א) וירא מצוה ישולם. ב) בז לדבר יחבל לו. ג) בז לבכורה והפסיד הברכות. ד) מתן שכרן של מצוות. ה) מצוה לשם פועלם. ו) שומר מצוה לא ידע רע. ז) יעקב ירא ועשו בז. ח) מאויבי תחכמני. ט) שלימות רמ״ח איברים. י) עבודת הקרבנות.
וירא מצוה ישולם
״וַיַּעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה״ (בראשית כה, לד). וכתב הרמב״ן: ״וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה - בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ״ (משלי יג, יג). ולא סיים המשך הכתוב, שנאמר בו: ״בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ, וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם״, ולדרכו של הרמב״ן נמצאת אומר, ד׳בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ׳ מכוון כנגד עשו, ואילו ׳וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם׳ מכוון כנגד יעקב. שכן הוא דרך הכתובים במשלי לומר דבר והיפוכו, ועל כן יש לנו להתבונן בפירוש הכתוב במשלי כדי להבין שורש פרשתנו.
בז לדבר יחבל לו
המאירי פירש האי פסוקא: ״לפי דעת המוני יראה, הנה מלת מצוה על כל תוכחה, הן צווי מצד אדון ומושל, הן תוכחת ואזהרה מצד מולידיו או מלמדיו, או חכמיו וזקניו, ואמר שמי שהוא בָּז לְדָבָר, עצה שיתנו לו דרך תוכחת ועצה, וכל שכן אם יבוז למצות אדון ומושל, ולא יחוש מעבור עליו, או שיתייאש מלקיימה״. והוא תוכחת מגולה לכל אדם, יש אדם שהוא בז לעצה ואומר שלא יקרהו שום נזק, ויש שמתייאשים מראש ואומרים שאמנם עצה זו נכוחה, אך אין בכוחו לקיימה. ולכך אמר שלמה המלך: ״יֵחָבֶל לוֹ״ - כלומר ישחק וינזק בעבור הדבר ההוא״. כלומר מה שהאדם מונע עצמו מלשמוע את העצה גורמת רק לו נזק, וכמו שכינה הרמב״ם הלכות ׳חובל ומזיק׳, שאדם זה חובל בעצמו.
בז לבכורה והפסיד הברכות
ממשיך המאירי: ״וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם - רצה לומר יעמוד בשלום ובשלוה... ובכלל זה שלא יבוז לשום אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה, כמו שביארנו במקומו במסכת אבות (ד, ג)״. ודבר זה נתקיים בעשו הרשע, שהיה בָּז לְדָבָר ובאמת יֵחָבֶל לוֹ, כי במה שהיה בז לבכורה הפסיד אותה והפסיד את ברכות, ואין לך נזק גדול יותר מהפסד ברכותיו של יצחק. וכמו שנאמר (פסו' לז): ״וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי״. ופירש רש״י: ״הֵן גְּבִיר - ברכה זו שביעית היא והוא עשאה ראשונה, אלא אמר לו מה תועלת לך בברכה, אם תקנה נכסים שלו הם, שהרי גביר שמתיו לך ומה שקנה עבד קנה רבו״. דעשו הבין שלא יעזור לו שום דבר, וגם אם יעסוק במסחר ויקבוץ ממון, הכל יהיה שייך ליעקב דמה שקנה עבד קנה רבו, וכל ההפסד הזה נגרם לעשו משום שביזה את הבכורה.
עשרת הדברות
כאשר אליעזר עבד אברהם סיפר לפני הני תרי רשיעי סדר השתלשלות הענינים איך שמצא את רבקה, אמר (בראשית כד, מז): ״וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ״. וכתב הרב בעל הטורים: ״וָאָשִׂם הַנֶּזֶם - חסר יו״ד. לומר שלא נגע בבשרה מחמת צניעות״. והדגיש כן שלא יחשדוהו הרשעים הללו, ויש לציין למה שכתב רש״י (בראשית כד, כב): ״בֶּקַע - רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת. וּשְׁנֵי צְמִידִים - רמז לשני לוחות מצומדות. עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם - רמז לעשרת הדברות שבהן״. ובא ללמדך דכאשר האדם שומר על גדרי הצניעות זוכים לעשרת הדברות.
שכן נאמר בסוף עשרת הדברות (שמות כ, יד): ״לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ״. וחז״ל אמרו (פסיקתא רבתי פיסקא כא): ״רבי יקום אומר העובר לא תחמוד כאילו עובר על עשרת הדברות״. אם כן אם ישאלך אדם כיצד יקיים את עשרת הדברות, אמור לו על ידי שמירת ׳לא תחמוד׳. ואף בברכות שבירך יצחק את יעקב נרמזו עשרת הדברות, כמו שכתב הבעל הטורים עה״פ (בראשית כז, כח - כט): ״וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ - י׳ תיבות בפסוק ובי׳ ברכות נתברך (פדר״א לב) כנגד י׳ הדברות שעתידין בניו לקבל״ (שיעור 43יא תולדות תשפה).
