Skip to content
קובץ גליונות

הערות בענין היתר מאה רבנים

  • Toldos
  • 5784
  • עברית
View printout

מקור הדברים

כידוע, תיקן רבינו גרשום מאור הגולה1 שאסור לאדם לשאת אשה על אשתו, אלא אם כן קיבל היתר של מאה רבנים, ורק בנסיבות מוצדקות. בזמנו לא קיבל כל עם ישראל את החרם, אבל כיום פשט הדבר בכל תפוצות ישראל.

בהערות שלפנינו נעסוק בכמה צדדים של התקנה: בחומרתה לעומת התקנה השניה של רבינו גרשום, בשבועה שנוהגים לכתוב בכתובה, במנהג שהיה בעבר, בסדר ההליך בבתי הדין כיום ובמספר ההיתרים שניתנים בפועל, ביישוב התקנה עם הכלל שאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בתורה, ובכמה השלכות הלכתיות נוספות.

מעשה בוואלוזין

מספרים שבישיבת וואלוזין היו בחורים ואברכים שהיו מקבלים מכתבים לישיבה. מטעם הישיבה היו פותחים את המכתבים, כדי לבדוק שאין בהם חומרי השכלה. פעם אחת אמרו לאחד האברכים שהגיע אליו מכתב מאשתו. שאל האברך: ממי המכתב, משרה או מרבקה? שאלו אותו: וכי יש לך שתי נשים? שאל האברך: ומה הבעיה בזה? אמרו לו: הרי יש חרם דרבינו גרשום! ענה האברך: והלא לפתוח מכתב של אדם אחר הוא חרם דרבינו גרשום...

המעשה מבדח, אבל יש בו נקודה של אמת. אותו רבינו גרשום שתיקן שלא לשאת שתי נשים, תיקן גם שלא לקרוא מכתב של חבירו, ומי שמקפיד על תקנה אחת צריך להקפיד גם על חברתה.

איזו תקנה חמורה יותר

רבינו גרשום תיקן בענין זה שתי תקנות: האחת, שלא לשאת אשה על אשתו, והשניה, שלא לגרש אשה בעל כרחה. ונשאלת השאלה: איזו משתי התקנות חמורה יותר?

בוודאי שהאיסור לגרש אשה בעל כרחה חמור יותר, משני טעמים. הטעם הראשון, שתקנה זו התקבלה בכל תפוצות ישראל, גם במקומות שלא קיבלו את האיסור לשאת שתי נשים. הטעם השני, שלאיסור לשאת אשה על אשתו יש דרך להתיר על ידי היתר מאה רבנים, מה שאין כן באיסור לגרש אשה בעל כרחה, שאין לו היתר כזה.

ולכן, גם אם הבעל יאמר שהוא מעדיף שיגרשו את אשתו בעל כרחה ולא שיתירו לו לשאת אשה שניה, אין שומעים לו. רק במקרה שיש חשש מכשול, כגון שהאשה מכשילה אחרים, מזכים לאשה גט בעל כרחה. נמצא שהיתר מאה רבנים הוא דוקא הדרך הקלה יותר מבין שתי האפשרויות, ובה הולכים כשאין מוצא אחר.

גדר השבועה בכתובה

בני ספרד לא קיבלו מעיקר הדין את חרם דרבינו גרשום. לכן רבים נוהגים לכתוב שבועה בכתובה, שבה נשבע החתן, בין שאר הדברים, שלא ישא אשה על אשתו. כך מקבלים על עצמם בדרך של שבועה את מה שבני אשכנז קיבלו בדרך של חרם.

אולם הגר״מ מאזוז זצ״ל סבר שאין להישבע בכתובה. אחת מטענותיו היתה: וכי בכל פעם שהבעל לא יכבד את אשתו כפי שהתחייב בכתובה, הוא יכשל בביטול שבועה מן התורה? הרי בכתובה יש התחייבויות רבות, וקשה לעמוד בכולן בשלמות, ונמצא שהשבועה מכניסה את הבעל לחשש של איסור חמור.

ויש משיבים, שהשבועה היא רק על ההתחייבויות המרכזיות שבכתובה, ובהן האיסור לשאת אשה על אשתו, ולא על כל פרט ופרט.

