"ויעתר יצחק..." (כ"ה כ"א)
יהודי התקשר אל בית מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן, שאל, איזו עצה לעשות לזכות לילדים, קבלה על עצמו וכדומה. הנכד העביר את השאלה לרבי אהרן לייב. רבינו ענה: "ליצחק אבינו לא היה את העצה? וכי לא ידע את העצה שאתה תעשה..."
הנכד השיב לשואל בטלפון: "ראש הישיבה שואל, האם יכול להיות שתהיה עצה שיצחק אבינו לא ידע עליה?!"
אחר כך פנה הנכד בשאלה: האם הכוונה שאין עצה רק להתפלל להקב"ה. אמר רבי אהרן לייב: "מה עשה יצחק? 'ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו'".
אחר הדברים בירך את היהודי שה' יעזור שיהיו לו ילדים טובים.
וכמה וכמה פעמים אמר הגאון רבי עובדיה יוסף לזוגות ללא ילדים שירבו בתפילה, שהקב"ה מתאווה לתפילתם, כמובא בגמרא "מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים" (א"ר יצחק יבמות סד.). וכן היה רבינו אומר לזוגות שעברו דרך ארוכה, שלא התפללו מספיק! "תתפללו, לא להתייאש ובעל הרחמים יתן!" (שו"ת "מעיין אומר" י"ב)
"הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק" - ויגדלו הנערים
נראה לי פשט חזק בחיבור פסוקים אלו!
תלמיד אחד בישיבת "שאר ישוב" סירב לחבוש כיפה. ראש הישיבה, הגאון רבי שלמה פרייפלד הסביר לו את חשיבות העניין, אך התלמיד לא הסכים. ר' שלמה הבהיר לו שאי חבישת כיפה היא צעד הפגנתי ועליו לחבוש כיפה לראשו. התלמיד סירב להכנע ור' שלמה נאלץ לשולחו הביתה.
שנים רבות לאחר מכן יצאו ר' שלמה ואשתו לאתר הנופש המפורסם "וויט לייק" בהרי הקטסקייל, פגשו שם באדם בעל שיער בלונדיני ארוך, הוא הציג את עצמו לפניהם כבחור ההוא.
ר' שלמה נשבר בקרבו "אוי!" אמר לאחד מתלמידיו הקרובים "הוא כל כך מתפאר בשערו הנאה, לא הכיפה היתה הבעיה שלו! אילו ידעתי זאת אז, הייתי מטפל ביצר הרע שלו לגמרי אחרת..." ("ר' שלמה")
סיפר הגאון רבי אליהו ברודנא, ראש ישיבת מיר בארה"ב, שסבו הגאון רבי דוד לשינסקי שהתגורר בעיירה מיר, היה מציין את "שבת תולדות" שהיא שבת גדולה אצלו.
ומעשה שהיה כך היה: מדובר היה שיתמנה לכהן כרב בלונדון בירת אנגליה ואף הוא נסע לשם כך ללונדון, אך לבסוף הענין ירד מעל הפרק והוא שב למיר בפחי נפש.
שבת בואו היתה בפרשת תולדות ובדיוק העלו אותו לתורה בישיבה בעליית "ויתן לך האלקים". לאחר התפילה, כשניגש להגיד "שבת שלום" להגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין, אמר לו המשגיח: "הינך רואה, אתה מבורך בכל כך הרבה ברכות!" המילים הללו נסכו בו כוחות מחודשים. למעשה, המשגיח שידע את שארע דאג שהוא יקבל עליה זו ולומר לו מילים אלו, לחלצו מעצבונו ולרוממו. ("המשגיח")
"וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל לאישה" (כ"ח ט')
יש להבין, מפני מה עשו לוקח לו לאישה את מחלת באותו הזמן בו יעקב יוצא לדרך לפדן ארם, מה החיבור הזה?
תשובה אחת פשוטה, עשו רוצה זכויות כדי להתמודד עם יעקב: "שלושה מוחלים להן עונותיהן" - עשה "פטנט" מחילת עוונות...
עוד נראה לי לומר כי לעשו היה בזה מהלך עמוק: הוא נושא לאישה את בתו של ישמעאל דווקא.