מתן שכרן של מצוות
מוסיף המאירי לפרש בדרך דרוש: ״ובדרך נסתר נראה לי שרמז במלת מצוה, על מצוות התורה, כלומר מי שתהיה אחת מן המצוות קלה בעיניו, ולא יחוש לקיומה, יֵחָבֶל לוֹ - אם מצד עונש לפי דרכי הדת, אם מצד העדר ממנו הבנת הנמשך מן המצוה ההיא, שהוא אולי דבר גדול״. נמצא שהמושך ידו מן המצוה משום שאינו יודע טעמה, ניזוק משני אופנים, גם משום עונש הדת, שיענישוהו על כך שלא קיים אותה מצוה, וגם משום שכר המצוה שהוא דבר גדול: ״שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות״ (אבות ב, א). ועשו הרשע עבור שביזה את הבכורה הפסיד את שכר המצוה וגם נענש, שכן מיד נפל בגיהנם כמו שאמרו: ״ראה גיהנם פתוחה תחתיו״.
מצוה לשם פועלם
ממשיך המאירי: ״וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם - רצה לומר יעמוד בלא מבוכה, כי ישיג המכוון ממנה, המשל בזה אולי זכירת יום השבת בקדוש היום, הרמוזה במצות זכור את יום השבת (שמות כ, ח) קלה בעיניו אחר ששובת בו ממלאכה״. כלומר הרבה פעמים אדם מקיים מצוה שהוא חושב אותה לגדולה, אבל מזלזל במצוה הקטנה, ופעמים הזלזול בקטנה יפסיד ממנו כל מעלת המצוה, כמו במצות שמירת שבת, שאף אם אדם ישמור עצמו מכל מלאכות שבת, אבל אם לא יקיים מצות זכירת שבת בקידוש כדבעי, הרי הפסיד כל מעלת השבת.
שומר מצוה לא ידע רע
האלשיך הק' פירש האי קרא: ״כי הנה יש בני אדם יראו דברים רעים עתידים להתרגש, ובחריצותם ישמרו להם ויסקלו דרכם מאבן נגף וכל מעיק, ויש בז לדבר, לא ישים על לב ואמר כי לא בדעת יעשה, כי הלא יחבל לו כי תבא עליו רעה לא ידע שחרה, אמנם אם מה שהוא בז לדבר הוא מחמת היותו ירא מצוה, שירא שאם יטפל בעסקי השמר מהדבר יתבטל ממצוה, ונכון לבו בטוח כי שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (קהלת ח, ה) אין צריך לומר שלא יחבל לו, כי אם גם הוא ישולם מן השמים שכר טוב על בטחונו, וזה הוא אם וירא מצוה אחת מכל מצות התורה״.
יעקב ירא ועשו בז
מבואר בדבריו יסוד גדול לכל חיי האדם, אדם מצד הטבע צריך לעסוק לפרנסתו, ואדרבה הבז לדבר הוא מזיק עצמו ולא יצליח, והוא דרכו של עשו הרשע שהיה ׳איש שדה׳, ׳הולך בטלי׳. אך יש לך אדם שמצד גודל בטחונו בהשי״ת אינו חפץ להתבטל מן התורה בשביל לעסוק לפרנסתו, ואין זה מחמת שבז לדבר, והוא חלקו של יעקב אבינו שהוא ׳יושב אוהלים׳, שאין לו זמן לסקל את הדרך, ואם תאמר שמא כשיצא יתקל באבנים שלא היה לו זמן לסקל, לכך אמר שלא רק שלא יכשל בהם, אלא גם יקבל שכר על כך שלא מנע עצמו מן המצוה.
מאויבי תחכמני
והוא לימוד מוסר לכל אחד, דאמנם איכא עקתין דנפישין ומחפשים עצות כיצד להתפרנס, ואין זה עוולה, ולהיפך מי שהוא בז לדבר שאינו עושה לפרנסתו כלום מחמת עצלותו לא יהיה לו ישועה. אך מי שהוא בז לדבר משום שמפחד שהעסק יקח לו את זמן הלימוד, ואינו רוצה להעסיק עצמו בשום דבר חוץ מבתורה, בודאי לא יפול, ולא עוד אלא שיקבל שכרו. אבל עשו הרשע עוד ממעי אימו פרכס לצאת בעברה על פתחי עבודה זרה, וכי לאן הוא רץ ולאן הוא מפרכס. אמנם יעקב אבינו היה רץ לבתי כנסיות משום שראה את עשו רץ לעבודה זרה, עשה קל וחומר אם עשו רץ לעבודה זרה: ״מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי״ (תהלים קיט, צח) ודאי גם יש הא-ל לעבודת לפרכס ולרוץ. שכן: ״זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים״ (קהלת ז, יד) ויעקב ועשו חלוקים מעצם בריאתם.