אכן, יש לציין שבפשטות גדר השבועה אינו כלפי שמיא אלא כלפי האשה, כלומר שהבעל נשבע לאשתו. ויש לזה נפקא מינה: אם האשה תמחול לו, אינו צריך התרת שבועה, כי השבועה נעשתה לטובתה, והיא יכולה לוותר עליה.

מה היה המנהג בעבר

חשוב לציין, שבשונה ממה שמקובל לחשוב שבעבר היה מקובל לשאת שתי נשים, הדבר היה רק באחוזים נמוכים מאוד. וזאת מכמה סיבות:

א. העולם הוא מחצה זכרים ומחצה נקבות, וממילא אין אפשרות שאחוזים גבוהים מן הגברים ישאו שתי נשים, כי לא יהיו די נשים לכולם.

ב. גם בתנ״ך ובש״ס אנו מוצאים זאת בעיקר אצל מלכים, ולא אצל כלל העם.

ג. הריטב״א (קידושין ז.) כתב לענין מי שאמר לאשה ״התקדשי לחציי״, שהכוונה שיוכל לשאת אשה נוספת. וביאר, שהיה מנהג שאסור לשאת שתי נשים, ועל כן האשה יכולה לעכב עליו מצד המנהג. הרי שכבר בזמן הראשונים לא היה מקובל לשאת שתי נשים.

ואף כיום, בארצות אפריקה, הדבר אינו קיים באחוזים גבוהים כלל.

ליכא כתובה דלא רמו בה תגרא

אמרו חז״ל: ״ליכא כתובה דלא רמו בה תגרא״, כלומר אין כתובה שלא היה עליה ויכוח ומריבה. ולכאורה במציאות כיום איננו רואים זאת, וברוב החתונות הכתובה נכתבת בשלום ובלי ויכוחים. וכמובן איננו צדיקים ונעלים יותר מבני דורם של חז״ל, ואם כן מה נשתנה?

ושמעתי לבאר, שבזמנם לא היתה לאשה שום הגנה מלבד הכתובה. מעיקר הדין הבעל היה יכול לגרש את אשתו מתי שירצה, או לשאת אשה שניה. לכן צד האשה היה דורש להעלות את סכום הכתובה, שהיא בעצם פוליסת הביטוח של האשה בנישואין, וצד החתן רצה סכום נמוך, וממילא היו מתווכחים עליה. אבל לאחר תקנות רבינו גרשום, שאסור לגרש אשה בעל כרחה ואסור לשאת אשה על אשתו, האשה מוגנת גם בלי הכתובה, ואין סיבה לריב עליה.

סדר ההליך בבתי הדין

ומבחינת ההליך החוקי כיום להיתר נישואין עם אשה שניה, יש כמה שלבים:

א. אין להגיש בקשה כזו אלא לאחר שלוש שנות פירוד. אין לסעיף זה שום הצדקה מוסרית או חוקית, אלא טענתם שזה נועד לצמצם את אי השוויון כביכול, מכיון שלאשה אין אפשרות לפתוח בהליך כזה כנגד הבעל.

ב. אין אפשרות להגיש שתי בקשות במקביל, גם בקשה לסנקציות על האשה וגם בקשה לקבל היתר נישואין, ועל הבעל לבחור באחת מהן. [ואף להכניס אשה למאסר על סרבנות גט, מצריך אישור של נשיא בית המשפט העליון, ואילו להכניס גבר למאסר, לא מצריך אישור אף שלא נשיא בית הדין הגדול].

ג. בית הדין האזורי דן בדבר, ולאחר שהוא מאשר לבעל היתר נישואין, הדבר מצריך אישור עקרוני של נשיא בית הדין הגדול, שצריך לקיים שימוע לאשה. לאחר מכן התיק חוזר לבית הדין האזורי למתן פסק דין, ושוב חוזר לנשיא בית הדין הגדול לאישור סופי. ורק לאחר כל זה צריך להחתים מאה רבנים2. מכל השלבים הללו ניכר שההליך ארוך ומסובך, ואין נותנים היתר כזה בקלות.

ובעבר היה צריך אישור של שני הרבנים הראשיים. הרב הראשי הגר״ש גורן לא היה חותם על היתר במקרה שהאשה לא ילדה עשר שנים, אף שעל פי דין מחויב הבעל לגרשה. וכך היה עד ששונה החוק, לאחר פעילות של מרן הגר״ע יוסף זצ״ל, ואז הגרע״י חתם בבת אחת תיקים רבים שחיכו לאישור.