מצינו בפרשת וירא כי הערביים היו עובדים לאבק (י"ח ד'). רבים תמהו, מה יש לעבוד אבק, איזו אלוהות יש בזה?! ביאר המהר"ל ב"גור אריה": הערביים יושבי אהלים הם - כדברי הכתוב "על פני כל אחיו נפל" שבני ישמעאל נוסעים ממקום למקום - אין להם מקום קבוע, חניה וישוב, לפיכך הם הולכי דרכים, מאמינים שהם תחת שלטון "שר הדרך", לכן הם משתחווים לאבק ברגליהם שהוא אבק דרכים.
לפי זה הכל מובן. אחרי שעשו שומע את ציווי אביו ואמו ליעקב לצאת לדרך לחרן "וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אתו פדנה ארם". התורה חוזרת על הוראה זו ארבע פעמים: 'לך לפדן'.
בעקבות זה עשו פועל בשני מישורים, רוחני ומעשי: ראשית, הוא נושא לאישה את בתו של ישמעאל, מכניס לביתו את העובדים ל"שר הדרך", שעל ידי כך יעקב לא יצליח בדרכו. ושנית, מצווה על אליפז להמתין בדרך לחרן, להרוג את יעקב. ("נר לשולחן שבת")
"ויזד יעקב נזיד" - אותו היום מת אברהם ועשה יעקב תבשיל של עדשים לנחם יצחק אביו (ילקוט שמעוני)
מקצת מהלכות סעודת הבראה
אסור לאבל לאכול משלו בסעודה הראשונה בתחילת האבלות. חיוב על השכנים להכין סעודה זו. אם לא שלחו לו או שהוא יחידי בעיר, יכול לאכול משלו ואינו חייב לצער את עצמו.
עיקר סעודת הבראה היא בלחם. ונוהגים להאכילו פת-בייגל או עוגה עם ביצים מבושלות, או עדשים, שהם מאכלי אבלים.
"הלעיטני". יש מקפידים לתת את הביצים קלופות, כמו שכתב רעק"א, שלא יקלוף האבל בעצמו הביצים, שנראה כרעבתן.
לפני שמברים אותו: מותר לאכול פירות ותבשילים משלו. ("חכמת שלמה") יש אוסרים. ("דברי מלכיאל") מותר לשתות משלו, כגון, שתיה קלה וקפה. (גשה"ח) ויש שאוסרים אפילו שתיה. (קיצוש"ע)
במוצאי שבת, אף המחמיר שלא לשתות משלו, מבדיל על כוס מיין שלו לפני שאכל סעודת הבראה, שמצוה היא.
"ויזד יעקב נזיד". בן יכול להברות משלו לאביו - ראיה, יעקב הוא שהכין את סעודת ההבראה ליצחק. (יו"ד שע"ח נו"כ "גשר החיים" כ')
הגאון רבי יצחק פלקסר עמל וטרח להוציא את סידרת ספריו. פעם סיפר לתלמידו: "את השם 'שערי יצחק' הענקתי לספרי על שם הפסוק 'ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים' פירש רש"י 'שניהם למה? לומר שהארץ קשה והשנה קשה'. אף אני השקעתי ויגעתי למרות כל הקשיים ובסייעתא דשמיא מצאתי מאה שערים!" ("כארי יתנשא")
הלעיטני נא!
האדמו"ר רבי יחזקאל יוסף הלוי מאשלג נסע לארה"ב. באחת ההתכנסויות אמר לחסידים את דברי המדרש הידוע: כשבא נח ליטע כרם, בא שטן לפניו: 'מה אתה נוטע?' אמר לו 'כרם'. שאלו 'מה טיבו'... אמר השטן, 'נשתתף שנינו בכרם זה'... הביא השטן כבש והרגו תחת הגפן, הביא ארי ... חזיר ... קוף והרגו ... רמז לו שקודם שישתה אדם מן היין הרי הוא ככבש. שתה כהוגן הרי הוא כארי ... שתה יותר מדי נעשה כחזיר ... נשתכר נעשה כקוף, מרקד ומוציא לפניה כל נבלות פה. (תנחומא נח)
שאלוהו החסידים, אם כך מה פתאום חכמים קבעו קידוש על דבר כזה, למה קבעו ברכות על יין?!
