וערם אשוב שמה ה' נתן וה' לקח יהיה שם ה' מברך'.
שב השטן לקב"ה ואמר לו, הכל יתן אדם בעד עצמו, אולם אם אך תואיל לפגוע בגופו יכפור בך. נתן הקב"ה לשטן רשות לפגוע בגופו אך לא בנפשו, הלך השטן והיכה את איוב שחין בכל גופו. באו אליו שלשת רעיו: אליפז, בלדד וצופר, ולא דיבר עימו אף אחד מרוב גודל כאבו. ואחרי שבעה ימים פתח איוב את פיו.
כתוב בפסוק שאיוב פתח את פיו - 'ויקלל את יומו'. מסבירים המפרשים שם, לאיוב היתה שאלה גדולה על הנהגתו של השי"ת, כיצד יתכן שצדיק גדול כמותו מקבל יסורים גדולים כל כך, מכאובים רבים כל כך, וכל זאת ללא שום סיבה מוצדקת הנראית לעין, לכאורה כל יסורים אלו הם בחינם, ללא כל הצדקה. היה פשוט לאיוב שה' צדיק וישר, שה' לא הביא עליו רע סתם כך. מכך הסיק איוב כי הקב"ה מסר את הבריאה לכוחות הטבע ולמזלות, שאז כל אדם יש לו את מזלו כפי יום היוולדו, לכן קילל איוב את יומו שנולד בו, שאז הגיע אליו המזל הרע ההוא.
אז התפתח דיון ארוך בין איוב ובין שלשת רעיו, כאשר כל אחד מהם מנסה להציג ביאור משלו לדרכי ההשגחה, והשאר מגיבים לטענתו. ואחר כל טענה וטענה של כל אחד מהם איוב עונה. עד אשר בא אדם נוסף ששמו אליהוא והעמיד את דרך ההנהגה האמיתית.
בסוף הקב"ה מוכיח את איוב על שלא עמד בנסיון, ואחר כל המעשה הקב"ה נותן לו הכל בחזרה בכפליים ממה שהיה לו קודם.
נחמת משה רבינו מאיוב
בב"ב (יד:) אמרו 'משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב'. זכורני שבעבר זכינו לשמוע ממו"ר מרן הגראמ"מ זצוק"ל שיעורים יומיים על מסכת בבא בתרא, והיתה דרכו בקודש שלא לדלג שום שורה מדברי הגמ', וכך היה קורא גם את כל האגדתות שבספ"ק דב"ב והיה מוסיף בהם פרפראות נאות וחידושים נעימים. כשהגיע למימרא זו הביא את הגהת רבי מתתיהו שטראשון ז"ל.
הגאון רבי מתתיהו שטראשון ז"ל היה בנו של הרש"ש - רבי שמואל שטראשון ז"ל בעל 'הגהות הרש"ש' הידועות על הש"ס, והגהותיו של רמ"ש נדפסו ב'ילקוט מפרשים' שבסוף המסכת.
נעתיק כאן את לשון הגהתו על המימרא הנ"ל: 'עיין בספר מאור עינים [לר' אלעזר מן האדומים] אמרי בינה [פ"ד] בשם חכם קדמון בימי רבינו הקדוש, כי מצא כתוב במגלה קדמונית איך משה רבינו ע"ה היה מוליך ומביא בידיו את ספר איוב לאחד אחד מזקני ישראל בשעבוד מצרים למען ישמעו ולמען ילמדו כי יש תקוה לכל בוטח בה' שאחר הרע יקבל גם טוב וחסד ממנו. עכ"ל. ובשכבר הימים אמרתי מ"ש בשמות רבה [פ"ה] על פסוק 'תכבד העבודה על האנשים' מלמד שהיה בידם מגילות שהיו משתעשעין ואל יהיו נפשין (=נופשים, נחים) ביום השבת. ע"כ. פי' המהרז"ו שהמגלות הם דברי ספר בראשית מגילות של ספורי אדם ונח והמבול והפלגה וספורי האבות כ'. ע"כ. אמנם לפי הנזכר קרוב מאד לומר שהמגלות הם מספר איוב. ואולי מ"ש 'ואל ישעו בדברי שקר' אל יהיו משתעשעין בקריאת המגלות, הוא רומז שאל ישתעשעו בדברי משלים ודמיונות כמיטב השיר והמליצה. ואתיא כההוא מרבנן להלן וכ"ה במדרש וירושלמי, שאיוב לא היה ולא נברא אלא משל היה'. עכ"ל רמ"ש.
בדבריו אנו רואים שישנה נחמה מאיוב, לכל מי שנמצא בתוך מצב הנראה רע, נחמה 'כי יש תקוה לכל בוטח בה' שאחר הרע יקבל גם טוב וחסד ממנו', נחמה לדעת כי סוף טוב הכל טוב, למרות כל הכאב, כל הצרות, כל היסורים, הכל יהיה טוב. נחמה זו מתבססת על סוף ספר איוב, כאשר בפרק האחרון "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו ויסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה" - כפול מאשר היה לו קודם כל יסוריו.
לחיות עם הפרק הראשון של איוב
אולם יתכן לומר שנחמה זו של איוב אינה לקטני השכל. הנחמה האמיתית לשלמי הדעת אינה מהפרק האחרון של איוב, אלא מהפרק הראשון של איוב.
הלא אילו היה איוב יודע מראשית, כי סיבת כל יסוריו, סיבת כל כאביו, שאינם אלא להעמידו בנסיון אם יאמין בה', אם יכפור, אילו היה איוב יודע את זאת, לא היה נופל, לא היה מפקפק בהנהגת הקב"ה במאומה. כי אם היה איוב יודע שכל זה אינו אלא נסיון שלו לבחון את אמונתו בה', היה עומד בזה ומוכיח את אמונתו בהשי"ת.
מכך נסיק לעצמנו נחמה אמיתית, כל קושי, כל כאב, כל יסורים שהם הבאים עלינו ר"ל, אינם רע בכלל, הם אינם אפילו רע אשר בסופו יהיה טוב, הם טוב בעצם. יש מי שהטוב אצלו הוא לכפר על עונותיו, יש כאלו שהם גלגולים, ישנם דברים שלא נדע אשר הם מסוד היחוד. אך דבר אחד אנו רואים בבירור, גם אדם מושלם כאיוב, גם צדיק גדול כמותו, גם 'איש תם וישר ירא אלוקים וסר מרע' שכזה, יכול לקבל יסורים בכדי להעמידו בנסיון. מזה נתנחם, כי כל כאב, כל צער, אינו 'סתם', להכל יש סיבה טובה, שהיא 'טוב' ממש.
אילו היה איוב יודע את 'הפרק הראשון' ודאי לא היה נופל. אם נחיה עם ה'פרק הראשון' של איוב הכל ייראה אחרת.