כמה היתרים ניתנים בפועל

מקובל לחשוב שבתי הדין מתירים בקלות לשאת אשה שניה, אבל המספרים מלמדים אחרת. אלו מספרי ההיתרים שניתנו בשנים תשע״ד עד תשפ״ד, בשנות כהונתו של הגר״י יוסף שליט״א כנשיא בית הדין הגדול:

בשנת תשע״ד ניתנו 3 היתרים, בתשע״ה 7, בתשע״ו 12, בתשע״ז 6, בתשע״ח 5, בתשע״ט 5, בתש״פ 3, בתשפ״א 4, בתשפ״ב 2, בתשפ״ג 4, ובתשפ״ד 7.

בסך הכל ניתנו באחת עשרה שנים אלו חמישים ושמונה היתרים, כלומר בממוצע קצת יותר מחמישה היתרים בשנה. השנה שבה ניתנו הכי הרבה היתרים היתה תשע״ו, עם שנים עשר היתרים, והשנה שבה ניתנו הכי מעט היתה תשפ״ב, עם שני היתרים בלבד. בשש השנים הראשונות ניתנו כשישה היתרים בשנה, ובחמש השנים האחרונות ארבעה בשנה. ויש לשים לב, שאפילו בשנה שבה ניתנו הכי הרבה היתרים, המספר עדיין קטן מאוד ביחס לכלל הציבור. ואילו קודמו בתפקיד, הגרש״מ עמאר שליט״א, נתן כשישה היתרים בשנה, כך שאין הבדל גדול בין התקופות.

ובתחילה הדבר נשמע הגיוני מאוד, שהרי בממוצע נשלחים בכל שנה כעשרה גברים למאסר על סרבנות גט, והליך היתר נישואין הוא ההליך המקביל למאסר, כלומר הצעד שנוקטים כשאין כבר מוצא אחר. כשם שבעל שמסרב לתת גט נשלח למאסר, כך היינו חושבים שבעל שאשתו מסרבת לקבל גט מקבל היתר.

אך שמעתי מהדיין הרב אוריאל אליהו שליט״א, חבר בית הדין הרבני בנתניה, שבכל עשרים השנים האחרונות, מלבד מקרה אחד, לא ניתן היתר מאה רבנים אלא במקרה שהאשה היתה במצב של ׳צמח׳, או חולת אלצהיימר וכדומה. כלומר, אין מדובר כלל במקרים של מריבות וסכסוכים, אלא רק במקרים שבהם האשה אינה יכולה לקבל גט. ומכאן מובן מדוע המספרים נמוכים כל כך, ומדוע אין להשוות אותם למספר הבעלים שנשלחים למאסר.

דבר המפורש בתורה

ידועים דברי הט״ז (או״ח סימן תקפה ס״ק א; יו״ד סימן קיז ס״ק א; חו״מ סימן ב ס״ק א), שאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בתורה להתיר. וקשה על דבריו: כיצד אסר רבינו גרשום לשאת אשה שניה, והרי מקרא מלא דיבר הכתוב ״כי תהיין לאיש שתי נשים״ (דברים כא, טו), כלומר, כשהתורה עצמה כתבה שהדבר מותר, אין חכמים יכולים לבוא ולאסור אותו, שאם כן נראה כאילו הם חולקים על התורה. ונאמרו בזה כמה תירוצים.

א. החתם סופר (חלק ו, ליקוטי תשובות סימן נב) כתב, שעדיין אדם יכול לאסור על עצמו בשבועה גם דבר שהתורה התירה. ורבינו גרשום לא אסר זאת בתור תקנה, אלא בחרם, ובכח גדול הדור להחרים, ומחויבים לשמוע לו. ועוד תירץ, שמכיון שהחרם מוגבל בזמן, אינו נחשב שאסרו דבר המפורש בתורה, שהרי לא עקרו את ההיתר לעולם. וכך כתב ערוך השולחן (אהע״ז סימן א סעיף י), שרבינו גרשום לא החרים אלא עד סוף האלף החמישי.