אמר הרבי מאשלג: "טמון פה יסוד עצום. הקדושה של יהודי היא הכח שצריך לעצור, לדעת את המידה, לשים גבולות. זו היהדות! לכן דווקא על יין אנו עושים קידוש!" ("נר לשולחן שבת")
נאמר בגמרא "האוכל בשוק דומה לכלב". (קידושין מ:) הגאון רבי פסח אליהו פאלק נשאל, וכי מי שאוכל במסעדה שיש לה שולחנות בחוץ, ברחוב, האם גם הוא נכלל ב"האוכל בשוק"... ענה הרב פאלק: עניין זה הוא משום שאדם מראה בעצמו שהוא אינו יכול להמתין עד שיבוא לביתו, אבל שולחן במסעדה אינו בכלל זה. וסיים: "אדם שאינו שולט על תאוותיו הוא אכן דומה לכלב". ("תוכו רצוף אהבה")
בעת ארוחת הצהריים של מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן נכנסו אל הבית פנימה כמה עסקנים. רבן של ישראל חש שלא בנוח שיאלץ לאכול מול אנשים, אך כדרכו שלא לבייש את מי שמבייש אותו אמר להם בשנינותו: "יש לעיין במי שאוכל בביתו הפרטי ובאותה עת נמצאים בבית אנשים, האם גם זה נחשב כ'אוכל בשוק ודומה לכלב' או שאמרו חז"ל דווקא בשוק ממש?" במקום להבין את הרמז, הם נהנו מן הרעיון והחלו לפלפל עימו בהלכה זו ודנו לכאן ולכאן. הרב שטיינמן נטל עוד חתיכה מהפרטיות שלו והשליך אותה ממנו הלאה, דיבר איתם בנעימות, אכל כמה כפות, בירך ברכה אחרונה והמשיך לשוחח איתם בבעיה שעמדה על הפרק.
מתוך רשימת אחד הנכדים: בימים עברו סבא רמז לנו פעם בניגון של הסתייגות קלה "הבית כאן הפקר". אך כמובן שלנכנסים עצמם לא הראה שאיכפת לו. זה היה בימים עברו, אבל בשנים האחרונות אמר במפורש כי הכל כהפקר ושיכניסו אנשים גם בעת שאוכל. שאלתי אותו: "אבל סבא הרי סבא באמצע האוכל"... תשובתו היתה "לו הייתי אוכל זהב מילא, אבל אינני אוכל זהב, מה יש לי להסתיר..." (עיין מעשרות ג' ה')
הסבא מקלם, אחרי תענית היה אוכל דגים קטנים שיש בהם עצמות קטנות, כדי לשבור את הרצון ולהתרגל במידת הסבלנות. ("המאורות הגדולים")
היה זה כשהגיע המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין לארה"ב אחרי המלחמה, במוצאי אחד הצומות נכנס לחדרו בלווית חתנו הגאון רבי אפרים גינזבורג. אברך צעיר נקש בדלת והביא להם מיני מזונות לשבור את הצום באומרו: "העוגה טעימה מאד וטריה, אפו אותה היום". רבי יחזקאל הודה לו במאור פנים. ר' אפרים יצא ללוותו ואמר לו: "הרסת הכל, הוא לא יאכל עכשיו!" תמה האברך מדוע?! הסביר ר' אפרים, שבכל פעם שהמשגיח שומע מחמאה על אוכל נמנע מלאוכלו. ("מעשי יחזקאל")
הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין היה מזכיר בשם הסבא מקלם: "גם אם אוכלים את כל האוכל. אם שוהים, אם עושים הפסקה באמצע האכילה או לפני סיומה, גם זה נחשב לסיגוף ושבירת היצר. עודד אותנו לאחוז גם כן בהנהגה זו. ("ידיו אמונה")