והרשעים אינם מתבוננים אל פעולות ה', ואפילו שאבן מקיר תזעק על מציאותו ועל סיבת התהוותו, וכדברי הרב חובות הלבבות (שער א - שער היחוד פרק ו) בהמשילו אמונת מציאותו יתברך: ״והלא תראה, אם ישפך לאדם דיו פתאום על נייר חלק, שאי אפשר שיצטייר ממנו עליו כתב מסודר ושיטות נקראות כמו שיהיה בקולמוס. ואלו הביא אדם לפנינו כתב מסודר ממה שאי אפשר להיות מבלי מצוע קולמוס, ואומר, כי נשפך הדיו על הנייר, ונעשתה צורת הכתב עליו מעצמה, היינו ממהרים להכזיבו על פניו, שנמלט שאיננו מכוון. וכיון שזה בעינינו דבר שאי אפשר להיות בצורות רשומות בהסכמת דעתנו, איך יוכל לומר בדבר, שמלאכתו יותר דקה ותקונו יותר רחוק ועמוק בעינינו עד אין תכלית, שיהיה מבלי כוונת מכוון וחכמת חכם ויכולת יכול״.
שלימות רמ״ח איברים
הגר״א ביאר: ״בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ - כי יש רמ״ח אברים באדם וכנגדן רמ״ח מצוות עשה (מכות כג, ב), וכן כל דבר יש לו כח חיוני מן המצות, ולכן הבז לשום דבר מצוה הוא מחבל את עצמו, כי הוא נעשה חסר מכח החיוני מאותו דבר. וִירֵא מִצְוָה [הוּא] יְשֻׁלָּם - אבל הירא מלעזוב שום מצוה ורואה לקיים כל דבר יהיה שלם בכל אבריו״. שכן כל מצוה מהרמ״ח מצוות מחיה אבר מרמ״ח איברים, וכאשר האדם בז לאחד מן המצוות הוא מחסר עצמו מהכוח שנותן המצוה באיבר שכנגדו. ועשו אמנם קיים כיבוד אב בשלימות, אך היה בז לבכורה ולמעשה הקרבנות ולא ידע שאפילו שכיבד את אביו, עדיין אין זה מספיק, אלא צריך להחיות את כל הרמ״ח איברים. וגם הכיבוד אב שעשה היה ברמאות: ״כִּי צַיִד בְּפִיו״, ולכך הפסיד הכל. והוא ההבדל בין יעקב ועשו.
עבודת הקרבנות
עשו הרשע אינו חפץ בבכורה, ושואל את יעקב מדוע חפץ בבכורה, עונה לו יעקב שעבודת הקרבנות היא בבכורות, עונה לו עשו: ״הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה״, וכדפירש רש״י: ״אמר עשו מה טיבה של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין, ופרועי ראש. אמר אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה״. אך לא ידע שכיון שמוותר על הבכורה מוותר נמי על ברכות. אך יעקב אבינו ביקש את הבכורה ורצה בעבודה, וזכה ל׳וִירֵא מִצְוָה יְשֻׁלָּם׳ בשמחה ורננה בעבודת הקרבנות. ועד הקמת המשכן היה העבודה בבכורות, ואחר כך הוחלפו הבכורות בלווים והכהנים, וכל עבודת הקרבנות שהיא מסדרי הבריאה היה נתקיים בנו, ואנחנו מחכים ואומרים (תהלים צב, א): ״מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים״. ובהאי מזמור אמרינן: ״לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר. כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן. מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ״ (ב-ו). ויתקיים בנו במהרה: ״שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹקֵינוּ יַפְרִיחוּ. עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ״ (יד-טו). (שיעור 89ח תולדות תשפ).
מעשה מן הים
מספרים על הגר״ח מבריסק זצ״ל שאמר על עצמו שהוא יכול לכתוב ברוסית. ואפילו שאינו יודע רוסית, הוא יקח אדם שיודע לכתוב ברוסית ויורה לו מה לכתוב והרי זה נחשב כאילו הוא כותב ברוסית, וכוונת דבריו דכל חכמות העולם והכישורים שיש לאדם אינם נצרכים אלא לתורה, אך לשאר דברים אפילו לכשיצטרך הוא תמיד יכול למצוא מי שיסייע בעדו ולא יהיה נחסר מכך.
בטבריא היה דיהודאי חכימא הגה״ח ר' מתתי' לוריא זצ״ל שהיה ת״ח מופלג, והיה כותב כל שבוע מאמר ב׳קול ישראל׳, לאחר שהגה״ק ר' משה קלירס זי״ע רבה של העיר נפטר הוא הפסיק לכתוב, שאלוהו מהמערכת מדוע הפסיק לכתוב, ענה להם ר' מתתי' שבכל שבוע ר' משה היה אומר לו מה לכתוב וזה מה שהיה כותב, אך כעת שר' משה נפטר שוב אינו יכול לכתוב. (שיעור 89ח תולדות תשפ).