ב. בשו״ת תורת חסד (או״ח סימן יא) כתב, שהתורה לא אמרה דבר זה בלשון ציווי אלא בלשון של אפשרות. כלומר, התורה לא הורתה לשאת שתי נשים, אלא תיארה מצב שעלול לקרות ולימדה מה דינו. ואם כן אין זה ״דבר המפורש בתורה להתיר״, כי לא נאמר בו היתר מפורש, אלא תיאור של מציאות שיכולה להיות.

ג. בשו״ת גנזי יוסף (סימן קנד) תירץ, שהלא אמרו בגמרא על ״האחת אהובה והאחת שנואה״, שהכוונה שנואה בנישואיה. כלומר, עצם הנישואין עם שתי נשים גורמים שאחת מהן תהיה שנואה. אם כן רואים שזה דבר שאינו חיובי, והתורה עצמה מלמדת שאין זה מצב רצוי, ואין בכך חסרון שחכמים אסרו אותו.

ד. הגרי״ד אלתר שליט״א (הובא בדף על הדף קידושין סח.) תירץ, שלשון הפסוק היא ״כי תהיין לאיש״, והיינו לשון שעד שיאסרו דבר זה, הוא יהיה מותר.

נמצא שהתירוצים הולכים בשתי דרכים: החתם סופר מיישב מצד כח החרם וגבולותיו, ושאר התירוצים מיישבים מצד לשון הפסוק, שאין בו היתר גמור לכתחילה.

השפעות הלכתיות נוספות

א. כתבו הראשונים שכיום נשים צריכות להסב בליל הסדר, משום שהנשים חשובות. ומדוע השתנה הדין של האשה? משום שמעמדה עלה. ומדוע עלה מעמדה? מכח חרם דרבינו גרשום, שאסר לשאת אשה שניה ולגרש אשה בעל כרחה. מאז שהאשה בטוחה במקומה בבית, היא נחשבת אשה חשובה. שהרי אשה שאינה חשובה, ובעלה יכול לגרשה מתי שירצה, אינה מסבה כדרך בני חורין, אבל אשה חשובה צריכה להסב.

ב. בשו״ת נודע ביהודה (מהדו״ק אהע״ז סימן עה) כתב, שמי ששלח שליח לגרש את אשתו בעל כרחה, אינה מגורשת. הטעם, משום שהוי שליח לדבר עבירה, שהרי השליח עובר על דברי רבינו גרשום, ומכיון שהשליח עובר עבירה במעשה הגירושין, אין המעשה מתייחס לבעל ששלח אותו. ועל כן השליחות בטלה, והאשה אינה מגורשת.

העולה מן הדברים

תקנת רבינו גרשום שלא לשאת אשה על אשתו פשטה כיום בכל ישראל, ובני ספרד רבים מקבלים אותה על ידי שבועה בכתובה. לעומתה, התקנה שלא לגרש אשה בעל כרחה חמורה ממנה, ולכן היתר מאה רבנים הוא הדרך הקלה יותר. אך ההליך בבתי הדין ארוך ומסובך, ומספר ההיתרים קטן מאוד, וניתנים כמעט רק כשהאשה אינה יכולה לקבל גט.

1 אומרים בשם החתם סופר מדוע זכה רבינו גרשום לתואר ״מאור הגולה״: משום שלוש תקנות שתיקן, שלא לשאת אשה על אשתו, שלא לגרש אשה בעל כרחה, ושלא להסתכל בכתבי חבירו. וכך גם הקב״ה כביכול אינו יכול לשאת אשה אחרת על פני עם ישראל, ולא לגרשנו בעל כרחנו, ולא לתת לאומות העולם ללמוד את תורתנו הקדושה.

2 אכן, כיום החתמת מאה רבנים היא פעולה קלה מאוד ביחס לעבר. בעבר היה הבעל צריך לחזר בכל המדינות כדי למצוא מאה רבנים, שהרי נהגו שהחותמים יהיו משלוש ארצות, ואילו היום בתוך זמן קצר ביותר הוא מקבל מאה חתימות. ויש להדגיש, שאין צורך שכל מאה הרבנים ילמדו את הנושא, ואין זה נדון כבית דין, ולכן אף שני אחים יכולים לחתום. והגר״י אברמסקי זצ״ל החתים את יבדל לחיים טובים הגר״מ שטרנבוך שליט״א, כשהיה בן שש עשרה בלבד, על היתר מאה רבנים.

More in this printout

View the whole printout