תענית הראב"ד: "וכן אמר הרב רבי אברהם בן דוד שהיה אחד מחסידי עולם שהגדר הגדול והמעולה והמופלא הוא מניעת המאכלות ... שלא יעזוב לגמרי מלאכול בשר ולשתות יין, כי דייך מה שאסרה תורה, אך בעת מאכלו ועודנו תאב לאכול יניח ממנו לכבוד הבורא מתאווותיו ואל יאכל כפי תאוותו". (איגרת התשובה)
יהודי ניגש לגאון רבי אהרן לייב שטיינמן: "שמעתי והתפעלתי מאד שבחורים בישיבה המפוארת של הרב - ישיבת "אורחות תורה" - נוהגים בשעת הסעודה לעשות תענית הראב"ד..." תגובת רבינו: "בסדר גמור, אבל שישאירו זאת בצלחת המרכזית, לא בצלחת הפרטית..." (מן השמועה)
המשב"ק של ה"אמרי חיים", הרה"ח ר' זלמן לייב וייס, נתן לרבי איזה מאכל ולא רצה הרבי לאוכלו. נענה ר' זלמן לייב ואמר: 'הרי זה טעים?!' ענהו ה"אמרי חיים": "אכן בשביל זה אין ברצוני לאוכלו!" (הובא ב"הליכות החיים" של "באורו נחמה")
הסבא מסלבודקה במשך שנים רבות לא אכל ממתקים, כדי לעקור את התשוקה הילדותית למיני מתיקה. כן במשך תקופה ארוכה הזיר את עצמו מלאכול נקניק. לימים נתגלה שהסיבה לכך היתה, שבעוברו פעם ליד מזנון בתחנת רכבת ראה נקניק תלוי והרגיש בלבו משיכה לזה. מיד קיבל על עצמו שלא יאכל נקניק במשך עשרים וחמש שנה! רק לעת זקנותו, כשהרגיש שכבר תשה תשוקתו זו, התיר לעצמו לאכול נקניק! ("המאורות הגדולים")
הפצירו בו במרן הרב שטיינמן לאכול כמה דברים לבריאות גופו, ואמר על אחד מהם: "אני כבר עם רגל אחת בקבר וכעת אתם רוצים שאהנה בעולם הזה?!" ביקשו ממנו שישתה משקה מתוק מסוים לבריאותו, השיב רבינו שמעולם לא שתה משקה מתוק. שאלוהו: האם שתה פעם סודה? ואמר שכשהגיע לארץ היתה תקופה שלא יכלו לשתות מים רגילים והוצרך לשתות בתקופה ההיא סודה, ומני אז לא שתה יותר! (מזקנים אתבונן - "להתעלות")
סיפר הגאון ר' יוסף אריה יזדי: ידועה היתה הזהירות של הרב - הגאון רבי שמעון בעדני - פרישות ממאכלים ושתיה מיותרת, הכל היה אצלו שקול, מדוד ומתוכנן. הן מצד לשבור את התאוות והן מצד בריאות הגוף, זה הולך ביחד. לילה אחד היינו במירון, משם נסענו לקבר האר"י. כשיצאנו היינו "רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף". אמרו לרב בעדני שהולכים להביא כוס קפה עם חלב. פתאום הגיע אדם, הביא כוס מים. אמרתי לו: 'אל תיתן לרב את המים הללו, כי אם ישתה את המים זה ירווה את צמאונו ואז לא ישתה את הקפה וחבל. הוא צריך כח, בבוקר צריך לשתות כוס קפה, לא מים'. היהודי התעקש 'לא, בינתים שישתה מים'. אמרתי לו שאין אצל הרב בינתים, אני מכיר את הרב, אתה סתם תזיק לרב. התחננתי אליו, אל תעשה זאת. אך הוא לא שמע לי, ניגש לרב בעדני ואמר 'הנה כוס מים'. הרב בירך "שהכל" ושתה. אחרי כמה דקות הגיע הקפה. הרב דחה את זה באומרו "כבר שתיתי, זהו!" ביקשנו: "הרב, זה היה מים, יש כאן קפה, זה חשוב לרב". אך הרב בשלו: "שתיתי, אני לא שותה סתם!" ("משגב בעדנו")